העולם הוא גנו של אלוקים

שבט תשי"א, 1951. בית מספר 770 בשדרת איסטרן פארקוויי בברוקלין, ניו יורק.

בעיצומו של החורף הניו-יורקי, קבוצת חסידים דרוכה הטתה אוזן לדבריו הראשונים של רבה החדש. התכנסות מצומצמת זו ייצגה את המעט שנותר מחסידות חב"ד המפוארת.

בעברה מנתה החסידות אלפים רבים של חסידים, שהיו פזורים בעיקר ברחבי מזרח אירופה. חסידים אלה פעלו במעוזים שוקקי חיים יהודיים, אך כעת היו לא יותר מזיכרון כאוב. רבים מהנוכחים איבדו את מרבית בני משפחתם במסעות הדיכוי והטיהור בברית המועצות הסטליניסטית, ומשפחותיהם של השאר נכחדו במהלך המלחמה. היו בהם גם מעטים שהיגרו לאמריקה לפני עליית הנאצים והכאוס באירופה, שכבר החלו בתהליך מהיר של היטמעות בתרבות האמריקאית.

שארית דלה בהחלט, הרהרו הנוכחים. הנה הם כאן, למרות הכול, אך בליבם תהייה: מה יהיה על אורח חייהם בארצם החדשה? מה יחזיק אותם מול העתיד הבלתי ידוע הצפוי להם?

שנה בדיוק חלפה מאז פטירתו של רבי יוסף יצחק שניאורסון, מנהיגה של חסידות חב"ד. פטירתו של הרבי הותירה חלל עצום בקרב הציבור החב"די לכל גווניו: צדיקים ומלומדים לצד יהודים פשוטים. עתידה של התנועה הוטל בספק, כיוון שחתנו – רבי מנחם מענדל שניאורסון, שהם ראו בו היורש הטבעי להנהגה – דחה בעקביות כל הזמנה ליטול את התפקיד. דיונים רבים ניצתו, לבטים עזים הובעו: מי ינהיג אותם? למי יפנו לנחמה, לחיזוק ולהדרכה בכל תחומי חייהם? שאלות אלה ריחפו באוויר ונמהלו בטראומת המלחמה והדיכוי המתמשכת שליוותה אותם כצל וממנה טרם התאוששו.

לא פלא, אם כן, שתחושה כבדה של בלבול ומצוקה אחזה באותה קבוצה קטנה של מהגרים דוברי יידיש.

בתוך הכאוס והייאוש, ניסח הרבי החדש אופטימיות עיקשת. סוף כל סוף הסכים לקחת על עצמו באופן רשמי את הובלת החסידות, ואת נאום ההכתרה שלו בחר להמשיך בדיוק מהמקום שבו עצר חותנו לפני פטירתו: בפסוק מתוך שיר השירים, הפותח במילים "באתי לגני".

אלה היו אותן מילים שרבי יוסף יצחק ציטט שנה בדיוק קודם לכן, בפתח מאמרו האחרון, שנחשב בעיני החסידים למעין צוואה רוחנית. בתנועה עדינה שזר הרבי את דבריו אל תוך דברי חותנו, ופירש את הפסוק באופן מעורר השראה: חרף הספקנות הגואה מול נחשול ההרס ששטף את העבר, העולם איננו גוש אכזר וחסר משמעות השועט ללא תכלית בחלל האינסופי. העולם הוא גנו של אלוקים, פאר יצירתו ומקום משכנו הנבחר.

אלא שכדי להפנים את האמת העמוקה הזו, על כל אדם לאמץ נקודת מבט שונה מזו שהורגל לה, על עצמו ועל סביבתו. כאשר אתם מסתכלים על העולם ואל מעמקי נשמתכם, מה אתם רואים: שממה קודרת או פלא זוהר? מדבר צחיח או נווה שוקק חיים?

הרבי עמל לפתח את מה שנכנה "הטיה חיובית" עמוקה ושיטתית כלפי החיים והאנושות. הטיה זו, אותה ביטא הרבי בעקביות, הובילה אותו לבקש ולמצוא את המהות החיובית בכל תופעה ובכל אדם. מיקוד בלתי פוסק במקדש שמתחת להריסות; איתור בכל מחיר של ההזדמנות הגלומה בכל מצב נתון; אמונה עמוקה בנוכחותו הטובה של האלוקים בכל נקודה במרחב ובזמן; וכינון חיי משמעות, אחריות ושליחות – כל אלה התלכדו לתפיסת העולם ודרך החיים המרפאת של הרבי.

לא ג'ונגל, גן

בנאום נוסף שנשא עשרים ושתים שנה לאחר מכן, בשנת תשל"ב (1972), ביאר הרבי פעם נוספת את מאמרו של חותנו. בדבריו התייחס הרבי לדיסוננס הקוגניטיבי שאדם עלול לחוות כשיבחן את האמירה שהעולם הוא גנו של אלוקים, אל מול מציאות חייו בפועל.

כך הסביר הרבי: "כשמתחילים להסתכל מסביב, רואים רק את הגשמיות שבכל דבר. ממילא, אך טבעי להתיירא ולשאול: מה קורה בעולם? מדור לדור ומשנה לשנה, המצב מידרדר. הטוב איננו גובר, התנאים אינם משתפרים, ערכי קדושה וטהרה אינם ניכרים.

"מחשבות אלה עלולות להוביל למסקנה שהעולם הזה איננו אלא 'ג'ונגל' הנשלט בידי חיות רעות, שאינו מזכיר ולו במעט גן המצמיח פירות למאכל אדם. וכיון שכך, יכולים לבוא למצב של רפיון ואדישות, ולחשוב: כיצד יכולים לקוות לפעול שינוי בעולם, בה בשעה שרואים שמדור לדור ומשנה לשנה המצב הולך ופוחת?

"דפוסי המחשבה שאימצנו משפיעים ישירות על האופן בו אנחנו מרגישים, מדברים ופועלים. מחשבות מסוימות עלולות להוביל אותנו בנתיב אפל והרסני, בעוד שמחשבות אחרות מסוגלות לעורר ולחזק אותנו במסע אל יעדנו הנכסף.

"ולכן: עלינו לדעת שהעולם הוא 'גן'! גן מפואר המצמיח פירות המספקים צבע, ריח, טעם, יופי ועונג. ולא סתם גן של מישהו, אלא גנו של אלוקים.

"מזווית כזו ניתן להביט אחרת על העולם. נוכל להבחין בדברים שייתכן וחמקו ממבטנו השטחי. כאשר אנו מבינים שזוהי אחריותנו לחפש את הטוב, אנחנו נקראים להסתכל סביבנו ולהביט אל מה שמתחת לקליפה, הלא הוא הפרי.

"זאת ועוד: על אף כל הראיות הסותרות מבט זה, אנו בטוחים שנצליח לגלות את הגַן החבוי בבריאה, כיוון שהתורה, שהיא תורת אמת, מגלה לנו שהוא אכן ישנו שם וממתין להתגלות. הידיעה שאוצר יקר ממתין עבורנו, ממקדת אותנו ומונעת מאתנו לאפשר לעניינים צדדיים להסיח את דעתנו. עלינו לדעת שאנו חיים בעולם נפלא. על ידי שנתבונן בכל זה, בוודאי נלך בדרכי החיים מלאי בטחון, מתוך ידיעה שבוודאי נמצא את פירות גנו של אלוקים".

למרות הסבל

לא מדובר על מבט נאיבי שלא מודע לקיומם ופעילותם של רוע, כאב וסבל, או כזה שמכחיש תופעות כאלה ומסרב לשמוע עליהן. הביוגרפיה האישית של הרבי עצמו תעיד על כך.

הרבי נולד באוקראינה במפנה המאה העשרים, וגדל בתקופה שאופיינה בפוגרומים אנטישמיים חוזרים ונשנים. הוא חווה מקרוב את פגעיה של מגפת הטיפוס ואת חווית הפליטות בעקבות מלחמות העולם. משפחתו עברה טראומה קשה של רדיפה אובססיבית אחרי אביו בידי השלטונות הקומוניסטיים, עד להגלייתו ופטירתו בגיל צעיר. בנוסף לכך, הוא ואשתו לא זכו לפרי בטן. זאת ועוד, כאדמו"ר חסידי הקדיש את חייו לנשיאה על לבו את יגונם וכאבם של מאות אלפי אנשים ונשים שפנו אליו בכדי לזכות לרפואה, נחמה, סיוע ואהבה ללא תנאים.

גם חייו של רבי יוסף יצחק היו רוויים ייסורי תופת וכאב, הן במישור האישי הן בזה הציבורי. רבי יוסף יצחק נאסר, עונה והוגלה על ידי הסובייטים, שאף גזרו עליו גזר דין מוות. לאחר שנמלט מהם, היה עליו לשרוד את ההפצצות המסיביות על ורשה בתחילת מלחמת העולם השנייה. בנוסף לכל זאת, סבל הרבי מטרשת נפוצה, איבד את בתו במחנה ההשמדה טרבלינקה וחזה בדילול שורות חסידיו בידי הנאצים והקומוניסטים. לבסוף, כשהגיע לחופי אמריקה, נחשף להתבוללות הגואה בקרב יהודי ארצות הברית. כפי שתיאר זאת חתנו, הרבי, רבי יוסף יצחק "הוא "הגבר ראה עֳני" אשר עבר ייסורים שונים, הן לפני והן אחרי שהגיע לארץ אשר היא לכאורה ארץ הרווחה".

שני האדמו"רים חוו על בשרם את הטירוף האלים שאחז בעולם וחזו בעיניהם באומה הנאורה והמתורבתת הופכת למכונת ההרג האכזרית בתבל. נושאים את מכאובם של מיליוני אחיהם, הביטו השניים בשיברון לב בעולם הנאור והמפותח העומד בדממה נוכח השמדת יהדות אירופה.

לשניהם הייתה כל ההצדקה להביט על העולם והאדם בציניות מרירה ולהתייאש ממהלך ההיסטוריה והכיוון שאליו צועדת האנושות. אך לא זה מה שקרה. למרות כל מה שעברו, שניהם המשיכו לאחוז באמונה יסודית זו במשך כל שנות חייהם: "העולם טוב במהותו, מתוכנן ומוכוון. יתרה מזאת, העולם יפהפה. המציאות עצמה היא יצירת אמנות מקודשת".

זו הייתה גם רוח מנהיגותם. שניהם עשו בכל מאודם, כל אחד בדרכו, לריפוי רוחו המרוסקת של עם מדוכא. שניהם סייעו בכל דרך בשיקום אמונתם של יהודי דורם באלוקים, בעולמו ובבריותיו, לאורו של כל יום חדש וכל מעשה טוב. פעם אחר פעם, כנגד כל המכשולים, הכריזו בקול רם וצלול: העולם הזה הינו גן, ושימורו וטיפוחו הוטלו עלינו. אנחנו הגננים של הגן הזה.

עברו של עמנו ושל האנושות ככלל זרוע זוועות מפלצתיות, לצד טרגדיות אישיות כאובות. אך בל נשכח ידו של מי יצרה את היצירה שהיא עולמנו. בכוחנו לגלות את ניצוצות האור הפזורים תחת הריסותיו של עולמנו השבור. עלינו למקד את מבטנו בחזון הזה ולכוון את מעשינו לאור יופיים הזך של החיים.

קביעה רוחנית יסודית זו, מלאת תעוזה ותקווה, ניצבה בחזית התודעה היהודית בעת שהעם היהודי נזקק לה נואשות. היא אשר אפשרה לו לקום מאפר כבשן השנאה, הפחד ורצח העם, ולהקים צבא של מאמינים מאירי עולם.

זוהי מלאכתנו הגואלת כגננים נאמנים, אליה כיוון והכין אותנו הרבי לכל אורך שנות מנהיגותו: לראות תמיד את הטוב בעולם, לראות בו תמיד את אלוקים ולטפח במסירות את גנו.