התורה שנתן לנו האלוקים מכילה ממד פנימי וחיצוני כאחד. הממד החיצוני הוא המשמעות הפשוטה של הסיפורים ושל הפסוקים, בעוד הממד הפנימי הוא תמצית התורה, סודה ואמיתותיה המיסטיות. אדם הלומד את התורה לאור הממד הפנימי מקבל פרספקטיבה שונה לחלוטין אודות חכמתו והדרכתו של הא-ל בחיינו מאשר אדם הלומד רק את משמעותה הפשטנית.
ניתן לראות את היתרון הקיצוני כבר בשלושת הפסוקים הראשונים של התורה, בפרשת בראשית.
התורה פותחת במילים:
"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוקים, ויהי אור, ויהי אור". (בראשית א', א-ג).
על מנת לגלות את האור המיסטי החבוי במילים הללו, עלינו לקרוא אותן שוב בדרך חדשה. התורה לא כתובה במשפטים ובפסקאות. עלינו להשתחרר מההנחות המוקדמות האומרות כיצד יש לקרוא את המילים, ולהתבונן לעומק במילים ובתבניות החדשות שהן יוצרות.
בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ...
התורה מדברת לכל אדם ומתארת את הבחירה שבפניה יהיה כל אחד מאתנו ניצב בחייו. הא-ל ברא שני שבילים שעלינו לבחור ביניהם. הוא ברא "את השמים" – חיים של משמעות רוחנית – והוא ברא "את הארץ" – קיום פיזי לחלוטין. האדם צריך לבחור באופן שבו הוא יחיה את חייו: "בשמים" או "בארץ".
...והארץ...
האדם בוחר את הארץ, את חיי הגוף. הוא נמשך למוצקות ולמוחשיות שהוא רואה בחיים הפיזיים של העולם הזה. הם עושים רושם כל כך ממשי ומוצק, משהו בו הוא יכול לאחוז ולחוש בטוח.
...והארץ הייתה תוהו ובוהו...
הוא חש אבוד. הוא חשק בסדר ובהגשמה אך מצא רק את ההפך מזה. הוא רצה בבהירות ובהגשמה, אך כעת הוא חש רק אבוד וריקני. חיי הגוף, האגו והרווחה הפיזית לא מספקים לו את השלווה אליה הוא כמה.
הוא יודע כי עליו לבקש דבר-מה אחר.
...וחושך על פני תהום...
אך חשוך לו והוא נפל עמוק מאוד. הוא מבקש בהירות, הוא מחפש את האמת. אך כל כך קשה לראות מה נכון בתוך כל התוהו ובוהו הזה.
ומה יקרה לעצמיות הפנימית שלו, הממתינה במצוקה במסתרים ושאת זעקתה השקטה במעמקים לא שמעה נפש חיה?
... ורוח אלוקים מרחפת על פני המים...
רוח אלוקים, נשמתו האלוקית של האדם, הניצוץ השמימי הטמון בתוך כל אחד ואחת מאתנו. הוא מעופף בהיסוס וללא בטחון מעל למים הגועשים.
אך ישנה תקווה.
... ויאמר אלוקים...
ויאמר, "אלוקים!" הוא, האדם עצמו, קורא, "אלוקים!" מתוך מעמקי החשכה הוא נוכח כי אלוקים הוא זה שאותו הוא מבקש. אין הוא יכול למצוא את דרכו החוצה בעצמו, ואף אין הוא צריך לצאת, שכן הוא יודע עכשיו מהי הממשות שאותה הוא ביקש לכל אורך הדרך.
"ויהי אור!",
כעת זה ברור. יש לו אור.
"ויהי אור".
ולעולם יש אור.
הערת המחבר: חיבור זה הוא עיבוד מתוך כתבה ב"הקריאה והקדושה" – מגזין תורני שיצא לאור מדי חודש בין השנים 1941 ו-1945.
כתוב תגובה