השמחה בחג-הסוכות גדולה ומתפרצת יותר מבכל המועדים האחרים. שלוש פעמים מצווה התורה לשמוח בחג-הסוכות, חסידים ואנשי מעשה נהגו לפזז כל הלילה בשמחת בית השואבה בבית המקדש, וגם כיום נהוג בקרב חסידים, לאחר שעות ארוכות של שירה וריקודים, להתיישב בסוכה להתוועדות חסידית שנמשכת עד אור הבוקר.

גם הגוף הגשמי אינו מפריע לתחושה המרוממת. ימי החגים מספקים הזדמנות להירגע מטרדות החולין ולשמוח בצוותא עם בני המשפחה. הישיבה המשותפת בסוכה, כמו גם המנוחה בימי חול המועד, היא אי של התרוממות-הרוח בתוך המולת ימי החול.

הפלא הוא, שאנו נדרשים להמשיך את שמחת החגים בכל ימות השנה. גם אחרי שנגמרת האווירה המרוממת של החגים וכולנו נשאבים אל המתח המלחיץ של חיי החולין, גם בתוך האפרוריות של ימי החורף והחום הלוהט של ימי הקיץ, בכל יום ובכל מצב רוח – עלינו לעבוד את ה' בשמחה ובהתלהבות תמידיות. מהיכן שואב יהודי את הכוחות לכך?

חיים של ערך

שמחה אמתית נובעת מתחושת ערך. היא ביטוי של סיפוק מכך שהחיים הם בעלי משמעות ושהאדם עושה את הדברים הנכונים. החיים היהודיים מבטאים זאת בעצם מהותם: כשאדם מודע לזכות שנפלה בחלקו ללמוד את תורת ה' ולקיים את מצוות התורה, כשהוא מהרהר בכך שאדם בשר-ודם כמוהו נבחר למלא את רצון הבורא הבלתי-מוגבל ומלווה בהשגחה העליונה בכל רגע – הוא מתמלא בתחושת ערך.

הרמב"ם (הלכות דעות, סוף פרק ג) מדגיש שכל רגע בחיים הוא הזדמנות לעבוד את ה'. לא רק קיום המצוות ולימוד התורה הם פעולות קדושות, גם היציאה לעמל הפרנסה, האכילה והשתייה ואפילו ההליכה לטיול כדי לשמור על בריאות הגוף - הן מילוי רצון ה'. וכשם שאדם שמח להתלוות אל מלך המדינה בדרכו, על אחת כמה וכמה שעליו להתמלא אושר על הזכות להתלוות אל מלך-מלכי-המלכים, הקדוש-ברוך-הוא, בכל רגע מחייו.

שמחה ואושר אינם תחושות המתפרצות מאליהן, הם תוצאה של מחשבה והתבוננות על הטוב הטמון בחיים. הם ביטוי לתחושת מטרה ושליחות הממלאת את חייו של היהודי.

מנוע השמחה

לצד המלים הגבוהות, לא פשוט לשמור על תחושת אופטימית בתוך הטרדות של החיים. הרמב"ם (סוף הלכות לולב) מגדיר את מצוות השמחה כ"עבודה גדולה". נראה שזהו אתגר גדול לגבור על המתח של הקיום ולמצוא את האנרגיות הנכונות עבור משימות היום-יום.

אנו זקוקים אפוא למנועים רבי עוצמה לייצור שמחה. אחד מהם הוא לימוד חסידות. אם נבקש מצייר להמחיש דמות של חסיד, קרוב לוודאי שהוא יצייר יהודי עם רגל מורמת למעלה, ידיים מתנופפות בתנועת ריקוד, פנים משולהבות משמחה ואולי גם בקבוק 'משקה' ברקע. השמחה מזוהה כל-כך עם החסידות, עד שאם אמרת חסיד - אמרת יהודי שמח.

השמחה החסידית אינה נובעת מהתייחסות קלילה לחיים. מין ריקוד פה, כוסית 'לחיים' שם ואמרה שנונה לפי הצורך. זו התרשמות שטחית בלבד. השמחה החסידית היא תוצאה של לימוד מעמיק המנכיח את מציאותו של ה' בחיינו. כל תורה חסידית מובילה למסקנה שהקדוש-ברוך-הוא מלווה אותנו בכל צעד וגם הפעולה הקטנה ביותר נושאת חשיבות עליונה. לימוד החסידות מרים את האדם מעל חיי ההווה וממלא את לבו אושר על הזכות להיות קרוב אל מלך-מלכי-המלכים. הוא צובע אף את רגעי העצב בתחושת משמעות.

שנזכה, בעזר ה', ללמוד וללמוד ממעיינות פנימיות התורה ולראות במהרה בהתגשמות ההבטחה: "אימתי קאתי מר? לכשיפוצו מעיינותיך חוצה".