היהדות לא מאמינה בחופש דיבור מוחלט. צורות דיבור מסוימות מגונות או אסורות לגמרי. הרגישות היתרה שמפגינה היהדות כלפי הדיבור נובעת מכבוד עצום לכוחו. וזו תמצית העניין: למילים יש כוח אדיר. הקבלה מגלה שהשפעתו של כל דיבור חורגת מגבולות השיחה בין אנשים. עצם העובדה שאותן מילים נאמרו נושאת משמעות ומותירה חותם במציאות.

דוגמה שלילית לתופעה זו היא לשון הרע. לשון הרע במובנו ההלכתי הוא כל דיבור פוגעני, ובכלל זה גם רכילות. גם אם תוכנם של הדברים מדויק, גם אם כוונת הדובר נקייה ולא זדונית ואפילו אם הדיבור לבדו לא גורם שום נזק ממשי – התורה אוסרת לדבר כך.

חז"ל הוסיפו ואמרו בנוסף לכך שלשון הרע משפיעה לרעה על כל המעורבים. הדובר עצמו ניזוק, אפילו המאזין עלול להיפגע, שלא לדבר על האדם שעליו מדברים. מלבד הנזק הגלוי שעלול להיגרם לו בעקבות ההשמצה, לדיבור עשויה להיות השפעה שלילית ומזיקה. הוא לא חוטא בכך שאחרים מדברים עליו, כמובן, אבל עצם הדיבור השלילי עליו מעורר את היסודות השליליים שקיימים בו לבוא לידי ביטוי. זה עשוי לקבל צורה מוחשית וגלויה לעין, או להתממש בצורה מופשטת יותר שקשה להבחין בה – אבל הנזק נעשה.

אם זהו כוחה הרב של המילה הנאמרת להשפיע באופן שלילי, ניתן לתאר את השפעתם החיובית האדירה של מילים הנאמרות מתוך חמלה ורגישות. בפרקים הקודמים דיברנו על שיפוט חיובי להתנהגותם של אחרים, וכעת אנו עושים צעד נוסף: עלינו למצוא דרכים יצירתיות לשבח אחרים, לומר עליהם מילים טובות. אם לשון הרע מוציא מהאדם תכונות שליליות, דיבורים טובים מאפשרות לתכונות הטובות שלו להתבטא ולפעול, בהן גם כאלה שאולי הוא לא מצטיין בהם נכון לעכשיו. לשון הרע פוגעת והורסת, לשון טובה בונה ומחזקת.

מי לומד ממי

אינספור דוגמאות מספרות על הקפדתו של הרבי להשתמש בשפה חיובית בלבד. למעשה, קשה למצוא מקרה בו הרבי דיבר על מישהו בלי להתמקד במה שטוב בו. "פגשתי את הרבי ארבע פעמים", סיפר הראשון לציון הרב מרדכי אליהו, "לא משנה על מה שוחחנו, הרבי תמיד הסיט את השיחה כדי לשבח את הזולת".

לא מדובר בעניין של נימוסים מעודנים בלבד. הרבי ראה במילים החיוביות אמצעי לחיזוק או חשיפה של המשאבים והעוצמות הטמונים בכל אדם אתו בא במגע או בדברים. מטרתו הייתה להעצים כל אחד מבחינה רוחנית, וזו אכן התוצאה שהושגה. מילותיו הטובות של הרבי רוממו את רוחם של רבים.

דרך אחת בה השפיע הרבי לטובה על בני שיחו או נמעני מכתביו הייתה למצוא כל הזדמנות להחמיא להם. תמיד מעודד לקבל מחמאה מכל אחד, אך מעודד כפליים לזכות לאחת כזו ממנהיג רוחני בעל שיעור קומה עולמי כמו הרבי.

ג'ק הרדוף התקבל לפגישה אישית עם הרבי ביחד עם אשתו לעתיד. הרבי סיפר לג'ק שהם חולקים רקע משותף. כמו ג'ק, גם הרבי למד הנדסת חשמל. הרבי למד בסורבון שבפריז, ובשנות מלחמת העולם, לאחר שנמלט לארצות הברית, עבד כמהנדס בבסיס חיל הים בברוקלין. הרבי ביקש מג'ק שיעדכן אותו בהתפתחויות המדעיות האחרונות בתחום, והפגישה התארכה לשעתיים שלמות. בתום הפגישה בירך הרבי את הזוג הצעיר בחיים משותפים באושר, ואז העיר הערה לא צפויה: "לרוב, כשבאים לכאן אנשים, אני הרבי והם התלמידים. היום אתה היית המורה ואני התלמיד".

"לעולם לא אשכח את המחמאה שקיבלתי מהרבי", סיפר ג'ק. "את החוויה הזו אזכור כל חיי".

להתעלות על המקור

הרבי הרעיף מחמאות על אנשים, קטנות כגדולות. אלו היו מחוות של תשומת לב והערכה, וגם מחמאות גדולות יותר.

רחל אלטיין הייתה אם הבית במחנה קיץ כשהרבי ערך בו ביקור. מאוחר יותר כתב לה הרבי: "במהלך ביקורי האחרון במחנה הקיץ, שמחתי לראות כמה שמחים נראים הילדים, ראיה לטיפול הטוב והמסור לו הם זוכים. כאם המחנה, אין ספק כי יש לך חלק גדול בכך. על אף שאני יודע שעבודתך במחנה מוּנעת על ידי דבקות באידיאלים הנעלים ביותר, כך שהבעת תודה עשויה להיות מיותרת, בפרט בהתחשב בבית גידולך ובחינוך לו זכיתם את ובעלך – אך עם זאת ברצוני לספר לך על רגשותיי בעת הביקור במחנה, מתוך תקווה שמתוך ידיעה על הצלחתך תכפילי את מאמצייך למען ילדי המחנה".

רפאל נוריאל נולד באיראן ולמד אמנות. מאוחר יותר היגר רפאל עם משפחתו ללונדון, שם התגורר בשכנות למשפחת חסידי חב"ד. החסידים הזמינו את שכניהם החדשים לארוחת ערב, ומיד בכניסתו לבית המארחים נמשך רפאל לתמונת הרבי שהייתה תלויה במקום בולט על הקיר. נסער ונרגש, החליט רפאל בו במקום שהוא מוכרח לצייר את דיוקנו של הרבי.

רפאל הקפיד לערוך תחקיר ולהכיר כל דמות לפני שצייר את הפורטרט שלה. ציור דיוקנו של הרבי הציב בפניו אתגר ייחודי. הוא חש מרוחק מהדמות אותה חשק כל כך לצייר. מעבר למרחק הגיאוגרפי בין לונדון לניו יורק, היה גם פער ערכי. רפאל לא היה אדם דתי, והוא חש שאיננו מסוגל להזדהות עם הרבי ברמה האישית. מתוך ניסיון להתקרב אליו, התחיל רפאל להתפלל, להניח תפילין ואפילו לשמור שבתות וחגים. רק לאחר שעבר תהליך התקרבות משמעותי, צייר רפאל את פניו של הרבי.

לאחר שהשלים את ציור הדיוקן, נסע רפאל עם שכנו כדי להציג בפני הרבי את יצירתו. רפאל שאל את הרבי מה דעתו על מראה פניו בציור, והרבי ענה: "טוב מאד!". הרבי חזר על כך שוב ושוב, ואז הוסיף בחיוך: "התעלית על המקור...".

מנתח פלסטי ויופי פנימי

דרך אחרת בה נקט הרבי כדי להשפיע לטובה על אנשים בדבריו הייתה להעצים את היתרונות בהם ניחנו, וגם לסייע להם להבחין בפוטנציאל הגלום בהם שלעתים אפילו הם עצמם לא היו מודעים לו מספיק.

דייויד צ'ייס, איש עסקים אמריקאי מצליח, זכה לקשר קרוב מאד עם הרבי והשתדל תמיד לתמוך ביוזמותיו. באחת הפגישות השנתיות של חברי הקרן לפיתוח מחנה ישראל, אגודת תורמים לפעילות חב"ד, סיפר צ'ייס לרבי כי הוא אסיר תודה על הזכות להיות אחד מ"חייליו של הרבי". בתגובה, העלה אותו הרבי בדרגה ואמר: "אינך חייל פשוט. אתה אחד מהגנרלים שלי!". בפגישה נוספת ביניהם כעבור זמן לא רב, זכה לקידום נוסף: "אני רואה בך גנרל ארבעה כוכבים...". הרבי הביע בכך את ביטחונו בכישורי המנהיגות של צ'ייס, ובכך עודד אותו לחלוץ את נעלי החייל ולעטות מדי גנרל. לא רק למלא פקודות, אלא להוביל וליזום.

סוזן שוסטר גדלה בניו יורק, הוכשרה כאחות רפואית ונישאה למנתח פלסטי מצליח. זמן קצר לאחר מכן עברו השניים לפלורידה, שם נולדו ילדיהם. אחד מבניהם התיידד בבית הספר היהודי עם משפחה של חסידי חב"ד. החברות השפיעה על המשפחה כולה, שחזרה בתשובה בתהליך משותף. בשלב מסוים, נסעה כל המשפחה לניו יורק, לפגוש את הרבי. זה היה מפגש אחד מתוך רבים, שהפכו אותם מעורבים יותר ויותר בחיים היהודיים.

באחד המפגשים אמר הרבי לסוזן: "בעלך עובד כמנתח פלסטי. תפקידו להפוך אנשים ליפים יותר חיצונית. עלייך להשתדל להפוך אנשים ליפים יותר פנימית". סוזן לקחה את דברי הרבי ללב והחלה להזמין אנשים לביתה לסעודות שבת, בניסיון לאפשר להם למצוא בחייהם משמעות רוחנית. היא השקיעה מאד בהכנת הארוחות ובעיצוב השולחן בצורה הנאה ביותר, כדי שישקף את יופייה הפנימי של היהדות. משפחת שוסטר גם ניהלה מניין תפילה שכונתי במשך שנים רבות. בכך סיפקו בני המשפחה לעוד ועוד אנשים הזדמנויות רבות למצוא את ייעודם ולממש אותו.

בעזרת השם

דרך אישית ביותר בה היה הרבי מעצים אחרים הייתה חיבור ברכותיו לשמם. נוהג זה מבוסס על דברי התלמוד על התנא רבי מאיר שהיה מוצא בשמו של אדם רמזים לאופיו, ועל תפיסת המקובלים כי שמו של האדם מעצב את מהותו הרוחנית. לכן, באמצעות הארת הייחודיות שבשמם של אנשים, ניתן לחשוף את מהותם הפנימית הטובה.

המקובל הרב יצחק כדורי ביקש מהרבי שיברך אותו שיצליח בניסיונו להקים ישיבה למקובלים בארץ. הרבי השיב בשפע ברכות להצלחת המיזם והשפעתו הפוטנציאלית. "על כדור הארץ כולו, שהרי כך נאה לשמך, כדורי. באמצעות ישיבתך תוכל להשפיע לא רק על ארץ הקודש, אלא על העולם כולו".

בשנת 1991 אירעו בברוקלין 'מהומות קראון הייטס', סדרת התפרעויות כנגד תושביה היהודים של השכונה. זמן קצר לאחריהן, הגיע הסנטור אלפונס דה-אמאטו לפגוש את הרבי, ויחד אתו התובע המחוזי של מזרח ניו יורק. השניים ביקשו להבטיח לרבי כי הם מודעים היטב לסוגיות הבוערות בשכונה ושהם מתייחסים במלוא הרצינות למשימת הגנתם של תושביה היהודים. הרבי השיב בדברי ברכה שמוענו לתושבי ניו יורק ואזרחי ארצות הברית כולם. את דבריו חתם בהערה אישית לסנטור. "אתה ודאי יודע", אמר הרבי, "שהמילה אמאטו קשורה למילה אהבה בשפה האיטלקית. יהי רצון שתמלא את תפקידך מתוך אהבה פנימית. אם תעשה כך, בטוחני שכל תושבי העיר ישיבו לך ולעמיתיך באהבה כנה ואמיתית".

הרב גדליה שרייבר כיהן בתפקידים בכירים במערך הרבנות בישראל. בשנות השמונים הוא שימש כמנכ"ל משרד הדתות, וכשהזדמן לניו יורק נכנס לפגישה עם הרבי. בשיחה ביניהם עלה הצורך באחדות בין חלקי העם. "ישנם כל כך הרבה מחנות ומגזרים – אשכנזים וספרדים, ימין ושמאל – אך עתידנו תלוי באחדותנו", קבע הרבי, וביקש לשמוע מה עושים לשם כך במערך הממשלתי. הרב שרייבר פירט את הפעולות הרבות של משרד הדתות בתחום, והרבי הפציר בו שלא להסתפק בהישגים אלו ולהמשיך לפעול עוד בנושא. בתום הפגישה אמר הרבי: "דוד המלך אמר בתהלים: 'בבית אלוקים נהלך ברגש (נה, טו)'. משמעות המילה רגש כאן היא ביחד, בקבוצה אחת. שים לב שרגש אלו ראשי תיבות של ר' גדליה שרייבר".

הרב שרייבר תיאר את הפגישה ואמר: "כשיצאתי מהחדר הייתי אדם אחר. הפגישה עם הרבי העניקה לי ייעוד ועוצמה פנימית. רוחו של הרבי והשקפתו הנחו אותי במהלך חיי".

כל אלה הם רק טיפה בים של עוד מאות סיפורים דומים. בכל שיחה מצא הרבי בעקביות דרך להחמיא, להוקיר ולעודד כישרונות וכישורים ייחודיים. בכך ביטא הרבי ישירות את אמונתו שדיבור חיובי כלפי אחרים ואודותם, מעורר ומעצים את נקודות הטוב הטמונות בהם.