ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה וגו׳. הנה ארז״ל כל מקום שנאמר היום הוא נצחי ולעולם גם היום הזה. ולהבין זה בכאן וגם מלת לפניכם דהוי ליה לומר לכם. אך הענין כי הנה יש בכל אחד ואחד מישראל בחי׳ פנימיות ובחינת חיצוניות (עמ״ש מזה ע״פ ויהי מקץ בדבור השני) והנה כתיב פנים בפנים דבר ה׳ עמכם כי בשעת קבלת התורה נמשך לכל אחד ואחד מישראל בחינת הוי׳ בבחי׳ פנים שלהם בכל ניצוץ נשמותיהם וזהו ענין קבלת הדבור אנכי ה׳ אלקיך פי׳ שיהיה בחי׳ שם הוי׳ מאיר ומתגלה בך כל כך עד שיהא נקרא על שמך להיות אלהיך אלהים שלך כמ״ש במ״א. וביאור ענין זה איך יש בחינת שם הוי׳ בכל אחד ואחד. הנה ארז״ל אפילו רשעים מלאים חרטות שנופלים להם הרהורי תשובה מחמת שאינו רוצה להיות נפרד מהקב״ה והוא בלי טעם ודעת מפני כי בחינה זו היא באה מבחינת חכמה שהיא בחי׳ ביטול אליו ית׳ שלמעלה מן ההשכלה והדעת המושג (כמ״ש בסש״ב פי״ח) ונקרא בחי׳ משכיל על דבר וכתיב משכיל לאיתן אזרחי פי׳ משכיל להיות איתן מלשון חיזוק כמו איתן מושבך כי בחינה זו היא בחינה חזקה שנתחזק בכל אחד ואחד מישראל מאד בבחי׳ קשה עורף כמ״ש כי עם קשה עורף הוא וסלחת וגו׳ כמ״ש במ״א לפי שהוא רצון פשוט בלי שום טעם ושכל מושג וגם אותיות איתן משמשות לעתיד לבא (שהן באין בראש התיבה להורות על שימוש הפעולה להבא אפע״ל יפע״ל תפע״ל נפע״ל) כי לעתיד לבא יהיה בחי׳ חכמה בחי׳ ביטול הנ״ל בהתגלות בכל אחד ואחד מישראל משא״כ עכשיו הרוח שטות מכסהו שדומה בעיניו שעודנו ביהדותו כמ״ש במ״א (ע׳ בסש״ב פכ״ד) וזהו האזרחי מלשון אזרח הארץ שיש בכל אחד ואחד בחינה זו מאז מעולם כי ישראל עלו במחשבה במקורא דכולא ובחינה זו היא בחינת יו״ד של שם הוי׳ ב״ה (עיין באגרת התשובה פ״ד ועמ״ש בד״ה ביום השמיני שלח בפי׳ וקדם צרתני ובד״ה יונתי בחגוי שהוא בחי׳ מחשבה הקדומה ועמ״ש בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה פי׳ וענין בקדמין וז״ש כאן מאז מעולם כו׳ ועמ״ש ס״פ שלח בענין ישראל לי ראש ועמ״ש בד״ה ה׳ לי בעוזרי בפי׳ כל האזרח בישראל כלומר מה שאני עתיד להזריח כו׳ ושני הפי׳ אמת שלעתיד יזריח ויאיר בחינה זו בגילוי בכל  אחד מישראל). ובחי׳ ה״א עילאה היא בחי׳ בינה רחובות הנהר שיש לה אורך ורוחב כו׳ דהיינו ענין התבוננות בגדולת ה׳ כל חד לפום שיעורא דיליה איך הוא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד וכולא קמיה כלא חשיב ממש וב׳ בחי׳ אלו צריכין להיות תמיד אצל האדם בעבודת ה׳ בלי פירוד כי על ב׳ בחינות אלו איתא בזהר שהן תרין ריעין דלא מתפרשין לכן צריך להיות גם באדם כך דהיינו להתבונן ולהעמיק שכלו ובינתו באורך ורוחב כפי אשר יד שלו ורוח בינתו מגעת וליבטל אליו ולדבקה בו במסירת נפש ממש בבחי׳ חכמה שלמעלה מטעם ודעת המושג שאם לא יהי׳ לו בחי׳ ביטול הנ״ל אזי אפילו אם יתבונן בגדולת ה׳ בהרחבה כפי כחו ויוליד מזה אהבה ויראה לא יהיה להם קיום אמיתי ויפול ממדרגתו ח״ו כי החכמה תחיה בעליה פי׳ בעליה דתרגום בעל מרא ורבון דהיינו אפילו מה שיש לו בחינת ממשלה על הארה מבחינה זו כי ההתבוננות בגדולת ה׳ בהרחבה ובעומק יש לה מעלה יתירה על בחי׳ ביטול שמבחי׳ חכמה הנ״ל (ועמ״ש ר״פ לך לך בענין ה״א דאברהם וע׳ בע״ח שער או״א פ״ב שהבינה נק׳ א״ח עטרת בעלה כו׳) לפי שאין מחשבה תפיסא ביה כי אם הארה כל שהוא מבחינת חכמה אבל ההתבוננות הרי המחשבה תפיסא בכולא ואעפ״כ הנה החכמה תחיה ונקרא נקודה בהיכליה (עיין בזהר בראשית )(ד׳ ו׳) ובת״ז תיקון ה׳ ועמ״ש סד״ה כי אתה נרי בפ׳ מקץ ועפ״ז י״ל דענין פך של שמן שמצאו כו׳ הנז׳ שם זהו ענין הנקודה שבהיכליה כי שמן הוא חכמה עילאה ע״ש שהנקודה מחיה את ההיכל שאם אין נקודה אין ההיכל משמש כלום וגם אם יהיה לו בחי׳ נקודה זו אם אין היכל אינו כלום ולפיכך צריך להיות שתיהן כאחד והם תרין ריעין דלא מתפרשין למטה כמו למעלה:
ב ובחי׳ וא״ו של שם הוי׳ הוא בחינת נחל איתן שמבחי׳ איתן הנ״ל יורד בחי׳ נחל בחי׳ המשכה למטה למקום מדות שבלב שנחלקין לשש בחי׳ והוא בחי׳ וא״ו להפכם לקדושה ואח״כ לבחי׳ ה׳ אחרונה בחי׳ מחשבה דבור ומעשה שהם כנגד ג׳ קוין שבה׳ אחרונה והוא בחי׳ תורה שבע״פ מלכות פה קרינן לה וגדול תלמוד שמביא לידי  מעשה (ענין נחל איתן מבואר באגה״ק בסופו בד״ה וצדקה כנחל איתן שהיא הארת חכמה עילאה שיאיר בפנימית הלב ליבטל ביחודו ית׳ בתכלית מעומקא דליבא. וכן נתבאר בד״ה בכ״ה בכסליו שפנימית הלב מתאחדת עם המוח בבחי׳ תרין ריעין כו׳ וזהו ענין המבואר לקמן בפ׳ נצבים בד״ה כי המצוה הזאת בפי׳ ממעמקים קראתיך לשון רבים כי יש עומק למעלה מעומק כו׳ תשובה תשוב ה׳ במילוי יו״ד שהה״א היא בחי׳ תשובה עילאה שהיא מעומק הלב ומילוי היו״ד הוא בחי׳ תעלומות לב שבהעלם וכו׳ והיינו ב׳ יסודות דאו״א כי יסוד אימא בינה ליבא זהו בחי׳ פנימית הלב עומקא דליבא ויסוד אבא הוא הארת ח״ע המאיר בפנימית הלב ונק׳ תעלומות לב ונתבאר מזה ע״פ ביום השמיני שלח הנ״ל וע׳ לקמן ע״פ ושמתי כדכד שבחי׳ אהבה זו הנמשכת מחכמה עילאה נק׳ אבני חפץ שהיא עמוק עמוק כו׳ ע״ש. והנה חפץ הוא פנימיות הרצון וזהו עניןועמך לא חפצתי חפצתי דייקא והרצון הוא חיצוניותו וזהו שרש בחינת נקודה בהיכליה וכמ״ש בביאור האדרא מהאריז״ל )(דכ״ב ע״א) שבחי׳ גלגלתא המקפת את המוח זהו בחי׳ בינה שהוא היכל לחכמה הגנוזה בתוכה ועמש״ל ס״פ שלח בפי׳ לי ראש והנה חכמה מקורה בח״ס וזהו שהאהבה הנמשכת מחכמה נקרא אבני חפץ כו׳ וזהו ענין תעלומות לבו וז״ש בזהר בשלח (דס״ג ע״ב) בפי׳ ממעמקים עומקא דכולא עומקא דבירא שהם ב׳ יסודות דאו״א נקודה בהיכליה כו׳ דהיינו חכמה עילאה שבפנימית הלב תשוב ה׳ במילוי יו״ד ועי״ז מעורר ג״כ למעלה בחי׳ ממעמקים שהוא בחי׳ גלגלתא וחכמה הגנוזה בתוכה בחי׳ מאד עמקו מחשבותיך כו׳ שהם שרש ומקור בחי׳ נקודה בהיכליה כנ״ל וזהו בשעה שישראל עונין אמן יהא שמיה רבא מברך הקב״ה מנענע ראשו וכדפי׳ לקמן יהי שם י״ה רבא שיגדל בחי׳ שם י״ה דהיינו גילוי חו״ב בחי׳ נחל איתן כו׳ לכן עי״ז נמשך מלמעלה התגלות רצונו וחפצו ית׳ בחי׳ ממעמקים קראתיך מאד עמקו מחשבותיך כו׳ וע׳ עוד מענין איתן בזהר פ׳ ויחי (דר״ל ע״ב) ובסבא דמשפטים (דק״י סע״א) אית משכיל לעילא כו׳ (וע״ב) ובפ׳ תרומה (דק״ע ע״ב) ובפ׳ אחרי (דס״ו סע״ב) ובמק״מ שם וענין בחי׳ אלו הנרמזים בשם הוי׳ הוא ענין קבלת התורה בדבור אנכי הוי׳ אלהיך וזהו שאמרו רז״ל גבי עובר בבטן אמו נר דלוק על ראשו ומלמדין אותו כל התורה כולה. נר דלוק הוא בחי׳ יו״ד שבשם הוי׳ ומלמדין אותו כל התורה הוא בחי׳ ה״א אחרונה שבשם לומר לך שכל הענין מבחינות אלו שבשם הוי׳ מיו״ד עד ה״א אחרונה מלמדין אותו כדי להיות לו אחר לידתו וצאתו לאויר העולם יותר בנקל תפיסת וקליטת הבחינות האלו במוחו ולבו ולצאת מהעלם אל הגילוי (ועיין מ״ש מזה ע״פ שחורה אני ונאוה בשיר השירים ובפ׳ שלח ע״פ והיה לכם לציצית. וזהו משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו כו׳ וכמש״ש):
ג אך אמרו רז״ל שבזמן הגלות אין השם שלם כו׳ (עמ״ש מזה ע״פ ועשית ציץ וע״פ זכור את אשר עשה לך עמלק ובמגלת אסתר בדרוש הראשון שעל מארז״ל חייב אינש לבסומי בפוריא) והיינו שאותיות ו״ה הם מפורדים מאותיות י״ה. והענין בעבודת ה׳ הוא שאע״פ שמתבונן ומעמיק בגדולת ה׳ ומעמיק דעתו בבחי׳ בטול אליו ית׳ בבחינה שלמעלה מהדעת עכ״ז אינן פועלים להיות נמשך בלב להפך המדות אהבה ויראה בהתגלות הלב ברשפי אש ותשוקה לה׳ לבדו והיינו בסיבת הגלות שמלובש בתאות וענינים גשמיים וע״ז נאמר ומלתם את ערלת לבבכם וגו׳ וביאור הענין כי הנה כתיב ומל ה׳ אלהיך את לבבך. וצריך להבין דמשמע שבחי׳ מילה זו יהיה מאת ה׳ לבדו והרי נאמר ומלתם וגו׳ אך הענין כי בחינת הערלה החופפת על הלב דהיינו בחינת תאוחת ועניינים גשמיים המונעים ומפסיקים בין שם י״ה לו״ה שלא יהיה התגלות האהבה אין הדבר תלוי אלא בתשובה כאמור עונותיכם מבדילים וגו׳ וכתיב ונרגן מפריד אלוף  כו׳ אך בענין התגלות עצמיות האהבה יש ב׳ בחי׳ בחי׳ חיצויות הלב ובחי׳ פנימיות נקודת הלב דהיינו שיתגלה אהבתו כ״כ עד שתהיה בחי׳ ביטול לגמרי ולא יהיה הרגש האהבה מפני שהיא נקודה עצמיות מעומקא דליבא כמ״ש במ״א (באגה״ק ד״ה אין ישראלנגאלין אלא בצדקה וע״ש) המשל מענין אדם אם נוגע אל תוך פנימיות נקודת לבו שלו מעצמותו ומהותו ושכל חייו תלויין בזה. וזו הבחינה היא מבחינת נחל איתן המשמשות לעתיד שלעתיד לבא כתיב אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו׳ והביאך וגו׳ והיטבך והרבך מאבותיך שתהיה בעילוי אחר עילוי במדרגה גבוה מאד אפי׳ יותר מהאבות כמ״ש כי הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד ירום מאברהם וכו׳ ואז כתיב ומל ה׳ אלהיך את לבבך ערלת לבבך לא כתיב אלא לבבך דהיינו שכל בחי׳ חיצוניות הלב ימול לצאת מן ההעלם אל הגילוי בחי׳ פנימיות נקודת הלב הנ״ל:
ד וזהו שאנו מתפללים יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך כי בזה״ג אין השם שלם כו׳ ולזאת אנו אומרים יהי שם י״ה רבא שיגדל בחינת שם י״ה (זהו כפי׳ הטא״ח סי׳ נ״ו בפי׳ שמיה רבא ולעיל ס״פ שלח ע״פ אני כו׳ נתבאר דשמיה רבא היינו שמו הגדול והוא כמ״ש התוס׳ ריש ברכות ושתי הכוונות אמת. וגם י״ל כי הא בהא תליא ע״ד שנז׳ בביאור ע״פ זכור הנ״ל שלהיות התחברות י״ה בו״ה הוא ע״י המשכה מא״א בחי׳ קוצי דשערי כו׳ וגם ע״י ששם י״ה רבא בנפש האדם עי״ז נמשך גילוי בחי׳ שמשו הגדול כומ״ש בסמוך בפי׳ בשעה שישראל אומרין אמן יהא שמיה רבא מברך הקב״ה מנענע ראשו כו׳) דהיינו ההתבוננות בגדולת השם והביטול אליו ית׳ עד שיהיה יתברך בחי׳ ברכה והמשכה למקום המדות להפכם לקדושה מעומק נקודת פנימיות הלב וכידוע וכמ״ש במ״א ענין ההפרש שבין ברכה להודאה כי ברכה הוא בחי׳ ראיה בחי׳ ביטול הנ״ל ואח״כ יתפשט יותר לעלם דהיינו העלם אחד ולעלמי העלם ב׳ עלמיא העלם ג׳ דהיינו בחי׳ ג׳ לבושים מחשבה דבור ומעשה שאפילו בבחי׳ מעשה שהוא העלם ולבוש השלישי החיצון מכולם יאיר שם י״ה שיהיו כולם לה׳ לבדו ובטלים אליו דהיינו ע״י מחשבות ודבורי התורה ומעשה המצות. כי הנה מראש מקדם נסוכה סוף מעשה במחשבה תחילה פי׳ מראש היינו מראשית כל השתלשלות העולמות ומקדם היינו קודם למראש שהוא ית׳ אינו בגדר עלמין כלל ואתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר כו׳ בלי שום שינוי כמ״ש אני ה׳ לא שניתי וגו׳ כי הוא למעלה מבחי׳ עולמות מבחינת ממלא ומבחי׳ סובב כל עלמין כי ממלא וסובב שייך לומר בגדר ובחי׳ עולמות אבל במהותו ועצמותו לא שייך לומר לא בחי׳ ממלא ולא בחינת סובב וע״ז אמרו רז״ל מה לפנים מה לאחור כו׳. והנה בחינה זו ירדה ונשתלשלה ונתלבשה במעשה המצות אשר לזאת גם במעשה המצות יש בחינת ביטול הנ״ל וצריך בעסק התורה והמצות שתכלה אליו הנפש למקורא דכולא מקור מים חיים וגו׳ משא״כ האומר אין לי אלא תורה כו׳ ועל זה נאמר אותי עזבו מקור מים חיים וגו׳. וזהו ראה אנכי נותן פי׳ אנכי מי שאנכי דהיינו בחי׳ אנכי ה׳ אלהיך שהוא דבור ראשון של קבלת התורה (ועיין ברבות ר״פ ראה א״ר אלעזר משאמר כו׳ ועמ״ש בד״ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה). נותן לפניכם בבחי׳ פנים שלכם בחי׳ ברכה שבשביל שיש בבחי׳ פנים שלכם בחי׳ הוי׳ כי ישראל עלו במחשבה לזאת תוכלו להמשיך עליכם בחינת ברכה ממקורא דכולא וזהו את הברכה אשר תשמעו אל מצות הוי׳ מפני כי מראש מקדם נסוכה (ופי׳ מקדם יובן ממ״ש בד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא בענין שנק׳ התורה משל הקדמוני קדמונו של עולם כו׳ ובד״ה ששית ימים תאכל מצות בפי׳ רוח קדים דגבי קריעת ים סוף ובד״ה ביום השמיני שלח בפי׳ וקדם צרתני כנ״ל ולשון נסוכה  הוא כמ״ש במ״א ע״פ ושמנה נסיכי אדם. וביאור ענין ראה אנכי נותן כו׳ הנה במ״א נת׳ בענין ההפרש בין ברכה לתפלה שהברכה היא גילוי השרש שבהעלם שיתברך ויהיה נמשך לידי גילוי ולא המשכה חדשה לגמרי. וזהו ההפרש בין ברכה לתפלה וזהו איש אשר כברכתו ברך אותם ולכן אמר ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו כי שרשו נעלה יותר וזהו שבשביל שעלו במחשבה לזאת דייקא תוכל להמשיך אליכם בחי׳ ברכה כו׳. )(ועמ״ש ע״פ ואלה המשפטים בפי׳ כי תקנה עבד עברי) להמשיך בהם בחי׳ הדעת משרשן כו׳ ע״ש והנה מבואר לעיל שההפרש בין ברכה להודאה שברכה היא בחי׳ ראיה וזהו ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה. שע״י שאנכי נותן לפניכם ברכה עי״ז ראה בחי׳ ראיה שהוא בחי׳ ביטול דח״ע כו׳ ועוי״ל בענין אנכי נותן כו׳ ברכה ע״ד מ״ש סד״ה האזינו השמים בענין הברכה ויתן לך האלקים מטל השמים כו׳:
קיצור(א) בשעת קבלת התורה דכתיב פב״פ דבר הוי׳ עמכם נמשך לכל אחד בחינת הוי׳ בבחינת פנים בהנשמה (עמ״ש בד״ה זכור ושמור שהנשמות שרשן מבחינת גרמוהי וע״י התורה מתעלים בבחי׳ חיוהי וזהו שאזי נמשך בהם בחינת הוי׳. והיינו ע״י דבור אנכי בחינת איהו ממש ועמ״ש ע״פ וארא כו׳ ושמי הוי״ה לא נודעתי להם כ״א זהו נמשך על ידי מתן תורה) בחינת היו״ד דשם הוא החכמה שהיא בחינת ביטול שלמעלה מהבינה והדעת כמ״ש בסש״ב ס״פ י״ח ונק׳ משכיל לאיתן וזה כפי׳ הפרדס ערך משכיל וערך איתן זח״ב משפטים (ק״י סע״א) (ועמ״ש בד״ה מצה זו ובד״ה מי מנה בענין הבחינה הרביעית דרובע ישראל) ובחי׳ ה״א עילאה היא בחי׳ בינה התבוננות (עמ״ש סד״ה ביום השמיני עצרת) וב׳ בחי׳ אלו נקרא נקודה בהיכליה ונקרא תרין ריעין ועמ״ש מענין יו״ד של שם בבה״ז פ׳ אחרי ע״פ המאמר שם (דע״ט ע״ב) הביאו עלי כפרה: (ב) ובחינת וא״ו הוא ההמשכה מחו״ב לששה מדות שבלב ונק׳ נחל איתן עיין בפרדס ערך נחל ובמא״א אות נו״ן סכ״ו ואח״כ ה׳ אחרונה היא מחודומ״ע של התורה. וזהו נר דלוק על ראשו (ועמ״ש בד״ה כי אתה נרי הויה) ומלמדי׳ אותו כו׳ (ועמ״ש ע״פ וכל בניך למודי הוי׳ ועיין במא״א אות למ״ד סעיף כ״ט): (ג) אך ענין שאין השם שלם היינו שאין נמשך בחי׳ נחל איתן לתוך המדות ומחדומ״ע וכענין מ״ש בזח״א (ד״ו ע״ב) ע״פ ונהר יחרב ויבש וע׳ בפ׳ שמות (ד״ט ע״ב). וצ״ל ומלתם את ערלת לבבכם שעי״ז אח״כ ומל ה׳ את לבבך גם מילה היינו מל י״ה והנה את לבבך ואת לבב זרעך ר״ת אלול כי הם ימי רצון עמ״ש בד״ה אני לדודי:(ד) וזהו שאנו מתפללים יהא שמיה רבא מברך פי׳ שם י״ה יהיה רבא שיהיה נמשך בבחי׳ ו״ה. וכן פי׳ בזח״ב תרומה (קס״ה ע״ב) ע״פ סלו לרוכב בערבות בי״ה שמו. וע״ש בהרמ״ז ומ״ש מזה בביאור ע״פ כי כאשר השמים החדשים. והמשכה זו היינו ע״י מחשבה ודבור של התורה ומעשה המצות וזהו את הברכה שיהיה שם י״ה מברך זהו על ידי אשר תשמעו אל מצות הוי״ה עמ״ש ע״פ ועתה יגדל נא כח אד׳. ומ״ש סד״ה טובה הארץ מאד מאד. וסד״ה מי מנה. וגם כי מל״ת שרשם בי״ה ומ״ע בו״ה כמ״ש בד״ה אלה פקודי המשכן. ועיין מענין ברכה בזח״ב בשלח (ס״ג ע״ב) ובמא״א אות בי״ת (סל״ה ול״ט). והיינו שעיקר הברכה הוא המשכת אור הסוכ״ע בחי׳ ע״ק בממכ״ע והיינו ענין שיהיה השם שלם. עיין זח״ב ס״פ תרומה (קע״ה ב׳) ובפ׳ וישלח (קס״ז ב׳). ועמ״ש מענין וברכת את ה׳ סד״ה ואכלת ושבעת. ולכן הכח הזה להמשיך הברכה זהו ע״י דבור אנכי שעל ידי זה נמשך בכל אחד שם הוי׳ שעל ידי זה הוא המשכת הברכה  להיות ברוך הוי׳ כו׳ מן העולם ועד העולם כו׳ (בתהלים סס״י ק״ו):(ה) וגם כי הנה התורה מתחלת בבי״ת לפי שהוא סימן ברכה ועמ״ש מזה בזח״א ר״פ ויגש (דר״ה ע״ב) ואע״פ שהאל״ף הוא אותיות פלא שלמעלה מבחינת בי״ת אך הוא בבחי׳ פלא והעלם וגם כי שם הוא כחשכה כאורה כו׳ וכמ״ש בד״ה בשלח פרעה בענין כמה ארך אפים כו׳ ואיתא ברבות ר״פ בראשית כ״ו דורות היה האל״ף קורא תגר כו׳ למחר אני בא ליתן תורה ואיני פותח אלא בך שנאמר אנכי כו׳ והיינו כי ע״י שניתנה תורה אזי יוכל להיות גילוי ההעלם וגם אז נמשך אנכי להיות הוי׳ אלקיך כו ולכן ניתנה בהר סיני שירדה שנאה על הרע עמ״ש סד״ה מצה זו בענין בעבור זה כו׳ ועמ״ש בד״ה להבין ענין הברכות בפי׳ פותח בברוך כו׳ וזהו ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה היינו שמבחי׳ אלף דאנכי שלמעלה ממדרגת הבי״ת נמשך היום הברכה לפניכם כו׳ והיינו ע״ד מ״ש בזח״א ויצא (קנ״ח ב׳) ע״פ ברוך הוי׳ כו׳ מן העולם ועד העולם מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא דהיינו ע״ד מ״ש לפני יג״מ ויקרא הוי׳ הוי׳ דהיינו לחבר ולהמשיך שם הוי׳ שלמעלה מהשתלשלות שהוא ע״ק בשם הוי׳ שבסדר השתלשלות והתהוות העולמות וכמ״ש מזה סד״ה וירא ישראל את היד הגדולה. וזהו ענין שמיה רבא מברך כו׳ וזהו למעלה ממדרגת הברכה מה שנברא העולם באות בי״ת שהוא הברכה משם הוי׳ שבהשתלשלות העולמות כו׳. אבל על ברכה והמשכה זו דבחי׳ הוי׳ ה׳ מן העולם ועד העולם על זה נאמר ראה אנכי מי שאנכי נותן לפניכם היום דוקא ע״י מתן תורה ברכה כו׳. ולהמשיך ברכה זו זהו ע״י אשר תשמעו אל מצות הוי׳ כנ״ל וע״ד מארז״ל היום אם בקולו תשמעו. עמ״ש מזה בד״ה ביום השמע״צ והקללה אם לא תשמעו הוא רק להעביר רוח החיצונים והטומאה של היצה״ר בכדי שיתקיים הברכה הנ״ל כמ״ש מזה בד״ה אלה החוקים והמשפטים בפ׳ בחקתי. וז״ש גבי ברכה אשר תשמעו ולא אם תשמעו כמ״ש גבי והקללה אם. כי הברכה אינה בספק כי בין כך ובין כך הסוף שיקויים הברכה וזהו ויברך דוד את ה׳ ר״ת ודאי. הודאי שמו כן תהלתו עיין מ״ש מזה במא״א אות וא״ו ס״ו: