במבט ראשון נראה מוזר כי לתקיעות השופר יש השפעה כה מרחיקת לכת. אחרי הכל, השופר אינו אלא קרן של איל, צנוע מאוד במראהו החיצוני, ללא קישוטים, פיתוחים ושכלולים מיוחדים. אם ירצה מישהו לקשטו בזהב וכסף בצורה שתשנה את הקול היוצא מן השופר, ייפסל בכך השופר כולו ושוב לא יהיה מתאים ליעודו המקורי.

גם הקולות המופקים מן השופר הם פשוטים למדי ואין בהם שום ייחוד "מוזיקלי". אין גם כל אפשרות להפיק מן השופר קולות מוזיקליים ערבים לאוזן; ובכל זאת יש בשופר מה שאין בשום "כלי נגינה" אחר.

מוזר ככל שיהיה, הרי שדוקא המגרעות האמורות מסבירות את חשיבותו הרבה של השופר עבורנו. כי הרי אין כל כוונה שהקולות שהוא מפיק יעניקו חוויה מוזיקלית, אלא שיחדרו לקירות הלב וירדו אל חדרי הבטן. קולות השופר נשמעים חמורים וצורמניים, יען כי הם מביאים בשורה חמורה ורצינית.

וכה אמר רבי משה בן מימון "הרמב"ם": למרות שתקיעות השופר הם מצוה מן התורה, שלא ניתנו להם כל סיבות או הסברים, הרי שהם מגלמות בתוכן בשורה חשובה לאמר: "עורו ישנים מתרדמתכם", אתם השקועים בעיסוקים ארציים בלתי חשובים והזונחים את הצרכים הרוחניים שלכם, הקיצו ותנו לנשמה שלכם הזדמנות!

קול השופר דומה איפוא לקולה של החצוצרה המעירה חיילים ישנים ומזעיקה אותם להתיצב על משמרתם. קולות השופר, התקיעה הישרה הארוכה ולאחריה הקולות השבורים והמקוטעים של השברים והתרועה ולאחריהם שוב תקיעה ארוכה, הם כמו צעקה הבאה מעומק הלב, המלווה יללות ויבבות מקוטעות. הם חודרים לעמקי הלב וממלאים אותו חרטה על שגיאות העבר ועל הזדמנויות שהוחמצו בשנה שחלפה, הזדמנויות שבהם יכולנו להיטיב את דרכינו ולהיות הרבה יותר קרובים אל ה'.

השופר הוא פשוט, טבעי, רציני ולא מלאכותי וכך גם הקולות היוצאים ממנו. אלו הן תכונות ששומה עלינו לטפח בחיי היומיום, הן ביחסינו אל האלוקים והן ביחסים שבין אדם לחברו.