רבות מההלכות הקשורות בתהליך ייצור תפילין נחשבות 'הלכות למשה מסיני'1, כלומר מסורות שעברו מפה לאוזן ממשה רבינו לתלמידו יהושע בן נון וממנו לחכמי ישראל שהעבירו את המסורת דור אחר דור, עד כתיבתן על ידי התנאים או האמוראים.

להלכות אלו אין זכר ב'תורה שבכתב', כלומר בפסוקי המקרא ואין אפשרות להסיק אותם בהיגיון ולמרות זאת, כפי שכתב הרמב"ם2, ראוי למתוח את גבולות ההיגיון ככל האפשר ולנסות לספק הסברים אפשריים גם למצוות הבלתי מובנות ולחשוב מה ניתן ללמוד מהם מבחינה ערכית ומוסרית.

מתוך הגישה הזו, כמה מחכמי ישראל העניקו פשר ופירושים שונים להלכה הקובעת שהתפילין צריכות להיות עשויות דווקא מעור בהמה. הנה שניים מתוך אותם הסברים:

לרתום את היצרים

האדם דומה לבעלי החיים, אבל בד-בבד גם שונה מהם בתכלית. כמו ליתר בעלי החיים, גם לאדם יש דחפים ורגשות המניעים אותו לפעולות; אולם בניגוד אליהם, הוא ניחן גם ביכולת שכלית המאפשרת לו להבין גם מה שמעבר לרגש ולהכיר את מה שמעבר למוחשי.

מצוות התפילין מכווינה כיצד לנהל נכון את מבנה האישיות המורכב ולאזן נכון בין עולם השכל הקר והמחושב לבין עולם הרגש הייצרי והבהמי:

התפילין עשויות משני "בתים", מעין קופסאות סגורות, שבתוכם מגולגלים גווילי קלף שעליהם כתובים פסוקי תורה נבחרים המזכירים את יציאת מצרים ואת שליטתו המוחלטת של הבורא האחד והיחיד בהוויה כולה. 'בית' אחד נקשר על הזרוע השמאלית בגובה המקביל למיקומו של הלב, וה'בית' שני מונח על הראש, מעל גובה המצח.

הזרוע, האבר הביצועי של האדם, מסמל את ההתנהגויות והמעשים; הלב הוא המקום בו פועמים הרגשות והדחפים; והמח הוא מקום משכנן של התודעה, החשיבה וההכרה. כריכת התפילין על הזרוע, מול הלב, ומעל הראש, נועדה להזכיר את החובה להכפיף את כלל היכולות האנושיות שלנו, למִן החשיבה וההכרה ועד הרגש והמעשה, לרצונו ולהנחיותיו של הבורא הכול-יכול.

אם כן, התפילין מלמדות אותנו לא להפקיר את ההתנהגות לספונטניות הבלתי אחראית של עולם הרגש – מצד אחד, ולא לדבוק רק בהיגיון ולהתעלם מהרגשות – מצד שני; אלא לעצב את עולם הרגשות והדחפים כך שהן ינותבו ויופנו לשם שמיים, לעבודת ה'.

זה הרעיון המתבטא בכך שהתפילין הקדושות עשויות מעור בהמה. כשם שהתפילין הפכו מִיְצוּר חייתי ליצירה קדושה – כך על האדם לרתום את רצונותיו ודחפיו הבהמיים, האנוכיים, לרצונות קדושים ונעלים.

לרומם את הבריאה

העולם כולו מורכב מארבע מחלקות של ברואים: 'הדומם', 'הצומח', ה'חי', וה'מְדַבֵּר' – כלומר בני האדם.

במצוות התפילין יש נציגות משותפת לכל אחת מארבע המחלקות: האדם הוא זה מקיים את המצווה, ואילו התפילין עצמן עשויות מעור של בעל חי (בקר או צאן) אשר עבר תהליך של עיבוד באמצעות שימוש בחומרים שונים מן הצומח וגם מים – שהם חומר דומם.

כאשר האדם מקיים את מצוות תפילין כהלכתה הוא מרומם את כל ארבעת מרכיבי הבריאה ומבטא את אדנותו של בורא שמיים וארץ על כל הבריאה כולה3.