אלישע בן אבויה היה מגדולי חכמי המשנה שנעשה לכופר הנודע ביותר בהיסטוריה היהודית. בעקבות דחייתו הפומבית את יסודות הדת וחילול המצוות בבוטות, חכמי ישראל לא הסתפקו בגינויו. אלישע לא הוזכר עוד בשמו, הוא נודע מאז כ"אחר". ה"אחר" הוא ייצוג של אדם שבוחר להפגין ברבים את כפירתו באמונה ובדת, בצורה בוטה ומבזה – ואלישע הפך לסמל למושג ה"אחר" בהגות חז"ל.
עם זאת, כתמיד, הסיפור לא נגמר כאן. התלמוד מתאר כיצד בשבת אחת הלך רבי מאיר אחרי אלישע בן אבויה כדי לשמוע ממנו דברי תורה. אלישע רכב באותה העת על סוס, ובכך חילל שבת בפרהסיה, אך בשלב מסוים הוא עצר ואמר שעדיף שלא ימשיכו בדרכם. לפי חישובו של אלישע, הם היו קרובים לגבול תחום השבת אותו אסור לחצות. אכן, מפגן מרשים של חריפות למדנית ורגישות הלכתית.
במובאה תלמודית קצרה זו מבוטאים מספר היבטים של מורכבות קיומית הדרים בכפיפה אחת בזהותו של כל אדם. מורכבות זו מערימה קשיים על מי שינסה לשטח ולשפוט את דמותו של כל "אחר" מנקודת מבטו המצומצמת. מה שמעלה את השאלה: אם כך, כיצד באמת יש לקרוא סיפור זה?
באחת משיחותיו, הפנה הרבי את תשומת הלב למשנה במסכת אבות שמצטטת את דברי שני החכמים: אלישע הפורש, ותלמידו רבי מאיר. הרבי הציע קריאה מחודשת בדברי השניים, לאור הביוגרפיות המורכבות שלהם.
כמתבונן על מסעו ומאבקו הפנימי, קבע אלישע בן אבויה: "הלומד [כשהוא] ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק" (אבות, ד, כ). הרבי ראה כאן רמז ברור לקורות חייו של אלישע: אף שלעין כל הוא התכחש למסורת, אי אפשר למחוק את התורה שלמד. היא חקוקה באישיותו כמו "דיו כתובה על נייר חדש".
בדומה לכך, מתוך חווייתו האישית לימד רבי מאיר: "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו". רבי מאיר לא התייחס לצורה החיצונית של רבו, שהיה קשה מאד לקבל אותה. הוא עסק בתוכן האצור בקרבו, "במה שיש בו". הוא שמע ולמד את דברי התורה שמילאו את מוחו וליבו של אלישע.
עיון בכתבי הרבי מגלה כי הוא עצמו, כרבי מאיר בשעתו, מעולם לא ויתר על אף "אחר".
כוונות טובות
על פי תורת החסידות, סיפורי התורה נושאים מסר קיומי ומעשי. אין מדובר רק בתיעוד היסטורי של אישים יוצאי דופן שהילכו כאן בימי קדם. כל דמות במקרא מבטאת דפוסי חשיבה, התנהגות או רוחניות הקיימים בכל תקופה. כדי להבין את המסר שנושאת עבורנו כל דמות, עלינו לחתור מבעד למעשים, האמירות והמחשבות שלה כפי שאלה מתוארים בתורה. לאור תובנה זאת, הביט הרבי בעין טובה לא רק על האנשים הממשיים שעמדו לנגד עיניו, אלא גם על מגוון אישים ודמויות ממרחבי הספרות היהודית.
ישנה אמרה הטוענת כי אנשים נוטים לשפוט אחרים על פי מעשיהם, ואת עצמם – על פי כוונותיהם. את קריאותיו של הרבי בכתובים מנחה גישה הפוכה לגמרי. ביאוריו של הרבי גואלים שלל דמויות מתדמיתן הבעייתית, תוך הבלטת כוונותיהן הנאצלות על פני יישומן השגוי. גם מי שנתפסו כמרושעים או שערורייתיים מוארים באור חיובי שחושף את כוונותיהם הנסתרות. באופן מסורתי הם נתפסים כשנויים במחלוקת ודוגמאות טיפוסיות להתנהגויות לא נאותות, אך דרך עיניו הטובות של הרבי נגלו כוונות נאצלות הראויות להכרה ואף להוקרה, גם אם אלה לעתים שגויות ודורשות תיקון.
קריאותיו המחודשות של הרבי מביטות גם בהיסטוריה באהבת אדם, בשאיפה לרומם גם את נשמות דורות העבר. את המשך הפרק נקדיש לטעימה חלקית ביותר משלל הדמויות המקראיות וההיסטוריות שסיפוריהן שונו לחלוטין בעקבות מאמציו של הרבי להאיר את ערכן באור חדש.
שעה גורלית
מסענו מתחיל בתחילתה של התורה והאנושות כולה. החטא הראשון, כפי שהוא מתועד בתורה, הוא כנראה הטרגדיה בעלת ההשלכות מרחיקות הלכת ביותר בכל הזמנים. כשלונו של האדם הראשון לציית לאיסור אכילת פרי עץ הדעת, ועונשו – הגירוש מגן העדן, נתפסים לרוב כשורש הרוע והקלקול האנושיים.
אך הרבי לימד שסיפור זה סובל מקריאה שטחית שמחטיאה את המסר העמוק הטמון בו. זה לא סיפור על כישלון פשוט, זה סיפור על הגבורה והפוטנציאל של האדם שהסתיים בטעות.
אדם, היצור האנושי הראשון בהיסטוריה, היה יציר כפיו של אלוקים עצמו. כמי שנברא בצלמו של הבורא, היווה אדם מעין אבטיפוס לאנושות במיטבה. הוא הוצב בגן עדן יחד עם הנחש, ייצוגו של הכוח המושך אותנו באופן קבוע אל מחוזות ההרס והשממה. ההתגוששות הייתה בלתי נמנעת.
הבורא יצר את האדם בעולם וייעד לו ולנו, בני האדם, משימה. הוא רצה שאדם שניחן ביכולת בחירה חופשית, יבחר במודע וברצונו בהיקשרות עם האינסוף ובהגשמת רצונו של אלוקים באהבה. הקבלה מתארת כיצד הקדוש ברוך הוא 'צמצם' את עצמו, הוא פינה מקום לקיומו של העולם ולקיומנו – וציפה שהאדם מצידו יבחר בצד הנכון.
על האדם הוטלה המשימה למלא אחר ציווי אחד של הבורא בלי השגחתה הצמודה של הנוכחות האלוקית. זהו המבחן האולטימטיבי לקיום האנושי. האם האדם יצליח? האם הוא יעמוד באתגר? עתיד העולם כולו עמד על הפרק, תלוי בבחירות שיעשה האדם הראשון.
ודווקא מפאת חשיבותה הקריטית של המשימה שעמדה בפני האדם, לשמור על דברו הראשון של הבורא לנבראים, השקיע הנחש כוחות עצומים וממוקדים במטרה אחת: להפריע לאדם ולהכשיל אותו. הנחש נוצר כדי להפיל את האדם ולמנוע ממנו לשמור את דבר האלוקים. זו הייתה עילת קיומו, וניתן לשער כמה עצום היה המאמץ שהוא השקיע בכדי להצליח ולהחטיא את האדם.
התלמוד מתאר את שרשרת האירועים שהתרחשו ביום השישי לבריאה, יום בריאת האדם. בכל שעה באותה יממה עברה האנושות שלב נוסף בהתפתחותה. בשעה התשיעית נאסר על האדם לאכול מפרי עץ הדעת, וכעבור שעה אחת בלבד הוא חטא ועבר על האיסור.
לכאורה, לפנינו מיצג של חולשת אופי או טבע של האדם, וממילא של האנושות כולה. אפילו שעה אחת הוא לא הצליח להתאפק ולא לעבור על רצון הבורא. אלא שאם נרחיב את המבט וניקח בחשבון את המאבק הקוסמי שניטש בזירה, נסתכל על הדברים הפוך: האדם הפגין כוחות על-אנושיים בכך שהתאפק במשך זמן כה רב, כמעט שעה שלמה!
על פי קריאתו של הרבי, השאלה "כיצד יכול היה האדם להיכשל תוך זמן כה קצר?" נעלמת מאליה. שאלה זו מפנה את מקומה לשאלה "כיצד הצליח האדם לעמוד כנגד מאמציו הכבירים של היצר הרע בגבורה כה עילאית?". סיפורו של האדם לא נועד להבליט את חולשתה של האנושות. אדרבה, הוא סמל ומופת לחוסן האנושי ולניסיון העיקש של כולנו לחיות חיים רוחניים בעולם גשמי, עולם בו אלוקים נוכח אך נסתר.
הטייתו החיובית של הרבי מלמדת אותנו גם כי מאבקו של האדם הראשון נושא מסר לכולנו: התנגדות משמעותית למאמצינו להרבות טוב בעולם, מורה לנו כי מדובר במשימה חיונית ביותר בדרך להגשמת ייעודנו.
צייד הניצוצות
מעטות הדמויות המקראיות שזכו לייצוג שלילי בספרות חז"ל כעשיו, אחיו-תאומו של יעקב. הוא מאופיין כרוצח אכזר וכתאוותן חסר מעצורים. עשיו גם נבחר לסמל את האימפריה הרומית בעת העתיקה, את הכנסייה הנוצרית בימי הביניים ואת הגופניות החומרנית בעת החדשה. ניתן לומר שיוחס לעשיו כמעט כל כוח מדכא שביקש להכניע את ריבונותו של העם היהודי ולהרוס את חייו הרוחניים. יעקב, לעומת זאת, מגלם את הרוחניות הזכה והמופשטת, ההיפך הגמור ממגושמותו הפראית של אחיו.
עם זאת, התורה מגלה לנו כי "ויאהב יצחק את עשיו" (בראשית, כה, כח), הוא עדיף אותו על פני יעקב. כיצד ניתן להבין זאת? מה ראה יצחק בעשיו שחמק מעינינו?
באמצעות הטייתו החיובית האופיינית גואל הרבי את סיפורו של עשיו ואת נשמתו. על פי הרבי, עשיו ויעקב ייצגו שתי גישות אפשריות לחיי הרוח. יעקב, המכונה בתורה "איש תם יושב אהלים" (שם, כז), איש ספר ולימוד, מייצג את הרוחניות הנבדלת המתמקדת בעולם הבא. עשיו, שהכתוב כינה "איש יודע ציד איש שדה", הוא נציגם של אלו שאינם חוששים לרדת אל הזירה מרובת האתגרים כדי למצוא בה את היסודות הרוחניים.
יצחק, על אף אהדתו לניקיון כפיו של יעקב ולמיקודו הבלעדי בעולם הרוח, סבר כי גישתו של עשיו תואמת יותר את משימתה של האנושות: לקדש את החומר, לא להינזר ממנו.
דרכו של עשיו דרשה ממנו לפעול במרחבים זרועים פיתויים מסוכנים. הוא נכנע ליצריו ותאוותיו שהובילו לבסוף למפלתו. אלה צלליה של דמותו של עשיו, צללים אשר הודגשו לא פעם. אך הרבי האיר את הפינה החשוכה. הוא הסביר כי בעשיו הייתה טמונה אנרגיה קדושה, ניצוץ אלוקי יקר ערך. את אותו ניצוץ, מבאר הרבי, נדרש יעקב להפנים על מנת להשלים את אופיו שלו. כבניו של יעקב, גם אנו נדרשים למזג בחיינו את הצדדים הטובים של עשיו, אחינו האובד.
הרבי עודד את כולנו לגאול את היבטיו החיוביים של עשיו – הרצון להתעמת עם החשיכה ולהפוך אותה לאור, והיכולת לחשוף את הניצוץ הרוחני הטמון בארציות. עלינו לטעת את רגלנו האחת באוהלו של יעקב, ובכך לחזק את עצמנו בתורה ובתפילה, ואת רגלנו השנייה לטעת בשדהו של עשיו ולצוד את הניצוצות הנפולים הטמונים בעמקי הבריאה.
השאיפה של המרגלים
השאיפה לאזן בין יצרינו וצרכינו הגשמיים לבין שאיפותינו ומשימותינו הרוחניות, חורזת סיפורים מקראיים רבים. לרוב, זוכות הדמויות הראשיות של סיפורים אלה לקריאה שטחית בלבד. שטחיות זו היא שמונעת מאתנו לגלות את היבטיהן העמוקים והחיוביים, אותם ראוי שנכיר ואף נאמץ. כזו היא הפרשנות החסידית לשני סיפורים מקראיים: חטא המרגלים ומות נדב ואביהוא.
בעת מסעם של בני ישראל במדבר, שלח משה שנים עשר אנשים לתור את הארץ לקראת בואם. כאשר חזרו אל המחנה, עשרה מהמרגלים מסרו דיווח מזעזע של תצפיתם על יושבי הארץ. לב העם התמלא פחד וייאוש, והם ביכו את גורלם הנורא. בתגובה, היכה אלוקים את העם במגיפה קטלנית שכוונה נגד מי שהוציאו את דיבת הארץ רעה והמרידו את העם. כתוצאה מאירוע זה, אשר נודע מאז כחטא המרגלים, נגזר על בני ישראל שלא להיכנס לארץ המובטחת עד מות כל הדור ההוא, לאחר שלושים ותשע שנים ארוכות.
הפרשנות הרווחת לחטא המרגלים טוענת שהם פעלו מתוך מורך לב וספקנות, ובעצם מקטנות אמונה. את דברי המרגלים "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר, יג, לא) ביארו הפרשנים ברוח דומה: העם היושב בארץ, טוענים המרגלים, חזק לא רק ממנו-מאיתנו, אלא גם ממנו – מאלוקים עצמו.
תורת החסידות הציעה מבט אחר. לשיטתה, לא מדובר כאן במרד טיפוסי, וגם לא באובדן אמונתם של המרגלים בהשגחה העליונה. המרגלים, "ראשי בני ישראל" (שם, ב) – כפי שקורא להם הכתוב, פעלו מתוך אחריות לציבור שבראשו עמדו. הם חשו כי המעבר מהתנאים הרוחניים המושלמים במדבר למציאות הארצית של יישוב הארץ, עם כל המשתמע מכך, יסיח את דעתו של העם מתביעותיה של הרוח.
במדבר הייתה השגחת אלוקים גלויה לכל: המן ירד מן השמים דבר יום ביומו, באר הפיקה מים לשתייה וענני הכבוד סיפקו הגנה מפגעי הטבע. קול התורה הדהד ממצוקי המדבר ובחדרי הלב. המרגלים חששו ששגרת היומיום של חיי חברה ומדינה יפרו את אותה היקשרות לאלוקים ולרצונו. יש כאן היפוך מושלם: המרגלים לא חששו מכשלון כיבוש הארץ, הם חששו מהצלחת הכיבוש.
הארץ הזו "ארץ אוכלת יושביה" היא, טענו. היא טורפת את רוחניותו של האדם היושב בה. הם העדיפו להישאר ספונים בענן הרוחני בישימון. הם ביטאו את תשוקתם לאחוז באמת ובקודש ללא פשרות. על פי הרבי, זוהי הנקודה החיובית בבסיס כוונותיהם שיש לגאול.
חכמים נקטו קביעה חריפה מאד, כשאמרו שהמרגלים איבדו את חלקם בעולם הבא מפאת חומרת חטאם. אפילו לכך הרבי התייחס בעינו הטובה, והסביר: אכן, למרגלים אין רק חלק לעולם הבא, אלא הרבה יותר מכך! כשהרבי סיים להרצות, החלו החסידים לשיר ניגון חסידי עם מילים מהפסוק בתהלים "וכל קרני רשעים אגדע". הרבי עצר את השירה ואמר: "הרי זה עתה דיברנו בשבח המרגלים, ואתם בוחרים לשיר על רשעים? שירו ניגון אחר. מתאים לשיר "יפרח בימיו צדיק"...
חשוב לציין כי המרגלים שגו. גם אם הייתה כנות ושאיפה טובה בכוונתם, הבחירה שלהם הייתה שגיאה גדולה. ואת זאת מלמדת אותנו התורה: אסור לנו לנצל את חיינו הרוחניים כמפלט מהעולם ואתגריו. תכלית ההתעלות הרוחנית היא יישום האמת והצדק בתסבוכות המורכבות והנפלאות של חיי היומיום. ועם זאת, אפילו על המרגלים אפשר להסתכל ולראות טוב.
מנת יתר של רוחניות
נדב ואביהוא היו שני בניו של אהרן הכהן הגדול. התורה מספרת שהם לקחו "אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". התגובה האלוקית למעשה זה לא אחרה לבוא: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (ויקרא, י, א-ב).
הכתוב מגלה את הגורם למותם של נדב ואביהוא, אך לא את הסיבה לו. שאלת הפשר של הטרגדיה הזו הטרידה את הפרשנים לאורך הדורות. הנה כמה סיבות שהציעו, שצירוף שלהן מצייר בפנינו דיוקן שלילי ביותר של זוג הכוהנים הצעירים: הם נכנסו לקודש הקודשים ללא רשות. הם לא לבשו את בגדי השרד שיש ללבוש בעת ביצוע עבודת הכהונה. הם לא נשאו נשים. לא היו להם ילדים. הם נהגו בשחצנות. הם נכנסו למקדש שתויי יין. הם הקריבו קטורת מחוץ לסדרי העבודה במקדש. הם הורו הלכה מדעתם בלי להתייעץ עם משה, שהיה רבם. כל אחד מהם פעל מיוזמתו, בלי להיוועץ בשני. הם חזו במראהו של אלוקים.
כל אחד מן הפירושים הללו מציג את האחים כרודפי ריגושים אנוכיים. פירושים אלו כולם טוענים כי נענשו על חטאיהם בצדק. לעומתם, הרבי הבליט ופיתח את הפירוש המופיע בספר "אור החיים". לדבריו, שני בניו הגדולים של אהרן מתו 'מיתת נשיקה' – תיאור מוות מקודש ועילאי, השמור לנשמות גבוהות במיוחד.
כל המעשים שנמנו בדברי חז"ל, מעשים שעונשם בצדם, אכן נעשו – אך הם נבעו ממקור חיובי ביסודו: תשוקה עזה וכמיהה לאלוהים. כך בלשונו של הרבי: "נדב ואביהוא מתו מפני גודל תשוקתם להתקרב לקדוש ברוך הוא, ש"לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם". ובלשון הכתוב: "בקָרבתם לפני ה' וימותו", היינו, שסיבת מיתתם היא "קרבתם לפני ה'"".
נדב ואביהוא מתו ממנת יתר של רוחניות, מצריכה מוגזמת של קדושה. יש דבר כזה, זו היסחפות אחר חוויה רוחנית של קרבה לאלוקים עד כדי איבוד חושים והינתקות מהעולם. אין להצדיק את גישתם של נדב ואביהוא, שדגלה בהתענגות רוחנית חסרת מעצורים. משימתנו היא לקדש את החומר, לא לברוח ממנו. עם זאת, ניתן ואף חובה לחקות את רצונם של השניים להשליך הצידה אפילו את החיים עצמם, כשמבקשים להתקרב לאלוקים.
חזונו של קרח
רשע מקראי מפורסם נוסף הוא קֹרח, שהנהיג מרד נגד אהרן ומשה במדבר סיני. על פי מקורות חסידיים שהרבי ביאר ופיתח, מניעיו של קרח היו טהורים. דמותו אינה מצטיירת כמורד יהיר ותאב כוח שניסה לשלוט בהמון בכדי להשביע את גאוותו ואת שגעון הגדלות שאחז בו. על פי הפרשנות הזו, שני היבטים באישיותו של קרח ראויים להוקרה.
הראשון: קרח הונע על ידי דחף רוחני. קרח היה לוי, שאמנם יכול היה לשרת בקודש, אך לא יכול לעבוד את עבודת הכהן הגדול. קרח השתוקק לקרבה כה אינטימית לנוכחות האלוקים. משום כך נענה קרח לאתגר שהציב בפניו משה, נטל מחתה והקטיר קטורת לפני ה', אף שידע שתוצאות מעשיו עלולות להיות קטלניות.
השני: מניעיו של קרח היו גם חברתיים אותנטיים. הוא צפה מצב אידיאלי שבו כולם שווים מבחינה רוחנית. במובן מסוים, הוא חזה את מה שעתיד לקרות, ביום בו "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", כנבואת ישעיהו (יא, ט). בעקבות זאת חולל קרח מהפכה אידיאולוגית במחנה, מתוך ניסיון למוטט את ההיררכיה. תביעה זו הופיעה כערעור ישיר על משה: "כי כל העדה כלם קדושים... ומדוע תתנשאו על קהל ה'?!" (במדבר, טז, ג). קרח צדק בכך שזהו היעד, אך הקדים את זמנו. הוא שילם את מחירו של הניסיון לחולל את המהפך בטרם הבשילו התנאים לכך. אך חזון רוחני מהפכני היה כאן בהחלט.
טובים השניים
שתי דמויות ססגוניות שנטלו חלק במחלוקת קרח ועדתו אופיינו במקורותינו כמושחתות במיוחד. דתן ואבירם ידועים כזוג סכסכנים מושבעים. על פי התלמוד, השניים היו רשעים "מתחילתן ועד סופן". במדרש הם מזוהים כשני העברים הניצים במצרים, אלה שהלשינו לפרעה על משה שהרג את הנוגש המצרי וחשפו כי הוא אינו בנה של בת פרעה. הם הסיתו את העם לשוב מצרימה, הן על ים סוף הן בחזרתם של המרגלים מתורם את הארץ. הם עברו על האיסור להותיר מן המן ליום המחר, והם אלה שטענו כנגד משה כי הוציא את בני ישראל ממצרים כדי להמיתם במדבר. בנוסף לכל זאת, דתן ואבירם היו מראשי המרד שהנהיג קרח ומתו בעקבותיו.
אך לפי ביאורו של הרבי, צפה ועולה תמונה אחרת לגמרי. לא שהשניים לא גרמו את כל הצרות המדוברות, אלא שלא בכך מסתכמת דמותם. מתחת למעטה המרדנות הייתה צדקות פנימית, שבמקרים מסוימים נחשפה והיא מעוררת השתאות.
על פי פירוש קדמון לתורה, דתן ואבירם היו מנהיגים יהודים שדאגו לרווחת עמם. לצד שגיאותיהם, הם גם פעלו כשוטרים שסיכנו את חייהם מול פרעה. הם היו אלה שמחו כנגד גזירת פרעה שלא לספק לעבדים העבריים תבן עבור הלבנים: "ויבאו שטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך" (שמות, ה, טו). כשבני ישראל לא עמדו במכסת הלבנים, הם אלה שהוכו.
בנוסף לכך, כל תביעתם ממשה ואהרן התמקדה בהרעתם את תנאיו של העם. ואכן, מאז בא משה אל פרעה הידרדר מצבו של העם במהירות. "ירא ה' עליכם וישפוט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו" (שם, כא), טענו כלפיהם. משה אכן קיבל את טענתם, וההוכחה הטובה ביותר לכך היא שהוא עצמו הפנה אותה אל אלוקים: "וישב משה אל ה' ויאמר: ה', למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני?".
על אף חסרונותיהם הרבים, דתן ואבירם מתגלים כמגיניו הנועזים של עמם. בנאמנות חסרת גבולות ביקשו השניים להדוף כל איום, הן מבית והן מחוץ.
על מה היא צועקת
דוגמה מרתקת במיוחד להטייתו החיובית של הרבי עוסקת באישה ושמה מרים בת בלגה. התלמוד מתאר כיצד מרים המירה את דתה, נישאה לקצין יווני וליוותה את היוונים בהסתערותם על המקדש. באחד מרגעי הצער והאפלה הכואבים בתולדות עמנו, בעת שהיוונים חיללו את מקדשנו, חבטה מרים במזבח בסנדלה וקראה: "זאב, זאב! עד מתי אתה מכלה את ממונם של ישראל, אך אינך נענה להם בשעת צרתם?!". על ביזוי הקודש הזה נענשה כל משפחתה של מרים.
הרבי דיבר בהרחבה על הסיפור המזעזע, והציג אותו בצורה מפתיעה. התפרצותה של מרים, הסביר הרבי, לא נבעה מזלזול אלא מחמלה עמוקה כלפי סבלו של עמה. בקול חנוק מדמעות, תיאר הרבי את המעשה הבוטה של מרים כך: למרות שנישאה לגוי ונטשה את אורח החיים היהודי, ואף הצטרפה אל האויב בדרכו לחילול המקדש – כשהגיעה אל קודש הקודשים היא חשה בעוצמה את הקשר הבלתי ניתן לניתוק עם בני עמה. היא הרגישה צורך לעמוד ולמחות בפני אלוקים כנציגת העם כולו על העוול הנורא שהומט עליו. גם לאחר שערקה וחברה לאויב, מה נותרה דאגתה של מרים? – מדוע המזבח אינו מגן על העם. בסופו של יום, היא זעקה את כאבם של אחיה ואחיותיה.
מה רוצה התלמוד ללמדנו במעשה זה? לא לגנות את מרים, חלילה. ההיפך הוא הנכון: הסיפור בא ללמד אותנו על הקשר הנצחי של כל יהודי לעמו. יהודי עשוי להתנתק לחלוטין מיהדותו, אך זהו מבט שטחי מטעה. כפי שאמר רבי שניאור זלמן, הרבי הראשון של חב"ד: "יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות חס ושלום נפרד מאלוקות".
למה עגל?
לצד חטא עץ הדעת, חטא העגל הוא כנראה החטא הנודע ביותר בתורה, ובעל ההשלכות הקשות ביותר. ארבעים יום בלבד לאחר שחוו את מעמד הר סיני ושמעו את אלוקים בכבודו ובעצמו אומר: "אנכי ה' אלוקיך, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי", בחרו בני ישראל לעשות להם אלוהים אחרים ולסגוד לו. קשה למצוא היבט חיובי באחד מהפרקים הכאובים בתולדותינו.
אך הרבי מצטט מספר פרשנים המאפשרים לנו לראות את האור גם במעמקי האפלה. ניתוח דקדקני של פסוקי פרשיית העגל חושף שאותו כתם על תולדות עמנו לא החל כאקט של בגידה דתית. בני ישראל, בתחילת הדרך, לא חיפשו אלוהים אחרים לעבוד. האמת היא שהם חיפשו מנהיג רוחני חדש שיורה להם כיצד לעבוד את אלוקים.
תובנה זו מתבהרת מתוך לשון הפסוק הפותח את פרשת עגל הזהב: "וירא העם כי בֹּשֵׁש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו: קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו" (שמות, לב, א). המילה "אלוקים" בלשון המקרא עשויה להתייחס לישויות רוחניות או למנהיגים אנושיים רבי עוצמה. בני ישראל הפצירו באהרון ונימקו את בקשתם: "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו". מדובר היה בצורך ממשי במנהיג חליפי למשה, שעל פי חישוביהם המוטעים נעלם כשאמור היה לשוב.
נואשים ואבודים, תרו בני ישראל אחר מקור השראה וערוץ התגלות מהימנים. כאשר סברו שמקור הנהגתם והדרכתם הרוחנית איננו, הם חיפשו לו תחליף. הם לא בזבזו רגע ולא חסכו ממון, אלא פעלו מיד כדי לספק לעם כולו מוקד עבודה רוחנית חליפי. במקום לנוח מן החוויה הרוחנית האינטנסיבית שחוו בזמן שחיכו לשובו של משה, הם לא הותירו לרגע לחלוף לפני שהחלו לחפש מקור השראה חדש.
מיותר לציין כי הרבי איננו מספק לגיטימציה לעשיית עגל הזהב עצמו, חלילה. מעשה זה היה אסור, והוא הוביל לעוון החמור מהמעלה הראשונה, עבודת אלילים. אך הרבי כן מכיר בניצוץ האלוקי הטמון בכוונתם המקורית של בני ישראל.
נשמות קודמות לעקרונות
את פרקנו נחתום בעיון בדמות המנהיג האולטימטיבי בתולדות ישראל: משה. התורה נחתמת במעין הספד קצרצר לאיש היחיד שכל היהודים מכנים בתואר "רבנו" עד ימינו: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. לכל האתות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים, לד, י-יב).
לדברי רש"י, במילים "המורא הגדול" התורה משבחת את משה על צעד חריג שעשה "לעיני כל ישראל". כשמשה ירד מהר סיני וראה את בני ישראל רוקדים סביב עגל הזהב, הוא השליך ארצה את לוחות הברית וניתץ אותם. זו אמירה מפתיעה מאד, שאפשר להבין אותה רק דרך עיניו של משה. כשמשה ראה את המחזה הבלתי-ייאמן, הוא הבין שזו עבירה שעונשה מוות. זה יהיה, כך ידע, סופו של עם ישראל. הוא ידע זאת כי אלו היו הדברים שלימד אותו ה', אלו שנחקקו על הלוחות שאחז בידו. ברגע זה, בחר משה במעשה היחיד שעשוי היה להציל את עמו: הוא שבר את הלוחות, ובכך ביטל את החוזה שהעניק להם תוקף.
כשמשה נאלץ לבחור בין הצלת עם ישראל להצלת תורת ישראל, משה בחר בעם. עבור מנהיג יהודי האוהב את התורה יותר מאת החיים עצמם, מדובר במפגן האולטימטיבי של אהבה ללא תנאים. בזכות האהבה הנצחית ומסירות הנפש בעד עמו, אותן ביטא משה ברגע זה, קבעה התורה את דמותו של משה בלבות כולנו כמנהיג האולטימטיבי. לכן נחתמת התורה בתשבחה הזו למשה, זה נועד ללמד אותנו כי מעל הכול, הדרך לאהוב את אלוקים היא אהבת עמו ישראל. התלמוד מרחיק לכת וקובע כי הקדוש ברוך הוא הסכים עם דעתו של משה ואף שיבח אותו בדיעבד: "יישר כוחך ששיברת!".
בעולם בו בני אדם ממשיים משתעבדים ללא הרף לעקרונות מופשטים, משה בחר בגישה מהפכנית. אין סיבה לבחור בין אהבת האדם לאהבת אלוקים, מכיוון שהדרך העיקרית לאהוב את אלוקים היא לאהוב את ילדיו. זוהי גדלותו של משה: מחויבותו לעם אותו הוא נבחר להנהיג ולהוביל במדבר החיים, ללא קשר למעשיהם. זוהי גדולתה של התורה, שאיננה חוששת לוותר על עליונותה למען עם ישראל, כיוון שהוא תכלית כל קיומה. נשמה יהודית היא הדבר עצמו, היא לא אמצעי לשום דבר אחר.
זהו עקרון העל העומד בבסיס יחסו של הרבי לכל בניו ובנותיו של אלוקים, אלו שפגש אישית ואלו מן ההיסטוריה והכתובים. הרבי מעולם לא פסק מלחפש את הנקודות הטובות שבכל אחד מאתנו, ומעולם לא חדל מלסנגר עלינו, על אף כל חסרונותינו ושגיאותינו.
הוסיפו תגובה