שנה אחת סעדתי בליל הסדר יחד עם כמה יהודים יוצאי איראן. הם סיפרו לי על מנהג מיוחד שהם מקיימים בליל הסדר: בעת אמירת/שירת ה'דיינו', הם נוטלים בצלים (או חגורות) ומרביצים אחד לשני. אם יש בין קוראינו יהודים יוצאי איראן, או אף יהודים המתגוררים כיום באיראן, אשמח אם הם יוכלו לאמת או להכחיש את המנהג.

אין ספק כי ליל הסדר הוא אחת הפעמים בהם ההבדלים בין העדות השונות זועק במלוא עוצמתו. לכל עדה יש מנהגים ומאכלים משלה, מה שמעורר את השאלה האם משהו לא בסדר בתמונה ואנו צריכים לשאוף ליצור מנהג יהודי מאוחד על פיו ינהגו כל עם ישראל.

על פניו נראה כי ריבוי המנהגים הוא דבר שלילי שגורם רק לחילוקי דיעות וגם ללא מעט כאבי ראש. קחו לדוגמה את האיסור על אכילת הקטניות: כל שנה מחדש צצות השאלות של אשכנזי שהתחתן עם ספרדיה וספרדי שהתחתן עם אשכנזיה, והאם יכול לשרור שלום בבית גם אם במשך שבעה ימים רצופים (בחו"ל: שמונה) לא יוגש כל אורז אל השולחן. אני מניח שכל אחד חושב בליבו: מדוע שכל הרבנים לא יתכנסו ויחליטו אחת ולתמיד מה עושים וכיצד?

***

בתום שבוע שלם של חג הפסח, מופיע שביעי של פסח. זהו החג האחרון של הפסח (בחו"ל יש יום נוסף הנקרא 'אחרון של פסח') ובמידה מסויימת אין בו יחודיות של ממש. מסיבה זו גם לא מברכים בחג זה את הברכה "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" כפי שעושים בכל חג אחר.

אבל שביעי של פסח הוא היום בו אנו מציינים את אחד הניסים הגדולים ביותר שקרו לעם ישראל, נס קריעת ים סוף. מספר ימים בלבד לאחר שבני-ישראל יצאו את מצרים, הם מצאו את עצמם עומדים מול ים סוף כשבעורפם נושפים המצרים. הם מתלבטים מה לעשות, אך בורא העולם פוקד: קדימה! ים סוף נקרע לגזרים והשאר שייך להיסטוריה.

כיצד חצו בני-ישראל את ים סוף? המדרש מספר כי למעשה הים לא נקרע רק לשני חלקים אלא נוצרו בו שנים-עשר שבילים, שביל עבור כל אחד משבטי ישראל. כל אחד משנים-עשר השבטים עבר בשביל משלו.

אין ספק כי בני-ישראל, מתפעמים מעוצמת הרגע ומהגילוי האלוקי, לא היו זקוקים לשבילים נפרדים בגלל סכסוכים פנימיים... שבילים נפרדים אלו באו ללמדנו כי ביהדות לא הכול שחור ולבן. בעוד כל עם ישראל מצווה לקיים את התורה והמצוות שניתנו לנו בהר סיני, יש מקום לצבעוני, לדרכים שונות ולמנהגים שונים. כל עוד ומנהגים אלו מבוססים על התורה ותואמים את דברי חכמינו זכרונם לברכה שנמסרו מדור לדור, לא רק שאין לזלזל בהם אלא להיפך: יש לשמרם ולהעבירם מאב לבן ומאם לבתה.

***

אבל הנה לכם הבדל בין אורז לבצל.

ישנם מנהגים - כמו מנהג ההכאה בבצלים הירוקים (תודה למגיבים ששפכו אור על מנהג מעניין זה) שנוסדו בכל קהילה כדי ליצוק התלהבות נוספת בקיום המצווה. עם זאת ישנם מנהגים הנובעים מכך שהרבנים לא הגיעו למסקנה המוסכמת על כולם. כך, למשל, הוא מנהג אכילת או אי אכילת הקטניות. רבני יהדות אשכנז קיבלו על עצמם איסור אכילת קטניות, אך לא כך רבני יהדות ספרד שלא קיבלו על עצמם חומרה זו. מנהגים כאלו ואחרים ימשיכו להתקיים רק עד ימות המשיח, אז שוב תכונס הסנהדרין - בית הדין הגדול שיהיה הסמכות העליונה בעם ישראל - ויחליט כיצד אכן יש לקיים את המצוות.

האם בימות המשיח יזכו גם האשכנזים לצלחת אורז מהבילה? ובכן, לא נותר לנו אלא לחכות.