בשנת 1941, בעת שאפלה כבדה ומסוכנת החלה לכסות על יהדות אירופה, הצליחו הרבי ורעייתו הרבנית להימלט לארצות הברית מצרפת הכבושה. כעבור מספר שנים, מביתו החדש בניו יורק כתב הרבי מכתב גלוי לב לאחד ממכריו משנות המלחמה.

המכתב מעניק לנו הצצה נדירה לנפשו של הרבי, הנחשפת כשהוא מתאר את השפעתה הרוחנית שהייתה לחוויית המלחמה והפליטות על חייו: "עורר בי מכתבו זכרונות ימי היותנו בעיר וישי וניצא [- ניס], כל אחד בתנאי חיים שלא הורגל בהם. וכשנעקר אדם מסביבה שלה התרגל, הרי עד שיתרגל לתנאים ולדרישות החדשות, נראים בו קווים מצורתו הפנימית כמו שהיא, ללא כחל ושרק. לעתים תכופות קווים אלה מגלים את הטוב הצפון באדם, זה אשר אפשר שגם הוא בעצמו לא ידע אודותיו מפני היות אותו טוב מכוסה בשכבת 'נימוסים' ומוסכמות חברתיות. אשרי מי שאינו מניח לקווים אלה לשוב ולהיעלם בבואו אל המנוחה".

כלומר: מכשולים בלתי צפויים ומצבי חירום עשויים להפיק מאתנו את מה שנמצא עמוק בתוכנו, לטוב וגם לרע. כשכל מערכות התמיכה והאיזון, כולל הלחץ החברתי הנוכח לרב, נעלמים כליל – האדם ניצב חשוף לגמרי מול עצמו ומקבל הזדמנות פז לבחון מיהו באמת ובמה הוא באמת מאמין.

מכתבו של הרבי נושא מסר שלא קל לקבל. ככל שהמצב כאוב יותר, כך קשה יותר להציע פרשנות אופטימית או להכיר בקיומה. חוץ מחריג אחד: אם מי שמציע את אותה פרשנות חווה את אותה סיטואציה. במקרים כאלה, הניסיון האישי של אותו אדם מעיד כאלף עדים על החוסן הפוטנציאלי של הרוח האנושית. את דבריו של אדם כזה אי אפשר לפטור כלאחר יד ולראות בהם דברי עידוד ונחמה חלולים ומנותקים מהמציאות.

זה בדיוק מה שנחשף לפנינו במכתבו של הרבי. דיווח אמיץ מחזית הקרב בין חיים ומוות, טוב ורע, מסירות נפש והישרדות בכל מחיר. הדמות שעולה ממכתב זה פועלת מתוך מחויבות עמוקה לערכים נעלים, אמונה יוקדת בהשגחה פרטית, וחשבון נפש נוקב גם במצבים הקשים ביותר. ניכר גם כי הרבי מוכן ללמוד מכל מצב ולחשוף את הפן החיובי גם במקרים המצערים ביותר.

סיפורים ועדויות על חייו ומעשיו של הרבי באותן שנים מטלטלות, יכולים ללמד אותנו פרק במהותה של הנשמה היהודית. הרבי סיכן את חייו פעם אחר פעם למען אחרים, כשהוא שוכח לחלוטין מרווחתו האישית. כבר אז שימש הרבי דוגמה מובהקת לכוחה של הרוח האנושית ולמה שהיא יכולה להשיג. תעוזתו אל מול פני הסכנה עוררה באנשים רבים ניצוץ של תקווה.

דולרים לפליטים

יחד עם עוד מיליוני יהודים מבוהלים ברחבי אירופה, גם הרבי והרבנית עקרו מביתם במהלך מלחמת העולם השנייה. בשנת 1933, סמוך לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה, עברו מברלין לפריז. ואז, ביוני של שנת 1940, ברחו מפריז דרומה לאזור משטר וישי.

עם זאת, סכנה עדיין נשקפה לחייהם. בכל מקום באירופה ציפו יהודים לגרוע מכל. המלונות בוישי לא ששו לקבל פליטים חסרי ישע בזרועות פתוחות. אורח שרצה להיכנס לשער המלון היה צריך להוכיח כי בידיו לפחות מאה דולרים, סכום דמיוני עבור רוב הפליטים.

לרבי היה שטר יחיד של מאה דולרים, והוא לא היסס להשתמש בו לטובת הזקוקים לעזרתו. הוא נהג לצאת לרחובות הומי האדם בכדי למצוא פליטים ומשפחות חסרי ישע. בשמחה היה מגיש להם את השטר ומפנה אותם למלון בו השתכן. לאחר שנקלטו במלון, היו מחזירים בהיחבא את השטר לרבי, שהיה ממהר לחזור לרחובות ולתור אחר פליטים נוספים התרים אחר קורת גג.

זה היה "מיסיה"!

"בעיצומם של ההרס והחורבן", סיפר הרב דוד אהרון ניומן שלאחר המלחמה היגר לניו יורק, "נאלצה משפחתי להתפצל. אני נשלחתי לבית יתומים במרסיי. בבית היתומים חיו ארבעים או חמישים ילדים, רבים מהם בגילאי שלוש או ארבע. חלקם ידעו כי הוריהם נהרגו, חלקם לא ידעו מה קרה להוריהם. לעתים היית שומע ילדים בוכים, קוראים להוריהם שהיו ואינם. ככל שחלפו הימים, נעשה המצב יותר ויותר נואש. לא אכלנו במשך מספר ימים.

"ואז, בתחילת קיץ 1941, הגיע המושיע. לא ידענו את שמו, אז קראנו לו בפשטות "מיסיֶה" – אדון, בצרפתית. בכל יום היה "מיסיה" מגיע עם שקיות גדושות בבאגטים צרפתיים ארוכים, טונה או סרדינים ולעתים גם תפוחי אדמה. הוא היה מושיב את אחד הילדים על ברכו, מספר לו סיפור ומאכיל אותו בידו. היו ילדים ש"מיסיה" היה יושב לידם ומצפיר בהם לאכול, גם בכפית אם צריך. הוא וידא תמיד שכולם שבעו ולא הלך עד שאחרון הילדים סיים לאכול.

"הוא היה כמו אבא עבור הילדים כולם, וידע את שמותיהם של כולם, על אף שאנחנו לא ידענו את שלו. אהבנו אותו וציפינו תמיד לבואו. והוא בא, בכל יום במשך מספר שבועות. רבים מהילדים שחיו בבית היתומים באותם ימים חבים לו את חייהם. אני, לפחות, לא הייתי כאן לולא חסדו של "מיסיה".

"לבסוף נגמרה המלחמה ומשפחתנו אוחדה. עזבנו את אירופה והתחלנו את חיינו מחדש. ב-1957 עברתי לניו יורק, ודודי הציע לי לפגוש את הרבי מליובאוויטש. במזכירות הרבי נקבע עבורי תאריך לפגישה, וכשהגעתי התיישבתי בחדר ההמתנה מחוץ למשרדו של הרבי וחיכיתי לתורי. בעודי קורא מעט תהלים, התבוננתי בהמוני האנשים והנשים מכל הסוגים והגוונים שבאו לראות את הרבי. לבסוף נאמר לי כי תורי הגיע ונכנסתי אל חדרו של הרבי.

"הרבי חייך אליי, ומיד קרא: "הרי זה דויד'ל!".

"חשבתי לעצמי: "כיצד הוא יודע את שמי?", ואז כמעט התעלפתי. לפניי עמד ''מיסיה"! הרבי היה "מיסיה", והוא זיהה אותי לפני שזיהיתי אותו. זה פשוט בלתי נתפס!"...".

תמיד יהודי

במשך רוב חייו ביקש הרבי להטמיע באחרים את ההתמסרות לתורה ולזהות היהודית, את מסירות הנפש על מנת להישאר יהודי גאה גם מול איומים וסכנות. אם נחזור לאותן שנות מלחמה ופליטות, נמצא את אותה תכונה בולטת אצל הרבי עצמו.

משטר וישי, שהיה שלטון בובות של הנאצים, גילה תחילה סובלנות כלפי היהודים. אך בשלב מסוים נחקק חוק חדש שחייב כל אדם להירשם במרשם האוכלוסין ולציין את דתו. היה ברור כי טפסים אלה נועדו להקל על הנאצים למצוא ולחסל את יהודי האזור.

מעט לאחר פרסום החוק, הלך הרבי להירשם. הפקיד ראה את הרבי ורשם בסעיף הדת "אורתודוקסי". הרבי הבחין בכך והתעקש להירשם כ"יהודי אורתודוקסי". הרבי הסתכן משמעותית כי לא היה מוכן לוותר על הגאווה היהודית, אפילו לא לרגע, אפילו לא במסמך ממשלתי שלא מעיד דבר על אישיותו – גם במחיר סיכון חייו.

באופן דומה, הרבי סירב להפחית ולו במעט מהקפדתו הדתית ולהתפשר על אורח החיים היהודי, בכל מחיר. לקראת חג הסוכות, הרבי התעניין בהברחת הגבול לאיטליה – על מנת להשיג אתרוג מזן מיוחד הגדל בפרדסים באזור קלבריה האיטלקית. בזמנים שבהם יהודים חיפשו להיעלם ולרדת למחתרת, בחשש מפני הגרוע מכל, הרבי עשה מעשה אמיץ וחצה את הגבול והצליח לחזור עם האתרוג המיוחל.

חודש לאחר פטירתו של הרבי, התגלו במגירות שולחנו שלוש מחברות של רשימות אישיות. הרשימות נכתבו על ידי הרבי בין השנים 1928-1950. אלו היו השנים מאז נישואיו לבתו של הרבי הקודם ועד לפטירת חמיו. עשרים ושתיים השנים האלה היו ודאי מעצבות במיוחד עבור הרבי.

אי אפשר לא להשתאות כשמבינים את הרקע ההיסטורי של התקופה. העקירה מברלין לפריז, ההימלטות מפריז הכבושה והנדודים כפליט בשטחי משטר וישי וספרד הפשיסטית – כל היו המאורעות שהרבי עבר באותם ימים ממש. רשימה אחת, למשל, מתוארכת לערב בו עלה הרבי לספינה בחופי ליסבון, שבאמצעותה ניצל והצליח לצאת מאירופה. ובתוך כל הכאוס שמסביב, הרבי לקח את מחברותיו אתו ורשם בהן את חידושי התורה שלו ורעיונותיו המופלאים.

כל אחד מהסיפורים האלה ממחיש את תגובתו הממשית של הרבי למאבקים, מעברים, טלטולים ומשברים אנושיים. הרבי, נאמן לאמונתו כי כל מאורע וחוויה נובעים מטובו של אלוקים ומתרחשים בהשגחה פרטית, ראה בכל רגע הכוונה לשליחות אלוקית והזדמנות ממשית לחולל שינוי לטובה בעולמנו.