לפני שאספר לכם על הסבתא רבה שלי, אני רוצה לשתף קצת ממחשבותיי על הכנסת ספר תורה.

הכנסת ספר תורה היא תמיד אירוע מרגש במיוחד. משום מה נדמה לי שבשונה משמחות שאנשים חוגגים כגון ברית, בר מצווה או חתונה, בהכנסת ספר תורה מרגישים כל המשתתפים שמחה מיוחדת, כזו שממלאת את הלב ומרחיבה את הנפש. שמחה שמרימה אותך למעלה ומעוררת את הווייתך ואת גאוותך על כך שאתה הינך בן לעם הנבחר. גם בשמחות אחרות אנחנו שמחים, אבל רמת השמחה שלנו פוחתת ככל שהקשר לאירוע או למשפחה קטן וקלוש יותר וכן להפך, ככל שאנו קרובים יותר למשפחה וקשורים עימה, כך שמחתנו בדרך כלל מרובה יותר.

בהכנסת ספר תורה נדמה לי שהשמחה פורצת גדר ממש, נראה שכולם שמחים במיוחד. לא רק האדם שזכה לממן את כתיבת ספר תורה לזכותו או לזכותם של יקיריו, ולא רק האנשים שזכו לקבל את ספר התורה לבית הכנסת שלהם ולהשתמש בו, ניתן לראות את השמחה העצומה על אנשים שלכאורה אינם קשורים לאירוע כלל.

ניסיתם פעם להסתכל על האנשים המתגוררים באותם רחובות בהם עוברים עם ספר התורה החדש בתהלוכה המסורתית של הכנסת ספר תורה?

אז רואים את החלונות נפתחים וראשים מכוסים או גלויים מציצים בסקרנות, ואחר כך כבר נפתחות המרפסות ואנשים מנופפים בידיים, מוחאים כפיים או מצטרפים לשירה ואלה שנמצאים למטה ברחובות עצמם, נכנסים בהתלהבות למעגלי הריקודים.

לדעתי, זה מובן וברור ויש לדבר מספר סיבות והעיקרית שבהן היא בפשטות שאנחנו יהודים, והציר של היהודי סובב סביב התורה. היא פתיל חיינו, עמוד הענן ועמוד האש אשר לפני המחנה, היא מרכז ההוויה של היהודי. בלעדיה הרי הוא כאילן נטוע במדבר וכציפור נטולת כנף. כשזוכים להכניס ספר תורה נוסף, מחזקים בעצם את הקשר של עם ישראל לתורת ישראל ומבטיחים את המשכיותו של עם הנצח. לכן השמחה גדולה במיוחד כי התורה שייכת לכל אחד ואחת.

לא פלא אם כן, שמשאת רבים היא לזכות להכניס ספר תורה. אלא מה, ממונות רבים מפרידים בין הרצוי למצוי, ולא כל אחד פרנסתו מצויה וידו משגת. אבל, וכך יעידו רבים שהצליחו, אם יש לך חזון ורצון חזק הקב"ה יסייע בידך ובעזרת השם תזכה לכך.

אספר לכם על מישהו כזה, יותר נכון מישהי, שהיה לה חלום כזה. שרצתה במשך עשרות שנים להכניס ספר תורה לזכות בעלה, ולא עלה בידה עד שהגיעה לגיל מופלג וזכתה שחלומה יתגשם רק כשהיתה בגיל תשעים ותשע (99!!!).

זאת לא אגדה. זה הספור המיוחד של סבתה רבה שלי, סבתא כהן, שה' זיכני וזכיתי לראותה בשמחתה הגדולה.

ב"ה זכיתי לא רק לסבתות נהדרות, אלא גם לסבתא רבה מיוחדת. ועל אף שסבתי מעולם לא עלתה ארצה, והתגוררה במרסיי אשר בצרפת בסמיכות לחמשת מילדיה, הכרתי אותה היטב. סבתא רבה היתה צלולה, חדה וחיונית מלאת חוש הומור שלא הפסיקה להתלוצץ על הפוליטיקה המקומית ועל המצב הבלתי אפשרי בו אנו חיים.

סבתא רבה זכרה את שמותיהם של כל נכדיה וניניה, ומדובר היה בהרבה מאוד צאצאים כן ירבו. היא גם ידעה להתאים את עצמה לסביבתה. לשוחח ולהתעניין עם כל אחד ובכל גיל. סבתא הייתה הציר המרכזי במשפחה וזכתה לכבוד, אהבה והערכה.

מכיוון שחלק מילדיה התגוררו בארץ, הייתה מגיעה לישראל לביקורים ארוכים ומחלקת את זמנה בין שלוש בנותיה המתגוררות כאן. ויש לציין כי אהבה לשהות אצל אמי – נכדתה – כי ביתנו שקק ילדים צעירים וצוהלים. אני זוכרת בחדווה את הימים כשהייתה מגיעה אלינו הביתה, אל נכדתה, לביקורים ארוכים והייתה משכימה קום להכין ריבות או לכבוש לימונים. למרות גילה סדר יומה היה קפדני מלא וגדוש.

אני זוכרת את טקס נטילת התרופות. היא היתה מתיישבת אצל השולחן פותחת קופסא גדולה המחולקת לתאים ומושכת מהם כדורים בגדלים ובצבעים שונים. אני זוכרת שהייתי מביטה בה בהשתאות ולא מבינה כלל איך היא לא מתבלבלת ואיך היא מצליחה לבלוע את הכל.. למפרע התברר לי כי סבתא לקחה בעיקר ויטמינים...

הרופאים שביקרו אותה השתאו תמיד ממצב בריאותה ומצלילות דעתה. כשנפטרה בגיל קרוב למאה, הגדירו את סיבת הפטירה "זיקנה".חשבתי לעצמי: כמה נדיר לראות שיש גם אנשים שזוכים לאריכות ימים, לבריאות וצלילות והולכים מהעולם זקנים ושבעי ימים...

רק כשנה לפני פטירתה, כשהייתה בת 99 שנים, היא זכתה להכניס ספר תורה. תארו לכם להכניס ספר תורה לזכרו של בעלה שנפטר כ-40 שנה קודם ולעשות זאת בגיל מופלג שכזה!

הכנסת ספר התורה הייתה אירוע שנצרב בזיכרוני. היו שם מאות אנשים, מאות צאצאים.

היו רבים שנפגשו לראשונה דווקא שם, באותה סעודת מצווה מיוחדת בה זכתה סבתא רבה כהן להכניס את ספר התורה. השמחה בסעודת המצווה ובהכנסת הספר הרקיעה שחקים; חשנו שאנו נמצאים באירוע נדיר ומיוחד, הרגשנו את המשמעות שלכל דבר זמן ועת.

חז"ל אמרו ש"הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל",כלומר שגם ספר תורה צריך מזל שיקראו וישתמשו בו. אנו יודעים שאפשר להשקיע כספים רבים בכתיבת ספר תורה, ללכת לסופר הכי ידוע והכי מנוסה, שיש לו כתב משובח וידוע כירא שמיים, ואפשר להשקיע כמובן בכתר התורה, במעיל ובסעודת המצווה אבל כל זה עדיין לא מבטיח את העובדה שספר התורה הזה יהיה בשימוש ולא יעמוד בארון הקודש ואולי רק "יזכה" לכך שבשמחת תורה יואיל אי מי להוציאו ולרקוד עמו במשך ההקפות.

בהכנסת ספר התורה של סבתא רבה כהן
בהכנסת ספר התורה של סבתא רבה כהן

חלומה של סבתא רבה לכתוב ספר תורה התגשם רק בגיל 99 והתאים בהשגחה פרטית לנסיבות. ספר התורה של סבתא משמש היום קהילה גדולה בבאר שבע שבדיוק עמדה בשלבי הסיום של בניית בית כנסת חדש לציבור מתפללים שהלך וגדל, ונזקקה מאוד לספר תורה ואכן ידוע לנו שמשתמשים בספר התורה באופן קבוע.

למה חשוב לי לציין את העובדה הזאת? משום שסבתא רבה התגוררה בצרפת בעשרות השנים האחרונות ורק בשנתיים האחרונות לחייה עלתה לארץ והתגוררה אצל בתה בבאר שבע. אילו הייתה כותבת ספר תורה במהלך השנים בהם התגוררה בצרפת לא בטוח בכלל שספר התורה הזה לא היה עומד בארון הקודש ליד עוד 100 ספרי תורה בבית הכנסת אליו הלכה, וכנראה היו רוקדים עמו בשמחת תורה בלבד...

רבים מאתנו נפגשו שוב כעבור שנה הפעם בהלווייתה. זו הייתה לוויה קצת אחרת,

אי אפשר להגיד שלא היינו עצובים. אך רוחנו לא נפלה, ההפך, לווינו אותה מתוך התרוממות רוח. הרגשנו שסבתא עלתה לשמיים עם חיוך שבע רצון מתוך ידיעה שהגשימה את חלומה. סבתא השאירה דור ישרים מבורך נכדים, נינים ובני נינים ההולכים בדרך התורה והמצווה. לסבתא רבה יש גם ילדים, נכדים ונינים אלו המתגוררים בחו"ל (צרפת) ולצערנו הרב, חלק מהם התרחקו מהדרך עד כדי סכנת התבוללות. בהגשמת חלומה הגדול, דווקא בגיל 99, שנה לפני פטירתה, סבתא העבירה להם מסר חד וצוואה חיה: התורה היא הכל, שמרו אותה והיא תשמור עליכם.