אברהם אלכסנדר הוא פרופסור למשפטים המתגורר בקנדה. הוא השתתף בסעודת "מלווה מלכה" של 'כינוס השלוחים העולמי' בברוקלין, ניו יורק, במוצאי שבת פרשת חיי-שרה תשפ"ו (15 בנובמבר 2025), שם סיפר את סיפורו האישי בפני קהל השלוחים:

לפני שאספר את סיפורי האישי, אני רוצה קודם לומר שכל הכוח שיש לי היום, כל ניצוץ של אור שעדיין קיים בי, הוא בזכותכם – השלוחים של הרבי. אתם הבאתם לי נחמה כשטבעתי בייאוש, אתם הזנתם אותי באמונה בשעה שעולמי קרס. אתם הזכרתם לי שיהודי אף פעם לא לבד.

זו הייתה שבת פרשת וירא, נובמבר 2017.

יומיים קודם לכן, הרופאים אמרו לנו את המילים שלא אמורות להיות בעולמו של אף הורה: "גידול במוח".

באותו רגע, הזמן עצר מלכת. ארי, בני, שכב בטיפול נמרץ, מחובר למכונות שנושמות בשבילו. ואני? אני המשכתי לנשום ולא ידעתי בשביל מה.

בשבת ההיא, בחדר הלבן של בית הרפואה, הוא החל לצווח מכאב.

"הראש שלי כואב... הראש שלי כואב כל כך!"

ואז... דממה.

פרצה המולה. רופאים, אחיות, אזעקות. מישהו צעק "אדרנלין!". ואני פשוט עמדתי שם, קפוא, לוחש את המילים היחידות שעוד היו חיות בתוכי: "שמע ישראל..."

אבל אז הופיעה תנועה. נשימה. פעימת לב.

בני חזר. והעולם התחיל מחדש.

בלילה, לאחר צאת השבת, התקשרתי לרב שלי וסיפרתי לו הכל: האבחנה, הכאב, הפאניקה, והנשימה שחזרה.

הוא הקשיב בשקט, ואז שאל אותי: "אתה יודע מה הייתה ההפטרה היום?"

לא ידעתי.

"פתח את ההפטרה" הוא אמר, "וקרא אותה. לאט."

עשיתי את זה. וקפאתי.

ההפטרה סיפרה על ילד קטן שצעק: "רֹאשִׁי, רֹאשִׁי". הוא התמוטט בזרועות אימו. הפסיק לנשום.

ואז הנביא אלישע בא, גהר עליו, פה על פה, עיניים על עיניים... וחייו של הילד חזרו.

זו הייתה ההפטרה של אותה שבת ממש. בדיוק אותן מילים שהבן שלי אמר. אותה חוויה בדיוק שחוויתי אני.

בתורה אין צירופי מקרים; יש רק שיחות אלוקיות, שלא תמיד אנו מצליחים לשמוע.

כל מה שקורה בחיים שלך, כתוב בתורה. פרשת השבוע לא מספרת סיפורים על אחרים, היא מספרת את הסיפור שלך.

באותה השבת ראיתי את הסיפור שלי.

הרבי מלמד שהנביא אלישע לא עשה "נס" במובן הרגיל. הוא חשף את הניצוץ האלוקי, את הנקודה האלוקית שאינה יכולה למות. כי החיים אינם הבהוב חולף בעולם. החיים הם גילוי של האלוקות עצמה. אלא שלפעמים האלוקות מסתתרת כל כך עמוק – שרק חוסר-אונים מוחלט יכול לגלות אותה מחדש.

כשארי חזר לחיים באותו יום, לא רק הוא חזר. גם משהו בתוכי חזר. הניצוץ שהיה עמום בתוכי, נזכר פתאום שאלוקים לפעמים מסתיר את עצמו, ולא בשביל להעניש, אלא כדי להזמין אותנו להתקרב אליו יותר.

אבל ארי לא נשאר. הגידול חזר, ו-16 חודשים לאחר מכן, בני חזר למי שנתן לו חיים.

אנשים שואלים אותי "האם איבדת את האמונה שלך?"

התשובה היא שלא.

כי החסידות לימדה אותי לא לחפש תשובות, אלא לחפש חיבור.

דברי הרבי, המאמרים שלו, השיחות שלו, ולוח "היום יום" שלו הפכו לחמצן שלי. הם לא מחקו את הכאב, אבל הם נתנו לו קול. הם לימדו אותי שגם דמעות הן עבודת ה', ושכאשר הלב נשבר, נפתחת דלת שדרכה אלוקים יכול להיכנס.

וכך למדתי לחזור לחיים. לא על ידי שִׁכחה, אלא על ידי זיכרון שונה.

בכל שנה, כאשר מגיעה שבת פרשת וירא, אני פותח שוב את ההפטרה הזו. ועכשיו אני רואה אותה בבהירות: הילד של האישה השונמית, הילד שלי, כל ילד – כולם שזורים באותו סיפור. סיפורו של עולם שדומם, ואז נושם מחדש.

הנס לא מבטל את המוות; הוא מראה שהחיים לעולם לא נגמרים. שהאהבה לא נעלמת ורק צורתה משתנה.

אז כשאנשים שואלים אותי: "האם ראית נס?", אני אומר "כן".

כי בני חי. כי הוא חי בכל פסוק של הפטרת וירא, בכל אב הלוחש 'שמע ישראל' ליד מיטת בית רפואה, בכל רגע שבו החושך רועד והאור עונה בשקט: "אני עדיין כאן".

ולסיום, אני רוצה לומר לכם, השלוחים, אחיי היקרים, משהו חשוב:

העובדה שאני יכול לעמוד כאן היום ולדבר על אור אחרי חושך, על אמונה אחרי אובדן, זה רק בזכותכם – בזכות הצבא של הרבי והאופן שבו אתם נושאים את הלפיד המאיר שלו לכל פינה בעולם.

כשארי נלחם על חייו, וכשעזב את העולם הזה, למדתי משהו שמעולם לפני-כן לא הבנתי מספיק לעומק: יהודי אף פעם לא מתמודד לבד. אבא אף פעם לא בוכה לבד. אף נשמה לעולם אינה נשכחת.

לימדתם אותי – לא בדיבורים, אלא בעצם הנוכחות שלכם – ששליחות הרבי היא לא רק לבנות מרכזים, לארגן תוכניות או ללמד תורה; השליחות היא גם להיכנס, ללא פחד, לתוך כאבו של יהודי אחר; להביא חום למקום שבו הלילה נראה אינסופי; ללחוש בביטחון, אפילו בטיפול נמרץ, אפילו ליד הקבר, "יש כאן אור! יש כאן מטרה! יש כאן אלוקים!"

נשאתם אותי כאשר לא יכולתי לשאת את עצמי. החזרתם לי את הנשימה כשללב שלי כבר לא היה כוח. הזכרתם לי שהנשמה של ארי היא נצחית, שילד יהודי לעולם לא נעלם, שאורו ממשיך להאיר את חיינו ואת חיי אחרים בדרכים שעדיין איננו רואים.

אז אני רוצה להגיד תודה. תודה שהחייתם את המסר של הרבי באומץ ובענווה. תודה שסירבתם להיכנע לייאוש. תודה שהאמנתם בכוחה של כל נשמה יהודית, כולל שלי, בזמנים שבהם הרגשתי שבור.

והכי חשוב, תודה שלימדתם אותי מה זה אומר באמת לחיות: לא לרדוף אחרי ניסים, אלא להיות נס בעצמנו.

יהי רצון שה' יעניק לכם כוח, בריאות, שמחה, ואת ההכרה הפנימית בכך שכל רגע בעבודתכם משפיע לנצח.

בזכותכם, האור של ארי ממשיך לזרוח.