כשגדלתי, חנוכה היה תמיד החג האהוב אליי. כלומר, האם חנוכה הוא לא החג האהוב על כל ילד? היו מתנות ומסיבות חנוכה מדי ערב, לביבות ומטבעות שוקולד, ישבנו ושרנו אינספור שירים עם המשפחה שלי. אמנם לא מצאתי כל כך הרבה יופי והנאה בהיבטים אחרים ביהדות כשגדלתי, אבל חנוכה תמיד נשאר החג האחד שהרגשתי אליו חיבור חזק.

עד שהלכתי לקולג'.

אינני זוכרת אם חגגתי את חג החנוכה בשנתי הראשונה בקולג', ואם כן – אז היכן או כיצד חגגתי, אך מה שקרה בשנתי השנייה הוא משהו שאף פעם לא אשכח. כשבוע לפני חג החנוכה גיליתי שהוריי שלחו לי מתנה דרך ארגון יהודי מקומי שהיה פעיל בקמפוס. לא ידעתי שקבוצה יהודית זו הייתה קיימת בבית ספרי, וודאי שלא ביקרתי במרכז שלהם. באותו יום, כשהלכתי לאסוף את החבילה שלי, באו עמי שותפתי לדירה, אישה יפנית-אמריקנית בשם ין, וכן חברתי הטובה ביותר ויויאן, מקסיקנית-אמריקנית, וכן הארלי, צרפתייה; טרישט, בחורה מן האיים הקאריביים, מלאני ההודית וכן בחורה מאירלנד. הקבוצה הקטנה שלנו כללה נציגות כמעט מכל צבע, דת ואמונה.

באותה תקופה הרגשתי את עצמי כל כך "קולית" ו"בעניינים" שלא עלה בדעתי לצאת עם היהודים והיהודיות שבין עמיתיי הסטודנטים, שגאוותם הגלויה על הדת שלהם גרמה לי לתחושת אי-נוחות. לכן הזדרזתי לקחת את החבילה שלי והלכתי משם בחברת חברותיי כשאני מחכה בקוצר רוח לפתוח אותה. בתוכה הייתה חנוכיית מתכת קטנה, קופסת נרות כחולים ולבנים, וכמובן, מטבעות השוקולד הקטנים שאהבתי כל כך. אך כשהבטתי בחנוכייה הבנתי שאצטרך כמה הוראות כדי להיזכר מתי ואיך להדליק אותה.

הבטתי בחברותיי והבעתי את מחשבותיי בקול רם, באומרי: "אוי, אני מרגישה כמו יהודייה כל כך רעה, אני אפילו לא מצליחה להיזכר איך מדליקים את החנוכייה, אם מימין לשמאל או משמאל לימין..." לפני שהספקתי להרהר בשאלה מדוע בחרתי לשתף את חברותיי בדאגתי זו, ין, האישה היפנית-אמריקנית שהייתה שותפתי שלי לדירה, הביטה בי ואמרה בקול בהיר וצלול, "יהודייה רעה... לכי למקלחות!"

אפילו כעת, בכותבי שורות אלו, למעלה מחמש-עשרה שנים מאז שהדבר התרחש, חולפת בי צמרמורת. בכנות, אינני יכולה לספר לכם מה קרה מיד אחרי כן, שכן אני לא זוכרת זאת כלל. מה שאני כן זוכרת הוא שהכל עצר, קפא על מקומו, וכי מחשבותיי החלו לרוץ בטירוף בניסיון למצוא איזה הסבר אחר, איזו פרשנות אחרת למה שאולי הייתה כוונתה של ין. אך ככל שחשבתי על כך, פשוט לא היה כל הסבר אחר. היא התכוונה לתאי הגזים.

אחרי שין אמרה את המשפט הזה, כל הנוכחות בחדר התנשפו בהפתעה גמורה ולאחר מכן השתררה דממה מוחלטת. אף אחת לא אמרה דבר. הייתי רוצה לקוות שהן לא אמרו דבר רק משום שהן היו מזועזעות מדי מכדי לדבר, כי האפשרות שהדבר לא נגע להן כלל הייתה קשה מנשוא. אינני זוכרת את הדרך חזרה לדירתנו, לאותה דירה שחלקתי עם האדם הזה. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שישבתי על מיטתי וחברתי הטובה ביותר, ויויאן, ישבה לידי ובכתה. היא אפילו לא יכלה לדבר, היא רק בכתה וחיבקה אותי ואמרה לי שהיא כל כך מצטערת.

למותר לציין, אירוע זה שם קץ לידידותי עם ין. היא אמנם התנצלה שוב ושוב שזה יצא לא טוב ושזו הייתה רק בדיחה ושהיא לא באמת התכוונה למה שאמרה. אני אכן האמנתי שהיא מצטערת, באמת מצטערת, אבל הרגשתי שהיא מצטערת על כך שהיא אמרה את זה, לא על כך שהיא חשבה את זה וסביר שאף הרגישה את זה. יכולתי לסלוח לה על פליטת-פה שלא במקומה, אך כיצד אפשר לסלוח לאדם לאחר שהוא שיתף אותך ברגשותיו האמיתיים, ורגשות אלה הם שנאה כלפיך וכלפי בני עמך?

באותו חג חנוכה לא הדלקתי את החנוכייה שלי. לא עשיתי שום דבר כדי לחגוג את חנוכה. באותה תקופה חשתי שאינני מסוגלת לכך. האמירה שלה הגדירה פתאום את כל מה שקשור לחג החנוכה. בכל פעם שהבטתי בחנוכייה, כל שיכולתי לחשוב עליו היה: "יהודייה רעה..." שנאתי את ין כל כך על מה שהיא אמרה, אבל יותר מכך, שנאתי אותה על כך שהיא גזלה ממני את חג החנוכה.

באותה תקופה לא יכולתי לדעת שהאירוע הזה יהפוך לנקודת מפנה מרכזית בחיי. לימים התברר, שההחלטות המשמעותיות והמרכזיות ביותר בחיי היו מבוססות על תגובתי לאמירה שלה. לפני אותו יום תכננתי לבלות את שנתי השלישית בקולג' בצרפת. רציתי משהו חדש ומרגש וזר. אבל אחרי חג החנוכה הזה שיניתי את דעתי והגשתי בקשה להתקבל לאוניברסיטה העברית בירושלים. הבנתי שהדרך היחידה שבה אוכל להיאבק במה שקרה יהיה להקדיש זמן להתחבר דווקא לאותו עם ולאותו מקום שהתברר לי כי רבים כל כך שונאים עדיין.

שהותי בישראל הייתה קשה מאוד בהתחלה, ולא מעט פעמים תהיתי מדוע הגעתי לשם בכלל. הייתי בסיטואציה שבה, בשל סכסוך עם הוריי, נאלצתי להתפרנס לבדי באותה שנה. בלא חסכונות כלשהם, האפשרות היחידה שעמדה בפניי הייתה לעבוד במשרה מלאה תוך כדי לימודים באוניברסיטה. התוצאה הייתה קיום די אומלל. בעוד חברותיי עשו חיים, טיילו ונהנו מחוויית החיים בישראל, אני למדתי או עבדתי כמלצרית, ולעתים נדירות בלבד הגעתי לראות דבר-מה מחוץ לכותלי הכיתה או המסעדה.

במשך חופשת החנוכה, מרבית הנערים והנערות האחרים קיבלו ביקורים של הוריהם והביאו להם מתנות נהדרות. דבר זה רק הגביר את התחושה השלילית שלי וכתוצאה מכך חשתי אפילו יותר בודדה ונטושה. באותו זמן נראה היה כאילו הערתה של ין גזלה ממני לנצח את אהבתי לחג החנוכה.

ואז, יום לפני חנוכה, חזרתי לחדרי במעונות הסטודנטים וראיתי כרטיס ברכה מונח על מיטתי. היה כתוב שם בפשטות, "ברכות לחנוכה שמח. קני לעצמך משהו מיוחד!"

פליציה הייתה אחת המשתתפות בתוכנית שעליה נמניתי אף אני. היא ידעה על הסיטואציה שלי וכמה קשה עבדתי באותה שנה. הוריה באו לבקר אותה ונתנו לה מאה דולרים כדי לקנות לעצמה משהו. היא החליטה לתת לי את הכסף הזה.

למותר לציין, זו הייתה אחת המתנות הנדיבות והנוגעות-ללב ביותר שקיבלתי מעודי. אהבתה ותמיכתה הוציאו אותי לחלוטין מן הדיכאון שבו הלכתי ושקעתי. בלילה שלפני חנוכה לקחתי את הכסף והלכתי לקניות. רציתי לקנות משהו שיישאר אתי ושתהיה לו משמעות עבורי. החלטתי שמה שאני באמת רוצה זו חנוכייה יפה. רציתי חנוכייה שאוכל להביט בה ולאהוב אותה, ולא אחת שמזכירה לי את ין.

ביליתי שעות בחיפוש אחר החנוכייה המושלמת, ולבסוף בחרתי באחת שבה כל הקנים יכולים לנוע מלבד השמש. חשתי כי היא מסמלת באופן מושלם את הלך הנפש שלי, שכן הכל נע והשתנה סביבי, אך במרכז, בגרעין, קיימת יציבות. באותו חנוכה הדלקתי את החנוכייה כל ערב, ובעודי מתבוננת בלהבות המפזזות אל-על והולכות ורבות עם חלוף הימים, אפשרתי לעצמי לשחרר את הכעס ואת התרעומת שנשאתי בלבי.

באותו חג חנוכה נוכחתי לדעת, בדרך מאוד אישית, שהשימוש בחושך כדי להיאבק בחושך הוא עקר וחסר טעם לחלוטין. אך יתרה מזאת, אין כל טעם להיאבק בכלל. כל שצריך לעשות הוא להכניס את האור, להאיר את עצמי ואת סביבותיי, והחושך מיד מתפוגג ונעלם.

בעודי מדקלמת את הברכות – קודם כל את הראשונה, שבה מודים לאלוקים על מצוות הדלקת הנרות, ולאחר מכן את הברכה על זכר הנס שנעשה לאבותינו "בימים ההם בזמן הזה" – הבנתי שזה בדיוק פירוש הדבר. כולנו נלחמים את מלחמותינו, חלקנו – עם היוונים שמחוצה לנו, וחלקנו – עם היוונים שבתוכנו פנימה. הם מנסים להשמיד אותנו, להביס אותנו, בין אם פיזית או רגשית ורוחנית. אבל אנו יכולים להשיב מלחמה שערה ולנצח, אפילו כאשר דומה שסביבנו שוררת חשכה מוחלטת.

חג החנוכה חל במהלך החודשיים שבהם הלילות ארוכים ביותר. בתקופה זו יש יותר חושך מאשר בכל זמן אחר בשנה. אם נאפשר זאת, החשכה תוכל לעטפנו כליל. אך לא זו בלבד שאנו יכולים, אלא אנו מחויבים לגרש את החושך הזה. אנו מצווים להביא אור ולהגביר את אורנו, לילה אחר לילה.

אני עדיין חשה בחילה כל אימת שזכר האירוע ההוא עולה בי. אבל אני גם מבינה עכשיו שהוא טמן בחובו ברכה אמיתית. דווקא משום שהחושך היה סמיך כל כך, ומשום שהפגיעה שנפגעתי הייתה עמוקה כל כך והשנאה שחשתי בעקבותיה – רבת-עוצמה כל כך – דווקא משום כך היה באירוע זה כדי לדחוף אותי לעשות שינוי בחיי. שינויים יכולים להיות קשים, ובמקרה שלי, השינוי היה קשה מאוד. אולם אהבתה ועזרתה של אישה אחת, מעשה של אדם הדואג לי ואיכפת לו ממני, די היה באלה כדי להפוך את הכל על פיו.

בסופו של דבר, השנה שביליתי בישראל הייתה נקודת מפנה בחיי. למרות שהתוכנית שהשתתפתי בה הייתה חילונית, הרי באותה שנה קיבלתי הזדמנות להתחבר ליהדות וללמוד עליה בדרך אותנטית וממוקדת. אמנם החלטתי לחיות חיים של שמירת-מצוות הייתה תהליך רציני בפני עצמו, הרי הוא החל למעשה באותו חנוכה – או ליתר דיוק, בחנוכה שלפני אותו חנוכה!

אותה חנוכייה עדיין עומדת על הכוננית שלי. היא נסעה עמי מסביב לעולם, ואף חנוכה לא עובר בלי שאני מדליקה אותה. עכשיו, כשאנו מדליקה נרות עם בעלי הרב ועם ארבעת ילדינו המקסימים, אני מביטה בחנוכייה הזאת ובשפע הרגשות והלקחים הגלומים בה. אני מביטה בקנים הנעים שלה וחושבת לעצמי, כמה מהר דברים יכולים להשתנות... אבל יהא המצב שאליו ניקלע אשר יהא, הלהבות תמיד יביאו לנו אור וחום בשאיפתן לסייע לנו להתרומם גבוה יותר.