עין טובה

רבן יוחנן בן זכאי, מגדולי החכמים והמנהיגים שקמו לעם ישראל, הורה לתלמידיו לצאת אל העולם בכדי לחקור ולגלות את הדרך המובילה לחיי טוב וחסד. כשחזר תלמידו רבי אליעזר בן הורקנוס ממסעו, בישר לרבו: "חקרתי ובדקתי, ומצאתי שהדרך שבה ידבק האדם היא העין הטובה".

מי שמשקיף על החיים דרך עדשות טובות, יראה טוב בכל מקום. זה תיאור מתומצת של התכונה הטובה "עין טובה". מבט כזה על העולם מאפשר לפרש באופן חיובי אירועים וחוויות, ולדון אחרים לכף זכות בפשטות ובטבעיות. לכן חשוב לעמול ולפתח את היכולת לראות את הטוב בכל. פיתוח ושימור כישורים אלה דורשים מאמץ, אך אין מי שאינו מסוגל לאמץ זאת.

קידוש יקר

לאורך ההיסטוריה התאמצו יהודים לשמר את זהותם, מסורתם וקיומם הפיזי גם בתנאי דיכוי וגלות. אחד הנחשולים הטרגיים והנוראיים ששטפו את עמנו היה השלטון הסובייטי בברית המועצות של המאה העשרים. בתקופות אחרות, רדיפות הדת פעלו את האפקט ההפוך ואפילו תרמו לחוסנו הרוחני של עמנו. אך ברוסיה הסובייטית המצב נראה אבוד. רבים מהמשקיפים החיצוניים על יהדות ברית המועצות הגיעו למסקנה המתבקשת: אין טעם להשקיע מאמץ. דור שלם של יהודים חי בנתק כמעט גמור מיהדותו ומזהותו. מה הטעם, לפיכך, לנסות ליצור חיבור ביניהם?

הרבי, לעומת זאת, השמיע קול אחר. הוא דחה בכל תוקף את אותם ניתוחים ציניים קודרים. עינו הטובה של הרבי ראתה והנכיחה פעם אחר פעם את אלו שקמו ונאבקו. יהודים שאחזו בקנאות בכל בדל של מסורת: מייסדי ישיבות ומנייני תפילה מחתרתיים, עורכי חופות יהודיות ומוהלים בסתר. כל אלה עשו זאת תוך סיכון ממשי של חייהם. גם כאשר נראה היה שמרבית האוכלוסייה היהודית ויתרה על יהדותה, הרבי הביט מבעד למסך הברזל וראה את מעשי הגבורה. במקום להתמקד בהרס ובאובדן, בחר הרבי להבליט את קדושתם וגבורתם של יהודי ברית המועצות.

בשיחה שקיים עם אדמו"ר חסידי (רבי אברהם יעקב מסדיגורא) שהתאונן על מצבם של יהודי ברית המועצות, הפליג הרבי בשבחם ואף השווה אותם לבני ישראל בעת שעבודם במצרים. אלה כמו אלה, לא שינו את חזותם ושמותיהם העבריים חרף רדיפות ודיכוי בלתי נתפסים.

הרבי הוסיף והזכיר את סיפורם של חנניה, מישאל ועזריה, שלושה נערים יהודים שנכלאו בידי מלך בבל עובד האלילים נבוכדנצר, לאחר חורבן הבית הראשון. במהלך שהותם הארוכה שם, הובאו השלושה לארמון המלך וחונכו בדרכי הבבלים. על אף הכול, מעולם לא נטשו את מצוות התורה ושמרו על נאמנות לאמונה היהודית.

הרבי ציטט בהקשר זה את דברי התלמוד, כי אילו היו מכים את שלושת הנערים, ייתכן והם לא היו עומדים בניסיון ונשברים. "לא כך יהודי רוסיה", העיר הרבי בקול נרגש. "כמה עונו ונכלאו, למעלה משישים שנה, ועדיין אוחזים כך באמונתם!".

ברגש גואה המשיך הרבי ותיאר את המכתבים והצילומים הרבים שהוברחו אליו מבעד למסך הברזל. במסמכים האלה תועדו חתונות יהודיות סודיות וישיבות מחתרתיות. הרבי ציין מכתב מאדם שכנגד כל הסיכויים הצליח למצוא משרה שאפשרה לו להתייצב במקום העבודה בשבת בלי להיאלץ לחלל שבת. הוא תהה האם מותר לו לעשות קידוש על כוס יין או שמא עדיף שיקדש על הלחם. קולו של הרבי רעד בעת שהעלה על נס את גבורתו של אותו גיבור יהודי אנונימי: "הוא מוכן לסכן את חייו בכדי לשמור על השבת, ומסתכן עוד כדי לשלוח לי מכתב! ואחרי הכול, הוא תוהה האם הוא ראוי לקדש על היין...".

הרבי לא התעלם מההרס, הוא האיר את הנקודות הטובות מהן ניתן לשאוב השראה. ברוח האמרה "מעט אור דוחה הרבה מן החושך", התעקש הרבי להתמקד באותם ניצוצות ולהעצים אותם, בכדי לחזק את עמידתם של יהודי העולם לצידם של אחיהם הנאנקים תחת המגף הסובייטי.

אשתי וחמותי

אחד התחומים בהם עין טובה היא נכס יקר ערך הוא תחום היחסים האישיים, בין בעבודה ובין בקהילה או במשפחה. יחסים בינאישיים נוטים להיות מסובכים ורגישים, כיוון שכל צד מגיע למפגש עם מטען אישיותי משלו, עם השקפות והנחות יסוד מגובשות לצד חששות וחרדות עמומים. מדובר במתכון כמעט בטוח לחוסר הבנה ושיפוט מוטעה.

כשאנחנו מדברים עם מישהו אחר, לרוב אנו מייבאים אל המפגש את מה שהתרחש באינטראקציות קודמות. לעתים אנחנו סוחבים מתח או טינה שנצרנו בקרבנו בעבר. בכל שיחה או מפגש עשוי להיווצר חוסר הבנה של הצד השני או של משמעות דבריו. מצב זה מוביל לחשדנות כללית כלפי הזולת ולספקנות מיותרת. אדם יכול ליפול בקלות לברירת מחדל לפיה הוא תמיד מניח כי העומד מולו הוא הגרוע שבאדם.

כמה מלאי טוב וחסד יכולים היו אותם מפגשים להיות לו היינו בוחרים בעין הטובה ומרגילים את עצמנו להביט על אחרים במבט נדיב יותר. נתאר לעצמנו עולם שבו אנו נותנים אחד לשני קצת יותר קרדיט. מערכות יחסים כאלה היו מעוררות את הצדדים האדיבים שלנו בלולאה אינסופית של חיזוק חיובי הדדי.

העניין הוא שלְעולם יש יותר מדרך אחת לראות את הזולת.

חוקרים הציגו בפני נבדקים את האשליה האופטית הידועה "אשתי וחמותי", בה מוצגת אישה צעירה או זקנה – תלוי איך מסתכלים עליה. החוקרים גילו שניתן לחזות איזו תמונה יראו הנבדקים במבט ראשון, בהתבסס על ציפיותיהם של הנבדקים ועמדתם החברתית. במילים אחרות, האופן בו הסתכלו על המציאות השפיע ישירות על מי שראו.

מכאן עולה שאנחנו אלה שצובעים את ציפיותינו מאחרים ומציירים אותם עצמם בהתאם. לרוב, הדימוי שאנחנו מייחסים לאחרים קשור יותר לעולמנו הפנימי מאשר למציאות החיצונית הממשית. כפי שלימד הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, אין אדם רואה אלא את הטמון בקרבו. לפיכך, מי שמרגיל את עצמו לראות את הטוב שבאחרים, אכן ימצא אותו.

גם מדעי המח מאששים זאת. מחקרים רבים מבשרים כי ניתן לתכנת מחדש את הנתיבים המוחיים המופקדים על דפוסי תפיסה ועיבוד. זו תגלית מדהימה ממש: בכוחנו לגרום למוחנו להתמקד באופן מודע בטוב שבזולת.

באמצעות תרגול אותם כישורים, ניתן לארגן מחדש את האופן הבסיסי בו אנחנו ניגשים למגעים עם אנשים אחרים ולפרשנות אותה אנו מעניקים להם. כך בדיוק מפתחים הטיה חיובית בינאישית, שמאפשרת להכיל את הזולת מתוך הבנה, אמפתיה ואמון.

היהודים האמריקאים

הבטה על האדם והעולם מבעד לעדשת העין הטובה, מעניקה גם מידה לא מועטה של אופטימיות. מזווית זו, המחצית המלאה של הכוס היא התמונה הניבטת אלינו. בני אדם אינם מוגדרים כסך כל חולשותיהם אלא כמכלול של פוטנציאל וכישורים. גם דור ותקופה היסטורית מוערכים על פי התרומה החיובית שלהם.

הסופר היהודי-אמריקאי הרמן ווק, זוכה פרס פוליצר, כינה באחד מנאומיו את הרבי כ"יהודי האופטימי ביותר בדורנו". כדי לתמוך בטענתו, סיפר ווק כי בשנות החמישים שוחח עם הרבי ותינה את צערו על מצבה של יהדות ארצות הברית. ווק ביכה את ההתרחקות מאורח החיים הדתי ואחוזי ההתבוללות ההולכים וגדלים. אך הרבי ענה בתשובה טיפוסית: "מנהיגים יהודים רבים אכן מיואשים ממצבה של יהדות אמריקה בהווה ובעתיד. אני, לעומת זאת, דווקא אופטימי ומלא תקווה. יחסית לתנאים המאתגרים מולם ניצב החינוך היהודי באמריקה, מדהים לגלות כמה עוד שומרים. זו קהילה טובה מאד. ועל אף שאי אפשר להורות להם לעשות דבר, ניתן ללמד אותם לעשות הכול!".

במקום להתמקד בחסרונותיה של הקהילה היהודית באמריקה, בחר הרבי להתבונן ביתרונותיה. היכן שרבים ראו רבים חדלון ואבדון, ראה הרבי פוטנציאל לפריחה. עיניו המוטות לטוב ראו גם את האינדיבידואליזם הקיצוני הטבוע עמוקות בכל אמריקאי, שבמובנים רבים מעוררת חוסר צייתנות ומרד במסורות העתיקות, דווקא כהזדמנות כבירה.

מה רע בימי הביניים

אפילו בהתנהגות פוגענית ושלילית, אפשר למצוא זווית חיובית.

במשך קרוב לעשרים שנה, ביקרו לוי יצחק פריידין ומצלמותיו תכופות במשרדיה הראשיים של חב"ד ובבית הכנסת המפורסם בבית מספר 770 בשדרות איסטרן פארקוויי בברוקלין. תמונותיו תיעדו רגעים חגיגיים, רוחניים ומלאי שמחה שהתרחשו בין הכתלים במחיצת הרבי.

בשנת 1976 הציג פריידין את תמונותיו בתערוכה בשם "770", בבית סוקולוב שבתל אביב ולאחר מכן באוניברסיטת בר אילן. תערוכות אלה הציגו בפני מגוון רחב של אנשים ללא רקע דתי הצצה ראשונה לדמותו של הרבי ולעושר הרגשי והרוחני של החיים היהודיים.

התערוכה זכתה לביקורות נלהבות. אך עיתונאי אחד העיר בבוטות בספר האורחים: "עם כל הכבוד הראוי לצילום המעולה, נושא התערוכה דתי להחריד, ומחזיר אותנו לפרימיטיביות החשוכה של ימי הביניים".

בנסיעתו הבאה לארצות הברית, הביא אתו פריידין את ספר האורחים והגיש אותו לרבי. הרבי דפדף בספר נמרצות, הבחין בהערה השלילית ואז אמר: "אמור לעיתונאי זה, בבקשה, כי הפגין בדבריו חוסן אישיותי מרשים. נדרש בטחון רב להביע עמדה שונה מזו של כל השאר. אך אמור לו גם שלא הכול היה חשוך הביניים...".

כשלון או כשרון

יֵיל בַּטְלֶר היה בן לאחת המשפחות האורתודוקסיות הנחשבות בפיטסבורג, פנסילבניה. בשנות השישים, ייל הצעיר היה נער כישרוני ויצירתי במיוחד. בכיתה ז' הוא מונה לעורך עיתון בית הספר. ייל רצה שהמהדורה הראשונה תמשוך את תשומת הלב של הקהילה כולה, והדרך לכך, כך חשב, תהיה סאטירה פרועה.

אחת הדמויות הפעילות ביותר בקהילה היהודית בפיטבורג באותה עת היה חסיד חב"ד, שנהג לחבוש כובע קסקט ומעיל תואם. בגדיו של האיש, יחד עם זקנו הארוך, שיוו לו מראה שהזכיר לרבים את פידל קסטרו, שליט קובה הקומוניסטית. הזיהוי היה כה טבעי, שאנשים בקהילה כינו אותו בחיבה "קסטרו".

ייל החליט לנצל את הדמיון החזותי בין הרב לדיקטטור המהפכן כמצע ליצירה סאטירית. הוא פרסם סיפור בדיוני מופרע. פלישה אמריקאית לקובה מאיימת לחסל את כוחותיו של קסטרו. בייאושו, יוצר קסטרו קשר עם אחיו החסיד בארצות הברית, והרבי נותן את הפקודה: על חסידי חב"ד לצעוד אל בסיס חיל הים, ולהפליג לקובה בשייטת צוללות. מבצע ההצלה יצא לדרך!

הסיפור של ייל אכן זכה לתשומת לב רבה, אך לא זו שניסה להשיג. רבים קראו את הסיפור, אך מעטים הגיבו באהדה. גם כבדיחה, הדברים חרגו מגבול הטעם הטוב. מנהיגי הקהילה נזפו בנער בן השתים עשרה על חוסר הרגישות שהפגין וקראו לו להתנצל בפני החסידים. הגיליון הראשון שלו כעורך היה גם האחרון.

אך היה רב מקומי אחד שנקט גישה שונה. הרב יוסי שפילמן, חסיד חב"ד בעצמו, אתו היה לייל קשר אישי קרוב, לא נזף בו. "עליך לפגוש את הרבי", אמר לו, וארגן לו פגישה אישית עם הרבי.

בערב אחד מימי ראשון, נכנסו ייל והרב שפילמן לחדרו של הרבי. הרבי החווה לייל בידו שיישב. הוא התיישב, והרב שפילמן יצא מהחדר. ייל חש מתוח מאד. נער צעיר בפגישה אישית לבדו עם הרבי.

הרבי דיבר אל ייל בחום, וסיפר לו כי הוא מכיר את משפחתו ופועלה הרב למען הקהילה היהודית בעירם. ייל התרגש לשמוע זאת. הרבי הוסיף והחמיא לייל על כשרונו ככותב. ואז הוא הבחין בבעתה כי על שולחנו של הרבי מונח עותק של הכתבה הבדיונית שלו. אך הרבי לא התייחס לכך כלל. הוא דיבר על כך שחובתו של אדם להתייחס לכישרונותיו כמתנה שניתנה לו כדי להיטיב לאחרים. הרבי הדגיש במיוחד כי על עיתונאי או סופר לנצל את כשרונו לקידום אהבת ישראל. ייל החל להירגע, וחששותיו הומרו בתחושת העצמה. במקום לנזוף בו על סיפורו המבזה, הרבי זיהה את כשרונו, עודד אותו לפתח אותו והציב בפניו אתגר חיובי ומועיל.

בשנת 1982, ייל כבר היה רב ומו"ל של עיתון יהודי משפיע. בין היתר, הוא פרסם בעיתונו את שיחותיו של הרבי על פרשת השבוע. ערב אחד עבר ייל על רשימת המנויים לעיתון, וגילה להפתעתו שם מוכר: "מנחם מנדל שניאורסון". הוא הקפיד לשלוח לרבי כל גיליון בחינם, אך הרבי הרגיש צורך לשלם מכיסו על מנוי.

הטייתו החיובית של הרבי אפשרה לו לראות מבעד למעטה החיצוני של המרדנות הנערית את הפוטנציאל האדיר להישגים רוחניים, שרק חיכה להכרה וביטוי. העולם, הזולת ואפילו אנחנו עצמנו נראים אחרת כשמאמצים מבט כזה.

בידינו לבחור את הדרך בה אנו מפרשים את העולם. אנחנו יכולים לפעול למען תפיסה אחרת, כזו שתוציא לאור את הטוב שבנו ובסובבים אותנו, או להיפך. ובקיצור, מי שרוצה לראות שינוי, צריך לשנות את הראייה. השאלה אילו משקפיים נרכיב היא עניין של בחירה.