לעולם לא אשכח את מבטה של אחותי כשאספתי אותה מתחנת הרכבת בחג החנוכה אשתקד. חשבתי לעצמי שאולי כדאי להזהיר אותה מראש. כמה דקות לפני שהרכבת הגיעה הרמתי אליה טלפון. "באיזה רכב תבואי לאסוף אותי?" היא ביקשה לדעת. "תוכלי למצוא אותי בקלי קלות" הרגעתי אותה. ואז שמעתי אותה משתנקת לרגע: היא מצאה אותי.

בשנים האחרונות קשרנו חנוכיה גדולה על גג הרכב המשפחתי. אינני יודעת היכן אתם מתגוררים, אבל באיזור מגוריי שליד פילדלפיה, "רכב-חנוכיה" מושך המון תשומת לב. יש עוד כמה עשרות רכבים דומים באיזור, ובכל פעם שאנו פוגשים "רכב-חנוכיה" אנו צופרים זה לזה ומנופפלים לשלום; אך עדיין, חנוכיה גדולה על גג הרכב עם שלט מאיר הקורא "חג חנוכה שמח" מושך את תשומת ליבם של כל הנהגים בכביש.

בשנה הראשונה שכרנו אותה (קראתם נכון, ישנם מקומות בהם ניתן להשיג חנוכיות להשכרה) על-מנת להשתתף בשיירת אור גדולה שהורכבה ממאות כלי רכב שנסעו ברחובות דאון טאון פילדלפיה. הייתה זו חוייה עוצמתית; המדרכה הייתה מלאה בעוברים ושבים שעצרו כדי לצפות בנו. הם נופפו לשלום וצעקו בכל כוח "חנוכה שמח!" היה זה רגע של אחדות וגאווה יהודית.

אך הרגעים העוצמתיים ביותר של ה"רכב-חנוכיה" שלנו קורים כשאני נוהגת לבד. רק אז אני מבינה איזה מסר עוצמתי יש לה, לחנוכיה.

שלא כמו בעלי, חבוש הכיפה ועטור הזקן, אותי לא קל לזהות כיהודיה. במיוחד במהלך החורף בו חצאית, מגפיים ולבוש צנוע הוא בנורמה. גם בקיץ, נדמה לי שכאנשים רואים אישה לבושה מכף רגל ועד ראש הם חושבים שאני מוזרה או אולי רגישה לשמש.

אך כשאני נוהגת עם החנוכיה על גג הרכב, אני מצהירה שאני יהודיה ואני גאה בכך! לא הייתי מוכנה לתשומת הלב הרבה שמגיעה יחד עם החנוכיה, אך תוך זמן קצר למדתי שבכל פעם שאני נוהגת במכונית אנשים מסתכלים עליי.

בכל צומת דרכים אנשים בוהים בי. כשרכבים חולפים, הם צופרים או מנופפים לשלום. אני יכולה לראות שהאנשים ברכבים מנסים לגלות מי אני. הם רוצים לדעת: איזה יצור מוכן לנהוג ברכב שכזה? מיהו אותו יהודי/ה גאה? כיצד הוא/היא נראים?

אחת מהסיבות העיקריות שאנו מדליקים את החנוכיה היא כדי לפרסם את נס החנוכה, כד השמן הקטן שהספיק לשמונה ימים. אני רואה את החיוכים. אני צופה בילדים המספרים להוריהם בהתלהבות על החנוכיה. אני מבחינה בידיים המנופפות לשלום. וזו הרגשה טובה לדעת שתוך כדי הסידורים אני יכולה להביא מעט גאווה יהודית ואחדות בחג החנוכה.

אך זה לא נגמר בכך. החנוכיה מזכירה לי להיות תמיד מודעת מי אני ומה אני מייצגת.

ממש ברצינות: בימי החנוכה אני רצה למראה לפני היציאה עם הילדים לבית הספר. ולא בגלל שכל-כך חשוב לי להתאפר, פשוט אני יודעת שיסתכלו עליי, ואני לא מעוניינת שידעו שהתעוררתי בדיוק לפני שלושים שניות...

וכשהרמזור הופך צהוב, במקום ללחוץ על דוושת הגז אני מאיטה. זה קצת לא נעים לנסוע באדום עם חנוכיה על הרכב, לא? אני מרשה לרכבים להשתלב, אני סבלנית יותר; מחייכת לנהגים שחולפים. זה לא משהו אישי, זה פשוט בשביל מה שאני מייצגת.

ואחותי? היא באמת התביישה להיכנס לרכב. כל הדרך הביתה התווכחנו האם הנהגים צוחקים עליי או איתי. חנוכיה על גג הרכב בכלל לא הייתה בתוכניות שלה. אך אחרי מספר ימים, כשהיא התרגלה למבטים הבוהים ולחיוכים, היא החלה לחייך חזרה.

כי כשמסתכלים עלייך, את רוצה להתנהג בצורה הטובה ביותר. וכשאת יודעת שאפילו הסידור הכי קטנוני נותן לך הזדמנות להעביר מסר ולהתחבר, אפילו נהיגה בת חמש דקות הופכת להיות מלאה במשמעות. והרעיון נכון במשך כל השנה; עם חנוכיה או בלי, תמיד מביטים עלינו – מלמטה ומלמעלה. איזה מסר אנו מעבירים לאלו שמסתכלים עלינו? זה תלוי בנו.