האם אלוקים דתי?

האם אלוקים דתי? מתברר כי יש בנושא חילוקי דיעות. מחקר שנערך לאחרונה בארצות הברית גילה כי 80-90% מן האמריקנים יאמרו שהם מאמינים באלוקים, אך 40-50% יאמרו שהם לא דתיים.

למעשה, אם אלוקים הוא כול-יכול ונצחי, ואם הדת היא מערכת של חוקים וטקסים ורשימת דברים שצריך לעשות או שלא לעשות, אזי מתקבל הרושם שאך בקושי ניתן לתאר את אלוקים כ"דתי", וגם לא נראה שלהיות דתי הוא דבר שעשוי לקרב אדם לאלוקים. אם אלוקים מתעלה מעל לכל המגבלות ולכל ההגדרות, מדוע צריכה דרכנו ליצור קשר לאלוקים להתמצות ביצירת מגבלות והגדרות נוספות לחיינו, שגם כך הם מוגבלים וסופיים דיים?

אולם פרדוקס זה אינו מוגבל להיבט הדתי-הרוחני של ההתנסות האנושית. במהלך כל התקופות, כל אימת שהאדם השתדל להימלט מגבולות היומיומי והבנלי, הוא עשה כן על ידי כך שהוא קיבל על עצמו דרך התנהגות מובנית ואפילו נוקשה.

הדוגמה החביבה עליי לעניין זה היא תחום המוזיקה. יש מספר מוגבל של תווים בסולם, ואיש – אף לא גדול המוזקאים – לא יכול ליצור תווים נוספים או להפחית את מספר הקיימים. כל מי שרוצה לנגן או לחבר מוזיקה חייב להישאר כפוף למערכת קבועה ומוחלטת זו.

ועדיין, מתוך שהוא מקבל את המסגרת הזאת, המוזיקאי יוצר יצירת מוזיקה הנוגעת במקום העמוק ביותר בלבו של האדם – מקום שלא ניתן לתארו ולהגדירו. מתוך שהוא משתמש בנוסחה המדויקת מאוד הזאת, המוזיקאי יוצר דבר-מה המעביר את המאזין למקום גבוה בהרבה מעל למגבלות חיי היומיום וכבליהם, הרחק מעל לחוקי הפיזיקה והמתמטיקה.

תאר לך אם כן דיסציפלינה מוזיקלית שחוקיה מוכתבים על ידי הממציא ובורא החיים – על ידי מי שיש לו ידע עמוק של כל חוזק וכל חולשה בחיים, של כל פוטנציאל ושל כל חולשה.

השאלה היחידה שנשארת היא: אך מדוע כל כך הרבה חוקים? מדוע צריכה דיסציפלינה זו להכתיב את האופן שבו עלינו להתעורר וללכת לישון, ולמעשה גם כל דבר המתרחש בין ההתעוררות להליכה לישון?

מפני שהחיים עצמם, על כל מורכבותם האינסופית, מהווים את הכלי שדרכו אנו מתחברים עם אלוקים. כל זה צריך לשמש להשגת החיבור האופטימלי.

כיוון שהמוזיקה משמשת לנו כאן כמטאפורה, מן ההכרח שנצטט את האנקדוטה המפורסמת שבה הארכידוכס פרדיננד מאוסטריה אמר למוצרט: "מוזיקה נפלאה, אך יותר מדי תווים", ומוצרט השיב לו: "כן, הוד מעלתך, אך אף לא תו אחד מיותר".