עשרים וארבע שעות של טרגדיה הפכו לשמחה. סיפור אמיתי לחודש אדר, תקופה שבה אף בהיסטוריה שלנו הפך העצב לשמחה גדולה.

במוצאי שבת קיבלה בתי שיחת טלפון. "את מוכנה בבקשה להגיע לעשות לנו בייביסיטר כדי שנוכל ללכת להיות עם חני? לוי לא התעורר הבוקר".

ככך שמעתי לראשונה על מותו הטראגי והפתאומי של לוי יצחק וולוביק בן התשע, בנם של שלוחי חב"ד-ליובאוויטש ב"פייב טאונס" בלונג איילנד.

אמו של לוי, חני, הייתה השדכנית של בני הבכור. סבו וסבתו, הרב משה ורבקה קוטלרסקי, היו קרש הצלה ממש למשפחתי, מאז שבעלי הלך לעולמו לפני כמעט חמש שנים.

אחרי שהורדתי את בתי בשכונת קראון הייטס בברוקלין, ניו-יורק, מיהרתי לבית משפחת וולוביק.

הבית המה מרוב בני משפחה וחברי קהילה מוכי תדהמה. כמה מהם חיו במין דמדומים מאז הבוקר, שאז מצאה חני את בנה, הנראה עדיין כמלאך, שוכב במיטתו, כשהלכה להעירו כדי ללכת לבית הכנסת.

"דברים כאלה פשוט לא קורים, נכון?" היא שאלה בשקט כשהישרתי אליה את מבטי בכניסתי לחדר האוכל. שלוות רוחה הייתה כה מרגיעה. היא הייתה זו שניחמה כל אדם מזועזע שהגיע אליה. "אנו פשוט לא מבינים, ושאלות לא עוזרות כאן", היא שבה ואמרה.

"האירוע צריך להתקיים", אמרה, בהתייחסה למפגש הקהילתי השנתי שתוכנן להתקיים ביום ראשון למחרת. במהלך האירוע יכבדו ארבע משפחות חשובות שתרמו לקהילה. מעל חמש-מאות איש הזמינו מקומות. כל פרט תוכנן בקפידה על ידי שלוחה מיוחדת זו והצוות שלה. היא הייתה חיילת בצבא הרבי והיא הייתה מאומנת היטב.

מנחמים מודאגים שקלו את הצדדים בעד ונגד קיום האירוע. אבל בעבור חני ובעלה, הרב זלמן וולוביק, לא הייתה כל שאלה. האירוע צריך להתקיים. זה מה שהרבי היה רוצה.

אמה של חני שוחחה עם כמה מחנכים. "עלינו לספר לילדינו את אמת התורה, כמו שחינכו אותנו. ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך. האין זו מטרתנו לגדל ילדים חזקים?"

אני עדיין חשה יראת כבוד כשאני רואה את התורה בפעולה, כשאני רואה את המוסר היהודי עובד. אני זוכרת כיצד בחיי החילוניים הקודמים, חשבתי שאמת המידה לאכפתיות ולאהבה היא עומק הצער והיגון שמביע האדם.

בעודי מוסיפה להיות עדה לטרגדיה הלא מציאותית הזו ולהיות חלק ממנה, אחיו של לוי הגדול ממנו, מענדל בן ה-14, הגיע הביתה מדיטרויט שבמישיגן, שם הוא לומד בישיבת חב"ד המקומית. רק כשהגיע לביתו סיפרו לו הוריו האוהבים והמודאגים את הסיפור כולו.

כשעיניו עדיין מלאות דמעות, הוא ירד לקומה התחתונה, הוציא ספר והחל ללמוד את הלכות האבלות. כעבור זמן קצר שמעתי את אביו מנחה אותו, "אפילו אם שערו של אבל ארוך מאוד, עליו להמתין 30 יום בטרם יגזור אותו. אסור לאכול עוף הערב. אנו במצב של "אנינות", כלומר, תקופת האבל הקודמת לקבורה".

עד שפגשתי את הרבי ואת שלוחיו ותלמידיו, מעולם לא ראיתי ולא חוויתי תגובות שכאלה לטרגדיה.

"בהמשך הבנין תנוחמו" – זה היה המסר שאומרים כי הרבי שלח לאנשי כפר חב"ד ההמומים בשנת 1956, אחרי שטרוריסט ערבי קיפד את פתיל חייהן של חמש נשמות יקרות. אחרי שאשתו הלכה לעולמה ב-1988 ציטט הרבי את הפסוק הבא: "... והחי יתן אל לבו" (קהלת ז, ב) והנחה את תלמידיו לשאוב השראה והדרכה מחייה. הוא סירב לבטל אירועים שנקבעו מראש.

ביום ראשון בבוקר, אולם הלוויות היה מלא עד גדותיו. לבבות כולם נקרעו למראה אחיו ואחיותיו של לוי, מענדל (14), גולדי (11), בנימין (7) וירחמיאל (5) העושים את הקריעה – מנהג שבו האבל קורע את בגדיו החיצוניים. מאות מכוניות הצטרפו באורות מהבהבים לתהלוכה שחלפה על פני 770 איסטרן פארקווי, מרכז חב"ד ליובאוויטש העולמי, וחב"ד של "פייב טאונס", שם המתינו אלפים לחלוק ללוי כבוד ואהבה בפעם האחרונה.

באתר הקבורה שבבית הקברות העתיק מונטיפיורי (שם קבור גם הרבי), דומה היה שקולות הבכי מלווים את החבטות קורעות הלב של החול הנופל על הארון מן האתים. לאחר מכן דקלמו כמה פסוקי תהלים. (לפי מנהג חב"ד לא נאמרו הספדים). הלך הרוח היה כבד, האוויר היה קר. רק סופת השלגים הצפויה התעכבה בינתיים.

ואז, עם יציאת הכוכבים בשמים, היה סימן לשינוי בהלך הרוח.

אולם האירועים המרווח והאלגנטי של בית הכנסת הספרדי זהר באורות ובקהל לבוש מחלצות. למן הארוחה המפוארת ועד למלצרים הלבושים הכל תוכנן עד הפרט האחרון. אותם אנשים שהיו טבולים ביגון ובדמעות לפני שלוש שעות היו כעת חגיגיים ושמחים. האנרגיה בחדר הייתה מידבקת. רחבת הריקודים נתמלאה עד אפס מקום.

כולם מימשו באהבה את המסר האישי של הרב וולוביק ואשתו, שהודפס על כרטיס נאה המונח ליד כל כוס יין: "הרבי האהוב שלנו זצ"ל לימדנו, שהדרך היחידה להתמודד עם טרגדיה היא להמשיך ביותר אנרגיה ושמחה מאשר קודם לכן. לא יכולה להיות דרך נשגבה מזו לחלוק כבוד ללוי ז"ל. אין ספק שהוא מביט ונהנה מן ההתכנסות הזו הערב".

"מימי לא ראיתי זרם כזה של אהבה", אמר רבי קוטלרסקי, סבו של לוי, לקהל המוזמנים. "אף פעם אי אפשר לדעת מה משמעות הדבר עבורנו, כי אין מילים. אין זה יום קל".

הוא נזכר כי הרבי אמר פעם, "היכן כתוב שיש לך חוזה עם ה' לחיים קלים?"

הרב קוטלרסקי, המכהן כמנהל הפיתוח של רשת השלוחים הבינלאומית של חב"ד-ליובאוויטש, המשיך ואמר, "אנו עומדים בפני מבחן". קודם כל, רצח בני הזוג הולצברג, השלוחים במומבאי. לאחר מכן התאונה שאירעה במהלך חגיגת החנוכה של בית חב"ד בפייב טאונס, וכעת האסון הנוכחי– והכל בעיצומו של משבר כלכלי המכה את אמריקה.

"אני מצהיר בזאת", אמר הרב קוטלרסקי, "שלא נמוש ממטרתנו. אנו נשקוד על מלאכתנו למרות הטרגדיה. הרבי מעולם לא נתן לנו לסגת אחורנית. אנו נבנה את הבניין הגדול ביותר ותוכניותינו ישגשגו.

"תוכנית הערב הזה תהיה מלאת שמחה, ההפך ממה שסבלנו היום. המכובדים ישמחו. השמחה פורצת את כל הגבולות".

תמר פבזנר, אחת הנשים שלכבודן נערך הערב, אמרה משפט שבו נתגלמה תמצית הלך הרוח של הערב. "בהתחלה, כשהגענו לאירוע, הרגשנו שזה כל כך לא בסדר. מה אנחנו עושים כאן? אבל במהלך הערב ראינו כי חני והרב זלמן כל כך צודקים. זה המקום שבו היה עלינו להיות וזה מה שהיה עלינו לעשות. במוקד צריכה לעמוד שמחת הנשמה, לא כובד הגוף".

בסיום הערב, ד"ר מישל פוקס-שלזינגר, אורחת כבוד אחרת בערב הזה, הפכה גם היא את אי-הנוחות שליוותה אותה בתחילה לכדי תקווה לעתיד: "אנו נפעל יותר למען חב"ד של פייב טאונס".

כל היום כולו היווה תערובת מדהימה ובלתי רגילה, של טרגדיה, אמונה, השראה ושמחה. אבל בני משפחת וולוביק עדיין מתגעגעים לבנם לוי יצחק.

הו, אלוקים אדירים, הבט מטה על בני עמך הנפלאים, שבאמונתם הנחושה מסרבים למוש ממטרתם עקב כל אתגר שאתה מציב בפניהם. אנא הפוך את חודש אדר הזה לתקופה של שמחה נצחית. מי ייתן ונשמע בקרוב את השיר "הקיצו ורננו שוכני עפר" (ישעיהו כו, יט).

אחרית דבר: כעת מתוכננת הקמת ספריית ילדים על שמו של לוי יצחק ע"ה.