וינה, שנת 1960. דוקטור ויקטור פרַנקְל, נוירולוג ופסיכיאטר נודע, גמר בליבו לזנוח מאחוריו את כל חייו – המחקר שערך, הקליניקה שניהל – ולעקור עם משפחתו לאוסטרליה.

את גיהינום אושוויץ שרד דוקטור פרנקל, והגיח מהאפר חמוש בתאוריה חדשנית אודות הטבע האנושי. אך את הלעג המופגן מצד חבריו למקצוע לא יכול היה עוד לסבול. תפיסתו של פרנקל את מהות הטבע האנושי סטתה משמעותית מהחשיבה המקובלת והבלתי מעורערת באותה תקופה במדע הפסיכולוגיה. פרנקל וכתביו הפכו מושא להשמצות פומביות מצד מלומדי התקופה. את הפגיעה של הנאצים בגופו ובחירותו הוא עוד מסוגל היה לשרוד, אך פגיעתם של עמיתיו בנשמתו הייתה מעבר לכוח הסיבולת שלו.

ברגע שפל זה נקשה על דלת ביתו של פרנקל מרגרט קוזן, זמרת אופרה מקומית מפורסמת. דוקטור פרנקל הופתע למצוא אותה עומדת על מפתן ביתו, והיא מיהרה להסביר שהיא נושאת מסר אישי בעבורו מהרבי מלובביץ' שיושב בניו יורק. הפתעתו של פרנקל רק גברה, והוא הכניס את גברת קוזן פנימה אל ביתו כדי שיוכלו לשוחח בפרטיות.

"הרבי ביקש ממני לומר לך", פתחה ואמרה, "שאסור לך להיכנע. עליך להיות חזק. אל תתייחס לאלה שלועגים לך. עוד תצליח ותראה במו עיניך פריצת דרך משמעותית במחקרך".

דוקטור פרנקל פרץ בדמעות. על סף ייאוש מוחלט, דברי של הרבי הפיחו בו תקווה מחודשת.

מכאן ניגש דוקטור פרנקל במרץ וביתר מחויבות להמשיך במפעל חייו. לאחר אותה פגישה גורלית, הוא הגביר את הפצת שיטת הטיפול הייחודית שלו, הלוגותרפיה – טיפול באמצעות מציאת פשר ומשמעות. השיטה התבססה על גישה פורצת דרך בתפיסת המניעים והשאיפות הטבועים בנפש האדם.

ההיסטוריה תעיד כי ויקטור פרנקל נעשה לאחד מההוגים המשפיעים ביותר במאה העשרים. תרגומה לאנגלית של פסגת יצירתו, "האדם מחפש משמעות", עוררה עניין רב בעבודתו. העניין בכתביו של פרנקל רק הולך וגובר מאז. ספרו "האדם מחפש משמעות" תורגם לעשרים ושמונה שפות ונמכר ביותר מעשרה מיליון עותקים, והוליד בעקבות ז'אנר שלם של ספרות עזרה עצמית המוכוונת בשיטת הלוגותרפיה.

אנושיות בתוך התופת

מדוע דאג הרבי כל כך לגורלו של פרנקל, ובעיקר לגורל מפעלו? מה בגישתו של פרנקל כה משך את תשומת ליבו וגרם לו לתמוך בו כשנקלע למשבר? בכדי לענות על שאלה זו, עלינו לשוב ולסקור את ראשית ימיה של הפסיכולוגיה המודרנית, בשנות העשרים של המאה שעברה.

ויקטור פרנקל היה תלמיד בכיר של זיגמונד פרויד. עוד בשלבים המוקדמים של התגבשות התיאוריות הרדיקליות של פרויד, אימץ אותן פרנקל בחום ואף יישם אותן כמטפל בעצמו בכישרון רב. אלא שלאחר זמן מה החלו להתגלע הבדלים רעיוניים בין השניים אודות מהות הטבע האנושי.

המחשבה הפרוידיאנית סבורה כי ה'עצמי' האנושי לכוד במאבק נצחי בין יצרים ודחפים, חלקם בלתי מודעים, המתגוששים בקרבו. פרנקל, לעומת זאת, טען בתוקף כי בכוחו של האדם לחרוג ממגבלות העצמי האנוכי. על ידי חיפוש משמעות עמוקה יותר ועשיית חסד עם הזולת, טען פרנקל, יכול האדם להשתחרר מהמלכודת שתיאר פרויד.

ההבדל בין השקפותיהם של השניים הלך והתעצם בחלוף השנים. זיגמונד פרויד, שנפטר בשנת 1939, לא נאלץ לחזות במופע הזוועתי שגילם את היעדר האנושיות הנורא מכולם: מלחמת העולם השנייה והשואה. כיצד היו משפיעים האירועים על השקפותיו, ניתן רק לשער. ויקטור פרנקל, לעומת זאת, חווה את אושוויץ על בשרו. במו אוזניו הוא שמע את קולותיה המחרידים של השואה ואת חזיונותיה האפלים ראה במו עיניו.

לצד אימי המחנות והזוועות הבלתי אנושיות, פרנקל היה עד גם למעשים מופלאים של אלטרואיזם והתמסרות מוחלטת של אנשים לזולתם. "לו שהה פרויד במחנות הריכוז", כתב פרנקל, "היה משנה את דעתו. מעבר לטבעם הבסיסי ולאינסטינקטים של בני האדם, היה פרויד פוגש ביכולת האנושית לחרוג מן האנוכיות. מי שחי במחנות ריכוז יכול לזכור את הגברים שעברו מצריף לצריף, מנחמים את הזולת ומציעים את חתיכת לחמם האחרונה. ייתכן והיו מועטים, אך הם הוכחה מספקת לכך שהכל עשוי להילקח מאדם מלבד דבר אחד: החירות האנושית האחרונה – חירותו של כל אדם לבחור את גישתו לכל מצב נתון, לבחור את דרכו".

וכך, בגיא הצלמוות של מחנות הריכוז וההשמדה, ליטש וביאר פרנקל את הפסיכולוגיה הייחודית בה דגל. על אף שחווה על בשרו את הגיהינום עצמו, הוא הציג תפיסה מעוררת השראה על טיבה של נפש האדם. היה זה חזון נועז, שערער את יסודותיה של הפסיכואנליזה של זמנו. לאחר המלחמה לא יכול היה פרנקל לחמוק מההתנגשות המתבקשת והצפויה בין הרעיונות שפיתח לבין אמונותיהם של מורו לשעבר ואוהדיו.

את שניהם סקרנה והניעה התהייה הקיומית: האם אנחנו מוגדרים על פי הרכיבים הצרים של אישיותנו, או שישנו משהו עמוק ונצחי בתוכנו שאם רק נוכל לגשת אליו נזכה לחרוג מקיומנו המצומצם?

פרויד ופרנקל ביקשו, כל אחד בדרכו, לגלות מה מתחבא מתחת לתהומות נפשנו ומאחורי המסכות שאנו עוטים. שניהם ביקשו לדעת מה מגדיר ומניע התנהגות אנושית. מהו אדם, וחשוב מכך – מה מסוגל האדם להיות. כמענה לשאלות אלו הציבו פרויד ופרנקל את קיומו של מבנה מרובד לתודעה האנושית. לשיטתם, כל אדם מורכב מרמות שונות של תודעה אנושית. רמות אלה כוללות גם את המחוזות הלא-מודעים של הנפש, להם השפעה מכרעת על התנהגותנו. רבדים אלה באים לידי ביטוי גם באופנים מפורשים פחות, מחלומות ועד פליטות פה.

פרנקל האמין כי מבעד לשלל הדחפים האגואיסטיים חבויה מהות פנימית. אותה מהות קשורה ישירות לשאיפה האנושית למצוא פשר ומשמעות במציאות. זו, בתמצית, כותרת ספרו רב המכר של פרנקל: "האדם מחפש משמעות".

מתחת לבוץ והעפר

ההבדל היסודי בין הגישות המנוגדות מומחש באופן מבריק בתכתובת בין הרבי לפרופסור נודע שקיטר בפני הרבי על טבעם המעוות והקלוקל של האנשים שסביבו.

כך כתב הרבי: "משלל מפגשי חיי הבחנתי כי אנשים עלולים להיתפס כנחמדים ואף מקסימים למראית עין. הם עשויים להביע דאגה למצבך, להתעניין בחייך, ואף להודות בגלוי כי הם אוהבים אותך. אלא שאם רק נחפור קמעא תחת פני השטח, ויש הדורשים מעט יותר חפירה, במהותם כולם זהים: אנוכיים, יהירים ואגואיסטים. מדוע זה טיבה וטבעה של האנושות?

"כאשר אדם מהלך לו ברחוב, עשויה סביבתו להידמות בעיניו כנאה ואצילית. עצים טמירים ופרחוניים, בתים מפוארים, כבישים סלולים ומכוניות יוקרה. אלא שאם ייקח אדם את חפירה בידו ויחפור אך מעט מתחת לפני השטח, יגלה בוץ ועפר השונים לגמרי מן העולם היפה אך ה'שקרי' שהוצג על פני הקרקע".

אך כאן מגיע ההיפוך המבריק. "אבל, אם לא יתייאש וימשיך לחפור לעומק", סיכם הרבי, "ייתקל לבסוף בזהב, בכסף וביהלומים".

הרבי הכיר בעובדה כי מבעד לאופי האנושי הגלוי מצויה לעתים מציאות נפשית עגומה. עם זאת, ברובד העמוק עוד יותר, העמוק ביותר, מתחת לכל שכבות העפר והבוץ, ישנה נשמה רוחנית וקדושה.

האנוכי והנשמה

ייתכן וזו הסיבה לעניינו הרב של הרבי בדוקטור פרנקל ובמפעלו. השקפתו של פרנקל בנוגע לנפש האדם תאמה להפליא את התפיסה החסידית, הגורסת כי הנשמה היא זו ששוכנת תחת מעטה ה'עצמי' האנוכי. הנשמה היא שמעצבת את ליבת קיומנו ומקשרת אותנו לנשמות אחרות ולכוח העליון הכולל את כולן יחד. גילוי של המהות הזו בחיינו יאפשר לנו לחרוג מטבענו האנוכי ולפעול למען הטוב בעולם גם בניגוד לאינסטינקטים ולאינטרסים האישיים.

במשך השנים שחלפו מאז אותו מסר מעודד ששידר הרבי לדוקטור פרנקל, כתב הרבי בהערכה רבה על גישתו הטיפולית: "ודאי שכמה רופאים הועילו וריפאו בדרכים ישרות, ובפרט מעת שפרופסור אחד (הכוונה היא לפרנקל) מצא עוז בנפשו להכריז ולהודיע אשר כנגד שיטת מייסד תחום זה (הכוונה היא לפרויד), הרי האמונה בה' והנטייה הדתית בכלל המעניקה לחיים תוכן – הרי הן מן הדרכים הכי יעילות לרפואה".

הרבי המשיך לתמוך במפעלו של פרנקל, ואף המליץ על כתביו למספר הוגים ומטפלים, בטענה שייתכן ויוכלו לגלות ולנסח קשרים נוספים בין הפסיכולוגיה לתורת החסידות. פרנקל מצדו, אף שנמנע מקשר פומבי ומוצהר עם הקהילה היהודית בווינה, הפך לתומך עקבי בפעילותה של חב"ד בעיר עד סוף ימיו.

הרבי הסכים עם דוקטור פרנקל והזדהה עמוקות עם גישתו הטיפולית שגרסה כי לכל אדם הכוח להתעלות מעל גבי האגואיזם הטבוע בו. אדם שמוצא משמעות גדולה ממנו, מסוגל להשתחרר ממלכודת הדחפים והיצרים, להיגאל מהאובססיה האגואיסטית, ולהיעשות אנושי יותר, להיות קדוש באמת.