זה היה זמן קצר לאחר מלחמת ששת-הימים, בתקופה שעם ישראל כולו היה שרוי בהתרוממות רוח נוכח הניסים הגלויים שהתחוללו. הרבי מליובאוויטש יצא אז בקריאתו הנודעת, לנצל את רוח ההתעוררות שפקדה את עם-ישראל כדי לזכות יהודים, בכל מקום שהם, במצוות הנחת תפילין. ואמנם חסידי חב"ד נחלצו אז למשימה שהייתה אז בבחינת חידוש נועז ושהפכה עם הימים לתופעה נפוצה ומוכרת בכל פינה בארץ ובעולם.

ר' משה היה אז אברך צעיר, שזמן קצר קודם לכן עלה מברית-המועצות והשתקע בכפר חב"ד. מדי יום היה יוצא לעניניו בתל-אביב, ובדרך-כלל עשה את מסעו ברכבת מרישולים לתל-אביב, שעוצרת גם בפאתי הכפר.

תמיד הקפיד ליטול עמו זוג תפילין. לאחר שהיה עולה לרכבת, לא היה מתרווח על מושבו, כשאר הנוסעים. הוא היה מסייר לאורך הקרונות, ופונה אל כל נוסע ומציע לו לקיים את המצווה ולהניח תפילין.

בין הנוסעים ברכבת היו שנענו לו מיד והיו שסירבו. בעבור סרבנים פיתח שיטות שכנוע מגוונות, תוך הפעלת הקסם האישי שניחן בו, ובדרך-כלל בהצלחה. קשה היה לסרב ליהודי עולה חדש, שעיניו מביעות תחינה אמיתית כל-כך.

אותו יום פגש ר' משה ברכבת איש נעים-סבר, כבן חמישים. למשמע הצעתו להניח תפילין, נענה האיש בשלילה, שנראה היה כי איננה מותירה מקום לוויכוח. אולם כשהחל ר' שלמה במסכת שכנועיו, נשא לעברו הנוסע מבט בוחן.

"מבטא דיבורך איננו ישראלי – האם עולה חדש אתה"?, שאל.

"כן, אני עולה חדש", השיב ר' משה.

"מניין"? הוסיף האיש לשאול.

"מברית המועצות", נענה ר' משה.

האיש לא הירפה והוסיף להקשות: "האם גם בברית-המועצות הנחת תפילין"?

"ודאי! מיום היכנסי למצוות לא החסרתי אף יום אחד של הנחת תפילין", השיב ר' משה בפשטות גמורה.

באותו רגע נראה היה הנוסע כשוקע במחשבות, אך מיד התנער ואמר: "אם בברית-המועצות קיימת את המצוה הזאת, לא אסרב גם אני".

בשמחה כרך ר' משה את רצועות התפילין על זרועו וראשו, ולאחר-מכן המשיך בדרכו. הוא לא הכיר את האיש ולא ידע כי שמו של הנוסע האלמוני הזה הוא יגאל ידין, הרמטכ"ל השני צה"ל ולימים שר בכיר וסגן ראש-הממשלה.

באותם ימים שבין צבא לפוליטיקה, התפרסם שמו של הפרופ' ידין בזכות מחקריו וממצאיו הארכיאולוגיים. ימים אחדים קודם לכן רכש ידין מסוחר עתיקות קופסה מרובעת, שרק לאחר זמן התברר לו כי זהו למעשה בית של תפילין, שבתוכו נמצאו פרשיות בכתב סת"ם זעיר ביותר.

לפי ההערכה, היו אלו תפילין מתקופת הבית השני, והן נחשבו לעתיקות ביותר שהתגלו באותה תקופה. כדי לוודא זאת, היה צורך לערוך כמה בדיקות במעבדה ואליה היו מועדות פניו של הפרופ' ידין באותו יום. הוא נשא עמו את תצלומי פרשיות התפילין, שאותם התכונן למסור למעבדה בתל-אביב.

במרחק כמה מושבים מהפרופ' ידין ישבה אשה, אף היא תושבת כפר-חב"ד, ושמה בלה גולומבוביץ'. גם היא לא זיהתה את האיש כפרופ' ידין, אולם כל אותה שעה שבה התנהלה השיחה בינו לבין ר' משה, עקבה אחריהם בדריכות, מתוך תקווה שלבסוף יתרצה ויניח תפילין. כשניאות להניחן, עלה חיוך מאושר על שפתותיה.

כשנעצרה הרכבת בתחנה האחרונה, פנתה הנוסעת אל הפרופ' ידין: "אני שמחה מאוד שנענית להפצרותיו של החסיד והנחת תפילין".

"מדוע את כה שמחה"? התעניין הפרופ' ידין.

והיא סיפרה: "בני היה אף הוא מחסידי חב"ד, צנחן שלחם על גדות התעלה. בסוף המלחמה נפצע ונהרג. אך קודם שעצם את עיניו בפעם האחרונה פנו אליו כמה מחברי פלוגתו ושאלוהו למשאלתו. הוא ביקש מהם להניח תפילין, ואלה היו מילותיו האחרונות. היום, כשהנחת תפילין, ראיתי בעיני-רוחי כאילו הצטרפת גם אתה לבקשתו האחרונה של בני, ועל כך אני שמחה".

הפרופ' ידין לא הצליח להסתיר את התרגשותו. עיניו התמלאו דמעות. ידיו נשלחו לעבר תיקו ומיששו את תצלומי התפילין שנשא בו. הוא הרים את עיניו אל הגב' שלפניו ואמר: "איזה צירוף מקרים מופלא! כאן אני נושא עמי כרגע את תצלומי התפילין הקדומים ביותר שבידינו, שחוץ ממני לא שזפום עיניו של איש. לא אוכל לעשות עמך חסד גדול יותר, מלהראותם לך ברגע זה".

ובעודו אומר זאת, שלף את התצלומים הנדירים והראה אותם לאם הצנחן החבדני"ק שנפל במלחמה על גדות התעלה.