באמריקה הילדים לומדים מגיל צעיר לעולם לא לנסוע עם אדם זר. באמריקה יש טכנולוגייה מתקדמת. אמריקה נמצאת בחזית הטירוף. ברית המועצות לשעבר מפגרת מאחור. שם בני אדם עדיין נוסעים בטרמפים.

אני מתבונן ולומד. מחיר הנסיעה במוניות עולה כל הזמן, וכבר אי-אפשר לשלם בסיגריות. אתה מושיט את ידך ומיד אחת המכוניות מאטה. אתה אומר שם של רחוב, הנהג אומר שני דולר. אתה אומר אחד, הוא אומר שכח מזה וממשיך לנסוע. אתה עוצר את המכונית הבאה ואומר את שם הרחוב. הוא אומר תיכנס. אתה נכנס. אם אתה לא מגיע מראש להסכם על המחיר אתה מסתכן בשמיעת רטינה לא ברורה כשתרד מהמכונית.

בבוקר קר אחד חיכיתי בכיליון עיניים להתיישב במכונית המוסקת. הושטתי את ידי. עצרה מכונית כחולה קטנה, ומיד – כאילו היה זה ידיד משפחה ותיק – נכנסתי למכונית בלי לשאול או לומר דבר. נסענו בשתיקה במורד רחוב פושקינסקאיה לכיוון בית הכנסת.

בחפזוני שכחתי לקבוע מחיר. כשרציתי לשלם סירב הנהג לקחת את הסכום שהצעתי לו. הוא סירב לקבל כל תשלום בעד הנסיעה. חשתי מבוכה, והשעה הייתה שעת בוקר מוקדמת מכדי להתווכח. מה אתה לא מבין? הוא אמר. תסתכל עליי. אני יהודי. קוראים לי כהן. שאני אקח כסף מבחור ישיבה שרוצה להגיע לבית הכנסת? הודיתי לו, ואחר כך קניתי לי בכסף הזה פחית קולה.

השלג יורד ומצטבר על האדמה. פתית אחר פתית, האדמה מכוסה בענן העשוי תערובת מוקצפת של שלג רטוב. מפלסות השלג עושות סיבובים במאמץ כן לפנות את השלג. הקרח מתקשה. המדרכה גולשת אל רחוב אין-סופי. הרוכלים והקבצנים מחליקים בחן על המשטח הקפוא.

הלילה יחגגו את חופש הדת בפומבי מאות מיהודי רוסיה. הלילה יצטרף שר הדתות של חרקוב, ולדימיר וולדובסקי, לרב הראשי של חרקוב, משה מוסקוביץ, להדלקת החנוכייה הענקית.

הלילה נחגוג את ניצחון האור על החושך. או לפחות ננסה.

מהיכן הגיעה החנוכייה? מי בנה אותה? אולי המכבים בעצמם?

את החנוכייה של קרקוב עיצבו ויצרו סטודנטים, מהקבוצה הראשונה של תלמידי הרבי מליובאוויטש שהגיעה לחרקוב. מה יודעים תלמידי ישיבה צעירים על בניית חנוכייה ענקית יש מאין? אבל את זה אשמור לסיפור אחר. משהו כמו "מאה דרכים לבנות חנוכייה ברוסיה". או "החנוכייה שנבנתה משלג". באוקראינה לא שואלים "מאיפה זה בא?". אם יש לך – אתה משתמש. והלילה החנוכייה ניצבת איתן וניתן לחזות בה מכל הרחובות, אפילו מרחוב אוליטסה פושקינסקאיה.

הלילה יגיעו הרב הראשי ושר הדתות בזמן, הם יעלו על המנוף וידליקו את חמש הלהבות. מכסה הזכוכית ישמור על הלהבה כל הלילה לבל תכבה, והחום ימיס את לבו הקפוא של האדם. זו הייתה התכנית.

זה מה שהיה אמור לקרות. זה מה שפרסמנו. זה הדבר שכדי לצפות בו הגיעו מאות הנאספים. אבל החיים ברוסיה הם מה שקורה כשיש לך תכניות.

הלילה יוסי נמצא בבית הכנסת ומנסה להדליק את הפנסים הקפואים. בחוץ ממתינים מאות בני אדם בכפור. נהג העגורן הרוסי זועף ורוצה לעזוב. אצבעותיי קפואות ומדיפות ריח של גז.

אני רץ לראות מה עם הפנסים, אולם בדרך עוצר אותי איש נמוך קומה. יש לך את חפירה? הוא מציע לגרף את השלג מעל מדרגות בית הכנסת. אני אומר לו שזה רעיון טוב אבל אין לי את חפירה. אתה זוכר אותי? הוא מצביע על מכונית כחולה קטנה. כהן הגיע לחגוג, להיות בין יהודים. כהן רוצה להשתתף, אבל בעצם העובדה שהוא הגיע הוא כבר משתתף בחגיגה.

עכשיו יוסי וידיד רוסי, יפים, הצליחו להדליק שלושה פנסים. אבל איך נוכל להדליק רק שלושה פנסים בלילה החמישי? אנחנו זקוקים לנס חנוכה, לנס המאורות.

השר אומר כמה מילים ברוסית. הרב מניח את הפנס הדולק הראשון, לאחר מכן את השני, ואז את השלישי. לאחר מכן הוא מנסה לאטו להדליק את הרביעי ואת החמישי. אני עוצם את עיניי ומצפה לנס, אך נס לא קורה. המוסיקה מתחילה לנגן והיהודים יוצאים במחול בשלג. העגורן נוסע משם. כמה דקות לאחר מכן כבות שתי להבות. רק פנס אחד נשאר להאיר. אני נותן ידיים ומתחיל לרקוד, לחגוג, להיות בין יהודים. מר כהן מחייך ומוחא כפיו.

הגיעה השעה ללכת הביתה. אני מושיט את ידי ומכונית עוצרת. אנו נוסעים כברת דרך, ואז אני מביט לאחור דרך החלון המכוסה כפור ורואה את נס המאורות. שבעים שנות קומוניזם, ואור אחד עדיין דולק. יהודי רוסיה עדיין יודעים איך לרקוד. ועדיין בטוח כאן לנסוע בטרמפים. טוב, לפחות הלילה.