"קשה לזווג את בני-האדם כקריעת ים סוף", טוען התלמוד.1

מהי המשמעות שמאחורי המלים הללו? אכן נכון שתהליך מציאת שותף לחיים ושמירה על הקשר עשויים להיות אתגרים קשים למדי, בבחינת נס כמעט. אולם מדוע בוחר התלמוד דווקא בנס קריעת ים סוף לתיאור תהליך הנישואין, כאשר התנ"ך מלא בתיאורי ניסים אחרים?

מפה של התת-מודע

מהו ההבדל בין הים ליבשה? שתיהן מהוות סביבה רוטטת ורוחשת פעילות המאוכלסת על ידי יצורים שונים ומשונים ומגוון גדול של צמחים ומינרלים. אולם בעוד היבשה חשופה וגלויה לעין כל, העולם התת-ימי נחבא תחת שמיכת מים עבה.

במיסטיקה היהודית (רוחניות קבלית וחסידית), שני מישורים פיזיים אלו משקפים את הממד המודע והממד התת-מודע שבנפש האדם.2 שני חלקי העצמיות דינאמיים וסוערים מאוד. ההבדל ביניהם הוא שבעוד עצמיותנו המודעת מוצגת בגלוי הן בפני עצמנו והן בפני אחרים וכולנו יכולים לחוותה ולחוש בה, הרי עצמיותנו התת-מודעת נשארת נסתרת לא רק מאנשים אחרים אלא אפילו מעצמנו. רובנו יודעים מעט מאוד על המתרחש במרתפים העמוקים של נשמתנו.

אילו היו נותנים לך להציץ לתוך ה"ים" הפרטי שלך ולגלות את יקום האישיות החבוי מתחת לסף תודעתך, מה אתה חושב שהיית מוצא שם? בושה, פחד, אשמה, כאב, חוסר ביטחון, יצר הרס, יצר הישרדות, יצר שליטה, צורך באהבה? האם היית מוצא את הליבידו של פרויד, את התת-מודע הקולקטיבי של יונג, את חיפושו של אדלר אחר כוח ושליטה, או את חיפושו של פרנקל אחר משמעות?

לפי הקבלה, בעומק המצב האנושי קיימת כמיהה לאחדות. הרב שניאור זלמן מליאדי (1745–1812, מייסד אסכולת הקבלה החסידית, היה אחד ממומחי הנפש הדגולים בתולדות היהדות. הוא כתב על הנושא הזה יותר מכל חכם יהודי אחר. בשנת 1796, מאה שנים לפני פרויד, הוא פרסם את ספר התניא שבו הוא הציג את "מפת התת-מודע", המבוססת על המסורת התלמודית והיהודית. הרב שניאור זלמן מציע משל מרתק לחיים הפנימיים של הנפש. בצטטו את הפסוק התנ"כי "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז) הוא מסביר שבדיוק כפי שהלהבה תמיד נעה ורוקדת, מושיטה לשונה לאוויר וכמהה להשתחרר מן הפתיל ולעלות השמימה, כך אף נשמת האדם שואפת תמיד לנטוש את קליפתה ולחוש אחדות עם האלוקות השמימית.

סוד האינטימיות

החיפוש אחר מערכת יחסים עם היסוד האלוקי באה לביטוי בחיפושנו אחר מערכות יחסים עם הלהבה התאומה שלנו כאן עלי אדמות. בעוד פרויד אבחן את הליבידו ככמיהה לאיחוד עם אחד ההורים, ובעוד יונג ראה כמיהה זו ככמיהה למין האחר המוטבעת בתת-מודע הקולקטיבי שלנו, הרי בתורת הקבלה נתפסת כמיהה זו כחיפוש אחר התאחדות עם אלוקים. תשוקתנו לאינטימיות היא אחד הביטויים העמוקים ביותר של הכמיהה הקיומית שלנו לאמת, לאחדות, לאלוקים.

ככתוב בספר בראשית "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (פרק א, כז). ברור שאדם הראשון, היצור האנושי הראשון שנברא, שיקף את צלמו של אלוקים בהיותו במצב של איחוד המינים.

השקפה זו אודות יחסים ואינטימיות באה לביטוי אפילו במלים העבריות איש ואשה. שתי המלים הללו מכילות את המלה "אש". כל אחת מהן מכילה גם אות אחת נוספת – י' ו-ה' בהתאמה – אשר כשהן משתלבות יחדיו יוצרות את שמו של אלוקים. לעובדה זו נודעת משמעות עמוקה. איש בלא אשה, ואשה בלא איש, אינם מכילים את מלוא שמו של הא-ל. כשמתאחדים איש ואשה מתאחדים גם שני חצאי-הצלם של אלוקים שבתוכם. האש והתשוקה המקרבים אותם זה לזו הן כמיהתם לברוא יחד מחדש את שמו המלא של אלוקים.

בטקס הנישואין היהודי נאמרת הברכה הבאה: ברוך אתה אד-ני, א-לוהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בצלמו... " מדוע נאמרת ברכה זו בטקס הנישואין? האם לא היה זה מתאים יותר לומר ברכה כזו כשנולד ילד? התשובה היא שצלם אלוקים משתקף באופן הקרוב ביותר דרך איחודם של איש ואשה.

השלכותיו של רעיון זה חשובות אף הן. פירוש הדבר הוא שהנישואין אינם השהיה או דיכוי של העצמי הטבעי האינדיבידואלי לטובת התאחדות עם אדם זר; אלא שדרך הנישואין, איש ואשה שבים למצבם הטבעי האמיתי, למצב שבו קיימת ישות יחידה המשקפת את אלוקים, הוא – בדרכו, והיא – בדרכה. הנישואין מאפשרים לאיש ולאשתו לגלות את עצמיותם המלאה והשלמה, המורכבת מאנרגיה גברית ונשית גם יחד.

דע את עצמך

אנו עשויים לעבור את מסע החיים בלי להיות מודעים למימד זה של העצמיות המבקש להתאחד עם היסוד האלוקי-שמימי. במהלך כל שנותינו על כדור הארץ אנו עשויים להתנהג כאילו לא קיים כלל יסוד עצמי זה. זאת, על אף שהסימפטומים של היסוד הזה מהדהדים בכל תודעתנו – לעתים תכופות ביותר בתחושות הריקנות וחוסר הסיפוק הצפות ועולות כאשר העצמיות הרוחנית שלנו לא באה על סיפוקה – אנו נוטים להכחיש אותו או להתעלם ממנו. ככלות הכל, לפחות בטווח הקצר הרי קל הרבה יותר לקבל שאין אנו אלא בעלי חיים אינטליגנטיים המשתוקקים לסיפוק של תשוקותינו, ולא נשמות רוחניות הכמהות לאלוקים.

מבחינת העצמיות השטחית שלנו, קל יותר להיות אנוכי מאשר להתמסר מתוך ויתור עצמי; קל יותר להתבודד מאשר להיות במערכת יחסים; קל יותר להיות לבד מאשר להתמסר לאהבה ולמחויבות לאדם אחר. רק כאשר אנו "קורעים את הים שלנו", כשאנו מגלים את עמקי נשמתנו, את הרטטים העדינים של התת-מודע שלנו – רק אז אנו מגלים שהאחדות מביאה סיפוק עמוק לגרעין הכי פנימי שלנו, ושאהבה היא הביטוי הטבעי ביותר של עצמיותנו העמוקה.

"וקשין לזווגן כקריעת ים סוף", טוען התלמוד. האתגר ביצירת קשר חזק ובעל משמעות הוא הצורך לקרוע את הים הפרטי שלנו מדי יום ביומו, וללמוד כיצד במעמקי רוחנו אנו כמהים לאהבה ולחלוק את חיינו עם אדם אחר ועם בוראנו.3