אלה ששוחים מכירים את התחושה. נכנסים למים, מתפשטים ממגבלות הגוף ומתמזגים עם הסביבה השקטה. השחיינים מוותרים על העצמיות שלהם למען איחוד הרמוני של האדם והעולם. בים אין בודדים. יש רק ים אחד גדול.

ברובד הקוסמי, כך בדיוק חש היקום כאשר הביא עליו האלוקים את המבול בימי נח. במשך שנה, הטביל אותו האלוקים בבריכה ענקית של מים. כשסוף-סוף ביצבץ, היה העולם שונה לגמרי. אם לפני המבול הוא היה אנוכי, כעת הוא הפך להיות מודע ליוצרו; ונטיות הגאווה והנהנתנות הוחלפו בענווה ובמחוייבות לבורא העולם.

אז נשבע האלוקים כי לא יביא עוד מבול וכי להבא הוא ינקוט בצעדים עדינים יותר.

גדולי החסידות אומרים כי בימינו, כאשר אנו מתחילים להתבלבל, להעריך את עצמנו יותר מדי ולשכוח שאנו חלק ממשהו נשגב יותר, הוא בוחר להעביר את המסר דרך הכסף והפרנסה.

ברגע שזה קורה, אנו מוצאים את עצמנו טובעים ב"מבול" של דאגה פיננסית. כשדאגות הפרנסה מתחילות להטריד אותנו אנו נזכרים שלא האגו שלנו מחיה את העולם; שמקור חיינו נמצא למעלה.

וכשאנו מגיעים להכרה זו הסערה שוקטת, המבול מתחיל לסגת, ואלוקים מוכן לפנק אותנו בכל מה שליבנו חפץ.