לפני מספר שנים, הייתי חלק מקבוצה שיצאה במסע חנוכה בתוך ארצות הברית. הצטיידנו ב"טנקי המצוות", בחנוכיות, עלונים והרבה סופגניות, ויצאנו לשמונה מדינות בחוף המזרחי של ארצות הברית כדי להביא את שמחת החג לכל יהודי.

בולטימור הייתה אחת הערים בה ביקרנו אך נראה היה שפגשנו בה מעט מאוד יהודים. היינו מאוכזבים, עד ששחלפו שנתיים, אז התפרסם מאמר באנגלית בעיתון "ג'ואיש פרס" שנכתב על-ידי אשת עסקים בשם לורה שולמן. הנה תרגום מעובד של הדברים.

*

לפני שנתיים הייתי בביקור עסקים בבולטימור, ועברתי ליד הדלקת החנוכיה שעמדה בחזית אוניברסיטת ג'ונס הופקינס. עיניי מלאו בדמעות. למרות שגדלתי בבית לא דתי, משפחתי תמיד חגגה את חג החנוכה. הרגשתי בודדה ועצובה כשהייתי רחוקה ממשפחתי בלילה הראשון של החנוכה, והנרות שדלקו בחנוכיה הגדולה חיממו את ליבי.

ביום למחרת הלכתי ליד נהר הפוטומק, כשאדם צעיר לבוש בכובע שחור רץ לעברי ושאל: "סליחה, האם את יהודיה?" הייתי קצת מופתעת שאיכפת למישהו לדעת האם אני יהודיה, והשבתי בחיוב.

"האם את יודעת שהלילה הוא הלילה השני של חנוכה?" הוא שאל ברצינות.

הנהנתי בראשי לחיוב.

"יש לך חנוכיה?" הוא שאל, קצת לחוץ.

"לא" אמרתי.

"את רוצה אחת?" הוא שאל בתקווה.

"יש לך?" השבתי, כמעט צועקת מרוב שמחה.

"כן! אלך להביא לך" הוא אמר, מתלהב אף הוא.

תוך זמן קצר הוא שב ובידו סט מלא של חנוכיה, נרות, עלון הדרכה וגם דיסק עם סיפורים, מדריך ואפילו מתכונים לחנוכה. סירבתי לקחת סופגניה (למרות שנהוג לאכול מאכלים מטוגנים בשמן בחנוכה, אני בדיאטה...) ומיהרתי לחדר בבית המלון כדי לבדוק מקרוב את מה שקיבלתי.

זכרונות ילדות של אורות החנוכה, אבי מספר את סיפורי המכבים וכיצד פך קטן של שמן הספיק לשמונה ימים... כל אלו שבו אליי. ידעתי שבאותו חג החנוכה קיבלתי בבולטימור מתנה: היהדות שבה אל חיי, וחיי שבו אל היהדות.

וכל זה בזכות החנוכיה שעמדה בחזית האוניברסיטה. ובגלל ש"במקרה" עברתי שם, ואור החנוכיה הדליק בתוכי ניצוץ שישן לו בתוך ליבי היהודי במשך קרוב לחמישים שנה.

כשחזרתי לסיאטל שבוע לאחר-מכן, התקשרתי בפעם הראשונה בחיי לרב. סיפרתי לו מה עשתה לי החנוכיה בבולטימור, ובשנתיים לאחר-מכן, בהדרכתו העדינה והחכמה, עשיתי את דרכי לשמירה מלאה של תורה ומצוות. הניצוץ הפך לשלהבת...

אורות החנוכה הניסיים מאירים אל תוך החשכה, ולעולם לא נדע בכמה לבבות הם נגעו. ולכל אותם אנשים יקרים שבזכות האומץ שלהם ומסירותם נדלקו נרות רבים כל-כך, מגיעה תודה אמיתית.