כט. באגרת הקודש זו, סימן כ"ט, מסביר רבנו הזקן המעלה הנעלית המיוחדת שבלימוד הלכות התורה, עד שחכמינו ז"ל מציינים את ההלכות כ"תגא" ו"כתרה של תורה", וזאת - מפני שגילוי הרצון העליון של מצוות - אשר הרצון העליון של מצוות הוא למעלה מ"חכמה" שבתורה (ומרצון זה מתהווים הלבושים לנשמה שתוכל "לקבל" התגלות זיו השכינה שבגן עדן) - מתגלה בעיקר בהלכות שבתורה שבעל פה - המבטאות בבהירות את הרצון העליון שבמצוות.
"אשת חיל עטרת בעלה כו'". - זהו פסוק במשלי. כשם שתורה משולה לאשה, על דרך "ראה חיים עם האשה אשר אהבת" - אומרים חכמינו ז"ל שזה מוסב על חכמת התורה - כך גם כאן משמעות "אשת חיל" היא "תורה", שבתורה עצמה ישנו הענין של "אשת חיל", וישנו "בעלה" של "אשת החיל", וזו כוונת הפסוק, שה"אשת חיל" שבתורה (שכפי שיסביר להלן זה מוסב על ההלכות של תורה שבעל פה) - היא "עטרה ל"בעלה", לתורה שבכתב, הנקראת "בעל" של ה"אשת חיל". איתא -
אנו מוצאים בגמרא פרק ד' דמגלה: "ודאשתמש בתגא חלף כו'" -
על מה שכתוב ב"אבות" המשתמש בכתר (התורה) נלקח (מהעולם) - אומרת על כך הגמרא במסכת מגילה: "זה המשתמש במי ששונה הלכות, כתרה של תורה כו'". -
הב"ח אינו גורס שם המלים "כתרה של תורה", אך רבנו הזקן מקבל הגירסא כפי שהיא מובאת בגמרא שלנו, עם המלים "כתרה של תורה". להלן אומרת הגמרא שם ב"מגילה": "תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות מבטח לו כו'". -
שהוא בן עולם הבא". שם ב"מגילה" כתוב "כל השונה הלכות" - בלי ההוספה "בכל יום". ואילו בסיום מסכת נדה הלשון היא "כל השונה הלכות בכל יום", ומפרש רש"י שם: "הלכות" - "משנה ברייתא הלכה למשה מסיני". ב"אגרת הקודש" סימן כ"ג מפרש רבנו הזקן (לקוח מרש"י) ש"הלכות" היינו "הלכות ברורות ופסוקות הלכה למעשה". וצריך להבין, למה נקראו ההלכות בשם "תגא" ו"כתרה של תורה"? וגם, למה "השונה הלכות" דוקא מבטח לו כו'", -
שהוא בן עולם הבא, ולא שאר דברי תורה? -
מדוע לא גם מי שלומד שאר הענינים שבתורה, כמו מקרא, מדרש ואגדה? וכן להבין מאמר רז"ל בפרק יא דמנחות: "אפלו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית כו'" - יצא ידי חובתו, -
במצות תלמוד תורה. הגמרא אומרת שם שאותו יהודי קיים מצות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", וממה שהגמרא אומרת להלן לפי דעה שניה שפסוק זה אינו חובה, מסתבר הרי, שלפי הדיעה הראשונה מוטלת חובה ללמוד תורה בכל הזמנים (פרט לכך, כשמישהו אינו יכול ולמד תורה רק פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית - יצא ידי חובתו), ולמה אינו יוצא ידי חובתו בשאר דברי תורה? -
הלשון "פרק אחד" מורה שמדובר ב משניות, תורה שבעל פה, מדוע, איפוא, בזה דוקא הוא יוצא ידי חובתו, ולא בדברי תורה אחרים, כמו מקרא, מדרש ואגדה?
אך מודעת זאת, -
ידוע, מה שכתב האריז"ל, שכל אדם מישראל צריך לבא בגלגולים רבים עד שיקים כל תרי"ג -
613, מצות התורה במחשבה דיבור ומעשה, -
אלה הם שלשת לבושי הנפש שבהם מקיימים מצוות, מן ההכרח שכל נשמה תעבור גלגולים שונים עד שתקיים כל המצוות - כדי להשלים לבושי נפשו ולתקנם שלא יהא לבושא דחסרא כו', -
לבושים שחסר בהם, כפי שאומר רבנו הזקן בפרק ד' בחלק הראשון של ספר ה"תניא", שלכל נפש אלקית שלשה לבושים שהם מחשבה, דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה, ואם חסר בתרי"ג המצוות - חסר הרי בלבושי הנפש, וכדי שלא יהיו לבושים חסרים - מן ההכרח שהנפש תקיים כל תרי"ג מצוות התורה, שאז לבושיה הם בשלימות, לבד מצות התלויות במלך -
המוטלות על המלך, שהוא -
המלך מוציא כל ישראל -
בקיום מצוות אלו, כי הוא כללות כולם כו', -
הוא כולל בתוכו כל בני ישראל, ובקיומו המצוות התלויות בו הרי זה שכל בני ישראל קיימו אותן, אך שאר המצוות מן ההכרח שכל נשמה תקיים את כולן, וכיוון שבגלגול אחד הוא לא קיים מצוות מסויימות - מן ההכרח שיבוא עוד פעם בגלגול שני כדי לקיים המצוות שחסרו לו בגלגול הקודם, וכו', והטעם -
מדוע מן ההכרח שיהיו לו הלבושים מכל תרי"ג המצוות, הוא כדי להלביש -
בלבושים של מצוות, כל תרי"ג בחינות וכחות שבנפשו, -
כפי שרבנו הזקן קורא לכך בפרק ד' שב"תניא" תרי"ג אברי הנפש - ילביש את כולם בלבושי מצוות, אחת מהנה לא נעדרה כו'. -
שלא יחסר שום לבוש לכל אחד מתרי"ג הבחינות והכוחות של הנפש. וביאור עניין הכרח וצורך לבושים אלו, -
מדוע מן ההכרח שיהיו לנפש לבושים אלה, מבואר בזהר, ומובן לכל משכיל, כי להיות שנפש רוח ונשמה שבאדם הן בחינות נבראים, ואי אפשר לשום נברא להשיג שום השגה בבורא ויוצר הכל, אין-סוף ברוך-הוא. -
נברא שהוא בעל גבול אינו יכול להשיג שום השגה בבורא שהוא "אין סוף" ובלי גבול. שזה כפי ש"אור אין סוף" הוא למעלה מעולמות בכלל - אי אפשר שתהיה לשום נברא השגה בו, וגם אחרי אשר האיר ה' מאורו יתברך -
ה ארה בלבד מאורו, והאציל בבחינת השתלשלות מדרגות רבות, מדרגה אחר מדרגה, -
מדריגה למטה ממדריגה, בבחינת צמצומים עצומים ולבושים רבים ועצומים -
לבושים רבים המעלימים ביותר על האור ומסתירים אותו, הידועים ליודעי חן, -
ח כמה נ סתרה (תורת הקבלה), ונקראים באדרא רבה בשם "שערות", -
כשם ששערה חיותה מצומצמת, עד שיכולים לגזוז אותה מבלי להרגיש שום כאב - כך החיות הנמשכת על ידי הצמצומים, נקראת "שערות", כלומר המשכה מצומצמת ביותר, וכדכתיב -
וכמו שכתוב בדניאל: "ושער ראשה כעמר נקא כו'" -
ושערות ראשו הן כצמר לבן, כלומר, שישנן למעלה המשכות הנקראות בשם "שערות", הרי, גם אחרי כל הצמצומים, אף-על-פי-כן, לא יכלה הנפש או הרוח ונשמה למסבל -
לסבול האור, כי טוב ומתק האור וכו', -
כלומר, טוב כזה ומתיקות כזו שאין בכוח הנברא ל"קבלם" מבלי שיגווע מהמתיקות - כפי שיסביר להלן, כמו שכתוב: "לחזות בנעם ה'", לשון נעימות וערבות ומתיקות ותענוג עצום לאין קץ, כמו שכתוב: "אז תתענג על ה', והשביע בצחצחות כו'", -
"צחצחות" הוא לשון "צחה צמא", -
צמאון שאינו נרווה, אלא צמא תמיד ליותר, שכן התענוג הוא אין סוף, כמו שכתוב בזהר, ואין בכחה -
של הנשמה, לקבל הנעימות וערבות הצחצחות, שלא תצא מנרתיקה -
מהמוגבלות שלה, ו -
לא תתבטל ממציאותה כנר -
הבטל באבוקה. -
מפאת האור הגדול של האבוקה בטל אור הנר לגמרי במציאות - כך מצד האור הגדול של התענוג והמתיקות היתה הנפש בטלה ממציאותה, אם לא, שמבחינת אור זה עצמו תשתלשל ותמשך ממנו איזו הארה מועטת, בדרך השתלשלות מדרגה אחר מדרגה בצמצומים רבים, עד שיברא ממנה -
מההארה שבאה מן האור, לבוש אחד נברא, מעין מהות אור זה, להלביש -
בלבוש זה את הנפש רוח ונשמה, ודרך לבוש זה שהוא מעין אור זה תוכל -
הנשמה להנות מזיו אור זה ולהשיגו, ולא תתבטל ממציאותה, -
שכן, כיוון שהלבוש בא מאור זה, הרי זה מעניק כוח לנפש "לקבל" את האור, וכיוון שהלבוש הוא הרי "נברא" יכולה הנשמה להתלבש בלבוש זה, והלבוש עצמו אינו בטל במציאות באור זה, מפני שהוא הרי בא מאור זה עצמו - ואלה הם לבושי המצוות, וכמשל הרואה בשמש דרך עששית זכה ומאירה וכו', וכמו שכתוב: "ויבא משה בתוך הענן, ויעל כו'", -
על הר סיני", שנתלבש בענן ועלה וראה דרך הענן וכו', -
שהענן שימש כלבוש למשה שיוכל "לקבל" הגילויים על הר סיני, כמו שכתוב בזהר חלק ב' דף רי ורכט.והנה, אור זה הגנוז לצדיקים לעתיד לבא, הנקרא בשם "נעם ה'" ו"צחצחות", -
צמאון של תענוג, להתענג על ה', ו"ד' מאות עלמין דכסופין דמתענגי בהון צדיקיא כו'", -
וארבע מאות העולמות של "כיסופין" מלשון "נכסוף נכספת", שהצדיקים מתענגים בהם, כמו שכתוב: "ארבע מאות שקל כסף כו'" -
שעל פי קבלה, משמעותם הרוחנית היא, ארבע מאות עולמות של כוסף ותענוג לצדיקים, הנה יש בו -
באור זה, מעלות ומדרגות רבות מאד, גבוה מעל גבוה, -
עד כמה שמדריגה אחת תהיה גבוהה ישנה עוד מדריגה למעלה ממנה, אך הארה מועטת היורדת מדרגה אחר מדרגה לברא לבוש זה, -
הלבוש הנזכר לעיל המאפשר לנשמה לקבל את האור, היא מבחינת מדרגה האחרונה שבאור זה, ונקראת בשם "מדרגה החיצונה" -
לא הפנימיות של האור, כי אם החיצוניות בלבד, ו"אחורים" דרך משל, כמו שכתוב בזהר דף רח עמוד ב (עין בספר מקדש מלך ) ו -
דף רי עמוד ב: ומה דאשתאר כו'. -
וממה שנשאר מאור זה נוצרים הלבושים ל נשמה. להלן יסביר רבנו הזקן, שחיצוניות האור שממנה נמשכים הלבושים, הרי זה מהרצון העליון הנקרא חיצוניות לגבי תענוג, שכן - כפי שיסביר להלן - רצון הוא חיצוניות התענוג. והנה, כמו שבנשמת האדם יש בה כח התענוג שמתענגת ממה שיש לה ענג ממנו , כמו מהשכלת שכל חדש וכהאי גונא, -
וכדומה, כשנשמת אדם מבינה רעיון שכלי חדש, היא מתענגת מכך, וכן משאר דברים שהאדם מתענג בהם, ובחינת חיצוניות ואחורים של כח ובחינת התענוג שבה -
שבנפש, היא בחינת כח הרצון שבה, שהוא רוצה מה שהוא רוצה, דהיינו
דבר שאינו צער, שהצער הפך התענוג. -
לכן, דבר שהוא צער אין הנפש רוצה בו. כלומר, דבר שאדם רוצה בו, הרי זה מפני שיש לו תענוג בו, הרי שתענוג הוא הפנימיות של הרצון שהוא חיצוניות לגבי תענוג. וככה על דרך משל באור אין-סוף ברוך-הוא גם כן, כביכול, הרצון העליון ברוך-הוא היא בחינת חיצוניות ואחורים לבחינת "ענג העליון" ו"נעם ה'" ו"צחצחות" ו"עלמין דכסופין" הנזכרים לעיל. -
שכל אלה הם העונג העליון, ואילו הרצון הוא החיצוניות מזה, וכשאנו אומרים שהלבוש לנשמה הוא מ"אחוריים" ו"חיצוניות" העונג העליון - הרי שהלבוש בא מהרצון העליון, הגם ש -
הרצון העליון והעונג העליון, הם מיחדים בתכלית היחוד, שהוא יתברך ורצונו אחד, ולא כרצון האדם חס ושלום, -
שרצונו של אדם איננו דבר אחד עם עצם הנפש, כי אם כוח מהנפש, אך הרצון העליון הוא הרי דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא, לא מיניה ולא מקצתיה, -
לא ממנו ולא ממקצת ממנו, ואין דמיון ביניהם כלל -
בין רצונו של אדם לבין הרצון העליון, כיצד, איפוא, יכולים לחלק בין התענוג לבין הרצון למעלה, ולומר שתענוג הוא פנימיות הרצון ורצון - חיצוניות? אף-על-פי-כן דיברה תורה כלשון בני אדם , לשכך האזן מה שיכולה לשמע במשל ומליצה, -
ובהשוואה מנשמת האדם הכלולה מכוח התענוג והרצון והחכמה והבינה וכו', -
וכשם שבאדם התענוג הוא פנימיות הרצון וכו' כך גם אנו אומרים למעלה, וכנראה בחוש, שכשאדם משכיל איזה שכל חדש נפלא, אזי באותה רגע על כל פנים נולד לו
תענוג נפלא בשכלו, מכלל -
הרי זה מראה שהתענוג הוא למעלה מעלה מבחינת השכל והחכמה, רק שמלבש -
התענוג בבחינת שכל וחכמה, וכשהאדם מרגיש השכל וחכמה, דהינו שמשיגה ומבינה היטב, אזי מרגיש גם כן בחינת התענוג המלבש בחכמה. ולכן נקראת בחינת בינה בשם "עולם הבא" בזהר הקדוש , שהיא -
"בינה" בחינת התגלות החכמה עם התענוג המלבש בה, שמשיגים הצדיקים בגן עדן ומשכילים -
השכלות, בפנימיות התורה, דאוריתא מחכמה נפקא , -
תורה באה מ"חכמה", ואוריתא וקדשא בריך-הוא כלא חד : -
תורה והקדוש ברוך הוא הם כולם דבר אחד , הרי מובן בפנימיות התורה, באופן ההשגה שבגן עדן, שם משיגה הנשמה מהות האלקות, תענוג שהוא פנימיות כנ"ל - (הוספת כ"ק רבינו) - יש לה הרי השגה ב"אור אין סוף", וכדי שיהיה ביכולת לקבל זאת מן ההכרח להזדקק ללבושי המצות, כמוסבר לעיל. להלן יסביר רבנו הזקן, שבנוסף למה שמצוות הן לבושים לנשמה, שתוכל "לקבל" הגילוי של הזיו וההארה מאלקות, הן גם מחברות את המדריגה העליונה ביותר (מדריגת הכתר) עם הדברים הגשמיים שבהם נעשית המצוה, ובכך הן "עמודים" המחברים את העליון ביותר של הבית עם התחתון ביותר של הבית, שכן כך המצוות מחברות מדריגת הכתר עם הדברים הגשמיים של מצוות.והנה, רצון העליון ברוך-הוא מכנה ונקרא בפי חכמי האמת -
מקובלים, בשם "כתר עליון", ובו תר"ך -
620, עמודי אור וכו' . -
כתר בגימטריא תר"ך, פירוש, -
מה משמעות הדברים לגבי מצוות שהן רצון העליון? דרך משל, כמו שיש עמודים בבית חומה גדול , נצבים בארץ וראשם -
של העמודים, מחבר בתקרה, -
הרי שהעמודים מחברים את העליון של הבית עם התחתון של הבית, ככה ממש על דרך משל "כתר עליון" ברוך-הוא, הוא למעלה מבחינת מדרגת החכמה, -
ו"חכמה" היא הרי הראשונה והעליונה של הספירות הפנימיות, והוא -
"כתר", מלשון "כותרת", -
ביטוי בתנ"ך , שהוא מכתיר ומקיף על המחין שבראש, שהם -
המוחין בראש, הם בחינות חכמה-בינה-דעת. ורצון זה -
שלמעלה ממוחין חב"ד, נתלבש בתרי"ג -
613, מצות התורה וז' מצות דרבנן, שרבם ככלם הן מצות מעשיות. -
הנעשות על ידי ענינים גשמיים, "עשיה" ו"מעשה" הם הרי המדריגה התחתונה ביותר בעולם העשיה עצמו, וגם -
המצוות התלויות בדיבור -
שמקיימים אותן בדיבור, כמו לימוד התורה בדיבור וכדומה, ודיבור הוא הרי רוחני יותר מאשר ענין של מעשה, הא קיימא לן
-
הרי יודעים אנו ד"עקימת שפתיו -
בשעת הדיבור, הוי -
הוא מעשה". וגם -
המצוות התלויות במחשבה או בלב -
כמו אהבת ה' ויראת ה' וכדומה, הרי המצוה נתנה לאדם הגשמי שבעולם הזה דוקא, -
שהוא עולם גשמי, שהוא בעל בחירה להטות לבבו לטוב וכו', -
או חס ושלום ללא טוב, מה שאין כן הנשמה בלא גוף - אין צריך לצותה על זה. ונמצא, שהמצות הן על דרך משל כמו העמודים, נצבים -
ומחברים מרום המעלות, הוא רצון העליון ברוך-הוא, עד הארץ הלזו החמרית. והן על דרך משל כמו העמודים -
שהם חלולין, -
מבפנים, שמקיפין ומלבישין נשמת האדם או רוחו או נפשו -
בלבושי המצוות, כשמקים המצות, ודרך עמודים אלו -
של המצוות, עולין הנפש-רוח-נשמה שלו עד רום המעלות, -
והמדריגות, לצרר בצרור החיים את ה', פרוש -
באיזו מדריגה של אלקות מתקשר יהודי על ידי מצוות - להיות צרורות ומלבשות באור הכתר, -
המדריגה העליונה ביותר של סדר השתלשלות, הוא רצון העליון ברוך-הוא, ועל ידי לבוש זה יוכלו לחזות ב"נעם ה'" ו"צחצחות" שלמעלה ממעלת -
ומדריגת הכתר, והן פנימיותו -
של אור הכתר, פנימיות הכתר היא למעלה לגמרי מסדר השתלשלות, על דרך משל. (והגם שנתבאר במקום אחר שהמצות הן פנימיות רצון העליון ברוך-הוא -
ואילו כאן אנו אומרים שהן מחיצוניות הכתר, חיצוניות הרצון, הנה מודעת זאת -
ידוע הדבר, ליודעי חן, -
ח כמה נ סתרה (חכמת הקבלה) רבוי בחינות ומדרגות שיש בכל בחינה ומדרגה ממדרגות הקדשה, כמה בחינות "פנים" ל"פנים", -
פנימיות לפנימיות - שלגבי בחינה אחת הבחינה השניה היא עוד יותר פנימיות וכו', וכמה בחינות "אחורים" ל"אחורים", -
שבחינה אחת היא יותר "אחוריים" מאשר השניה, למרות שגם אותה בחינה נקראת "אחוריים", לאין קץ וכו'). -
הרי, שלגבי בחינת פנימיות רצון העליון, אודותה מדובר כאן, נקראות מצוות "חיצוניות" בלבד, למרות שבמקום אחר, בו מדובר בהשוואה לבחינה אחרת, הן נקראות "פנימיות" הרצון העליון. על כל פנים, הרי אמר, שמצוות הן תר"ך (620) עמודי אור של "כתר". לכאורה, כיצד זה תואם למה שאמר לפני זה אודות תרי"ג (613) הלבושים שהמצוות מייצגות אותן, לתרי"ג כוחות הנפש? יסביר רבנו הזקן להלן שז' מצוות דרבנן (המשלימות מספר תר"ך) אינן מצוות לעצמן, אלא נחשבות כחלק ממצוות התורה (דאורייתא) שמהן הן באות, ולכן הוא אומר, שהלבושים לנפש הם תרי"ג (613) (מתרי"ג המצוות שבהן נכללות גם המצוות דרבנן) להלביש תרי"ג כוחות הנפש. ובלשון רבנו הזקן: והנה, ז' מצות דרבנן אינן נחשבות מצות בפני עצמן, -
כמצוות נפרדות, שהרי כבר נאמר : "לא תסף", -
על המצוות, אלא הן יוצאות ונמשכות ממצות התורה וכלולות בהן במספר תרי"ג, -
(613) - להלביש תרי"ג (613) בחינות וכחות שבנפש רוח ונשמה - של האדם, -
על כל פנים הרי אמר לעיל, שהמצוות הן כמו "עמודים חלולין" המקיפים ומלבישים בחינת הנשמה, או רוח או נפש של האדם המקיים את המצוות, ועל ידי ה"עמודים" עולות הנר"ן - נפש, רוח ונשמה - שלו עד למעלות הגבוהות ביותר, להיות קשורות ומלובשות באור הכתר, ועל ידי לבוש זה הן יכולות "לחזות בנועם ה"' ו"צחצחות" שלמעלה מ"כתר", וזה פנימיות ה"כתר".וזהו שכתוב בזהר הקדוש פרשת פקודי (דף רכט עמוד ב): "דאינון עובדין טבין דעביד בר נש - משכי מנהורא דזיוא עלאה לבושא כו', -
שהמעשים טובים (המצוות) שעושה האדם, ממשיכים את האור מהזיו העליון, כלומר ממדריגת "כתר עליון", וחמי כו' בנעם ה' וכו'". -
והוא חוזה - כפי שהוא מסיים שם - ב"נועם ה"' וב"צחצחות", שהם פנימיות הכתר. והגם דהתם מירי -
ולמרות ששם, בזוהר, מדובר בגן עדן התחתון, שהלבושים שם הם ממצות מעשיות ממש, -
הרי שהלבושים אינם מצד הענין והמעלה של רצון העליון, כמדובר לעיל, כי אם מצד מעלת ה"מעשה", אבל בגן עדן העליון הלבושים הם מרעותא -
מהרצון, וכונה דלבא -
הלב, באוריתא וצלותא, -
בתורה ובתפלה, כמו שכתוב בזהר שם -
בחלק ב' (דף רי), -
שאחרי שיש כבר לנשמה לבושים ממעשה המצוות בגן עדן התחתון - היא עולה לגן עדן העליון, הרי הכונה -
שממנה באים הלבושים, היא כונת עסקו בתורה לשמה מאהבת ה', ומצות תלמוד תורה היא גם כן מכלל מצות מעשיות, ד"עקימת שפתיו הוי -
הוא מעשה", והרהור לאו כדבור דמי , -
הרהור (באותיות התורה) אינו דומה לדיבור, ואינו יוצא ידי חובתו בהרהור לבדו , וכן בתפילה. -
מן ההכרח לבטא בדיבור דוקא מלות התפלה, ולא מספיק ההרהור בהן בלבד, הרי שגם בתורה וגם בתפלה ישנו ענין ה"מעשה", עקימת שפתיים הנחשבת ל"מעשה", והכוונה היא, שגם הלבושים שנעשים מתורה ומתפלה בכוונה - הם גם כן לבושים מ מעשה המצוות הבאים מאור הכתר, ומה גם, -
ויתירה מזו, כי מעלת הכונה על הדיבור ומעשה -
מה שהכוונה היא למעלה מדיבור ומעשה, שמכוונה נעשים לבושים לגן עדן העליון, אינה מצד עצמה כו', -
מצד הכוונה עצמה שהיא המעלה והעבודה של הנפש באהבתה להקדוש ברוך הוא, אלא מצד הארת רצון העליון כו', -
ההארה מה רצון העליון היא יותר בהתגלות בענין רוחני של כוונה ואהבה - מאשר בענין של מעשה המצות שהוא מעשה גשמי, כמו שנתבאר בלקוטי אמרים -
"תניא", חלק א פרק לח באריכות, עין שם. -
שם מוסבר, שההארה מהרצון העליון המאירה בכוונה, היא כמו "נשמה" בהשוואה לההארה המאירה ב"מעשה" שהוא כ"גוף" ומלבוש לנשמה; ואשר הבדל זה הוא רק בצמצום והתפשטות ההארה. על כל פנים, הרי שגם בלבושים הנעשים לנשמה מכוונת ורצון הלב שבתורה ותפלה, הם גם כן מצד ההארה של הרצון העליון, כתר עליון, שממנה באים הלבושים לנשמה, כפי שהוסבר לעיל. להלן יפרט את המעלה המיוחדת שישנה ב הלכות התורה, שבהן דוקא ישנו הגילוי מהרצון העליון, שכן, איך יודעים מהו הרצון העליון שבמצוות, ובאיזה אופן על המצוות להיות כדי שעל ידן יומשך הרצון העליון - הרי זה דוקא על ידי ה הלכות של תורה שבעל פה. ובלשון רבנו הזקן:והנה מודעת זאת, -
הרי ידוע, כי הנה רצון העליון ברוך הוא המלבש בתרי"ג (613) מצות שבתורה שבכתב, -
כפי שהמצוות הן בתורה שבכתב, שבהן מלובש הרצון העליון ברוך הוא, הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם, ואינו מתגלה אלא בתורה שבעל פה, -
מן התורה שבעל פה יודעים בבירור מהו הרצון העליון שבמצוה זו, כפי שרבנו הזקן מביא מיד הדוגמה ממצות תפילין וכו'. ארבע הלשונות שרבנו הזקן משתמש בהן: "מופלא ומכוסה טמיר ונעלם", וכן מה שהוא מחלקן לשתי חלוקות: "מופלא ומכוסה" בוא"ו המוסיף, ולאחר מכן "טמיר (בלי וא"ו) ונעלם", כלומר ש"טמיר ונעלם" הוא חלוקה שניה - מסביר זאת ב"לקוטי לוי יצחק" (בהערות על תניא), שזה מפני שתרי"ג המצוות שבתורה שבכתב תלויות בשם הוי' (כידוע), מצוות לא-תעשה ב"י"ה" של שם הוי' ומצוות-עשה ב"ו"ה" , ושם הוי' הרי "נכתב" ולא "נקרא", כמאמר
"לא כשאני נכתב אני נקרא", שהקריאה היא לא בשם הוי' כי אם בשם אדנ-י, "לעלם כתיב" מלשון העלמה. וזהו מה שבתורה שבכתב דוקא הרצון העליון נעלם כמו ששם הוי' הוא נעלם, הוא רק "נכתב" (וכתב הוא העלם לגבי קריאה) ולא "נקרא" (שקריאה היא גילוי), אלו הן ארבע הלשונות ("מופלא ומכוסה טמיר ונעלם") כנגד ארבע אותיות שם הוי', והן חלוקות בשתי חלוקות, "מופלא ומכוסה" ו"טמיר ונעלם": "מופלא ומכוסה" כנגד י"ה של שם הוי' ו"טמיר ונעלם" כנגד ו"ה, כלומר (הוא ממשיך ב"לקוטי לוי יצחק"), שהרצון העליון הוא האותיות של שם הוי' דלעילא (שלמעלה) והוא מלובש בתורה שבכתב שהיא שם הוי' דלתתא (שלמטה), ולכן הוא עדיין "מופלא ומכוסה טמיר ונעלם", שכן, שם הוי' (גם שם הוי' דלתתא (שלמטה)) הוא עדיין "טמיר ונעלם", ומתגלה בתורה שבעל פה, שהיא שם אדנ-י שהוא בגילוי ו"נקרא" (כפי ששם הוי' "נקרא" ובגילוי על ידי שם אדנ-י, שהוא נקרא באדנ-י). על כל פנים, הרי הרצון העליון כפי שהוא בתורה שבכתב הוא מכוסה ונעלם, ומתגלה רק בתורה שבעל פה, כמו מצות תפלין, על דרך משל, שנאמר בתורה שבכתב : "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך", והוא מאמר סתום ונעלם, שלא פרש הכתוב איך ומה לקשור, ומהו "טוטפות", והיכן הוא "בין עיניך" ו"על ידך", עד שפרשה תורה שבעל פה , שצריך לקשר בית אחד על היד וד' בתים על הראש, ובתוכם ד' פרשיות, והבתים יהיו מעור מעובד, ומרובעים דוקא, -
כל האמור הוא באשר ל מה לקשור, ומקשרים ברצועות של עור שחורות דוקא , -
זה באשר במה לקשור, וכל שאר פרטי הלכות עשיית התפילין שנאמרו בעל פה, -
בתורה שבעל פה, ו"על ידך" היא הזרוע דוקא ולא כף היד , ו"בין עיניך" זה קודקוד ולא המצח . -
כל זה הוא באשר למקום היכן צריכים להניח את התפילין, כל פרטי הדינים האמורים לדעת בבירור במה מתבטאת מצות התפילין ואיך הוא הרצון העליון שיהודי יקיים מצוה זו - כל אלה מתבררים ומתבהרים ב הלכות של תורה שבעל פה דוקא. וכן כל מצות שבתורה, בין מצות עשה בין מצות לא תעשה - אינן גלויות וידועות ומפרשות אלא על ידי תורה שבעל פה, כמצות לא תעשה שנאמר בשבת: "לא תעשה מלאכה" , ולא פרש -
בציווי שבתורה שבכתב, מה היא מלאכה, ובתורה שבעל פה
נתפרש -
מוסבר שהן ל"ט מלאכות הידועות, ולא טלטול אבנים וקורות כבדות. -
שאין זה אסור מן התורה כי אם מדרבנן , למרות שזו מלאכה כבדה, והאדם יתייגע יותר בעשותו מלאכה זו מאשר בעשיית מלאכות מסויימות של ל"ט המלאכות - בכל זאת לא זו היא המלאכה שאסרה תורה. ישנה גירסא נוספת כאן ב"תניא": "ולא טלטול אבנים וקורות כבידות לבד ", בהתאם לגירסא זו הרי שגם טלטול אבנים וקורות כבידות הוא איסור מן התורה, דבר זה הוא בהתאם למה שהרמב"ן אומר בפרשת אמור , שהעשה של "שבתון" ביום טוב (וכך "תשבות" של שבת) הוא גם על דברים שאינם מל"ט המלאכות, אלא מפני שבעשותו מלאכות אלו אין לאדם שבות ומנוחה מל"ט המלאכות - והן נכללות בעשה של "שבתון", כך סובר גם ה"מגיד משנה" , והוא מפרש שם בפירושו הראשון, שגם הרמב"ם סובר כך, שהתורה אמרה "תשבות" מהדברים שיש בהם עמל (יגיעה) למרות שאין הם מלאכה (מה שהתורה קוראת מלאכה) שעליה ישנו הלא-תעשה של "לא תעשה כל מלאכה", למרות שה"לחם משנה" מפריך סברה זו, אבל מה"מגיד משנה" מסתבר כך. ישנם המפרשים , ששתי הגירסאות ב"תניא" כאן, הן אמת, והן תלויות במחלוקת שבירושלמי , שר' בא ור' ירמי' סוברים שה"עשה" שבשביעית ("שש שנים תקצור שדך ושש שנים תזמור כרמך ולא בשביעית ולאו הבא מכלל עשה - עשה") הוא לגבי דברים שאין עליהם לאו (שכך צריך להיות גם לגבי שבת, שהעשה של "תשבות" הוא על דברים שאינם בכלל הלאו של "לא תעשה כל מלאכה"). בהתאם לכך באה ההגהה כאן ב"תניא": "ולא אבנים וקורות כבידות בלבד ". ור' יוסי סובר, שה"עשה" של שביעית הוא רק על הדברים שיש עליהם לאו, ואילו הדברים שאין עליהם לאו - אסורים רק מדרבנן. בהתאם לכך הרי כך הדבר גם לגבי שבת, שה עשה של שבת הוא רק על מה שיש עליו לאו, ואילו הדברים שאין עליהם לאו אסורים רק מדרבנן. וכיוצא בהן -
בדומה למצות תפילין וללא-תעשה של שבת, הן כל המצות, בין מצות עשה בין מצות לא תעשה, הן סתומות ולא מפורשות וגלויות וידועות אלא על ידי תורה שבעל פה. ומשום הכי -
ולכן, כתיב -
כתוב, על תורה שבעל פה: "אל תטש תורת אמך", כמו שכתוב בזהר, משום שעל דרך משל כמו שכל אברי הולד כלולים בטפת האב בהעלם גדול, והאם מוציאתו לידי גלוי בלידתה ולד שלם ברמ"ח -
248, אברים ושס"ה -
365, גידים, -
שזו הרי ה"בינה יתירה" ש"ניתנה באשה"HS, הכוח לגלות מה שהיה כלול בהעלם - באופן שלם, ככה ממש -
נקראת תורה שבעל פה "תורת אמך ", שכן כל רמ"ח -
(248) מצות עשה ושס"ה -
(365) מצות לא תעשה באים מההעלם אל הגלוי בתורה שבעל פה, ורישיה דקרא -
ההתחלה של הפסוק "ואל תטוש תורת אמך" - "שמע בני מוסר אביך" קאי -
מוסב, א -
על תורה שבכתב, -
הנקראת "תורת אביך", דנפקא מחכמה עלאה -
שכן, תורה שבכתב באה מ"חכמה עילאה" (עליונה), הנקראת בשם "אב". וזהו שכתוב: "אשת חיל עטרת בעלה", -
כמובא בראשית אגרת זו, כי התורה שבעל פה הנקראת "אשת חיל", המולידה ומעמדת חילות הרבה, כמו שכתוב: "ועלמות אין מספר" - אל תקרי "עלמות" אלא "עולמות", -
עולמות בלי מספר, אלו הלכות -
שבתורה, דלית לון חשבנא, -
שאין להן מספר, כמו שכתוב בתקונים, -
בתיקוני זוהר, וכלן -
כל ההלכות, הן בחינת גלוי רצון העליון ברוך-הוא הנעלם בתורה שבכתב, -
לכן נקראת תורה שבעל פה "אשת חיל", שכן היא מעמידה הרבה חיילות, ההלכות הרבות שבתורה שבעל פה. להלן יסביר רבנו הזקן, מה ששאל בתחילת האגרת, על מה שחכמינו ז"ל אומרים "ודאשתמש בתגא וכו'" שהכוונה היא ל הלכות, "כתרה" של תורה - מדוע "הלכות" דוקא נקראות כתרה של תורה, וכן מדוע דוקא זה ששונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא - מדוע הלכות דוקא ולא ענין אחר שבתורה? ורצון העליון ברוך-הוא הוא למעלה מעלה ממעלת -
ומדריגת חכמה עלאה, -
חכמה עליונה, וכמו כתר ועטרה שעל המחין שבראש, -
כך הכתר הוא למעלה מה"חכמה" שהיא מוחין, לכן נקראו ההלכות בשם "תגא" ו"כתרה של תורה", -
שכן, ההלכות הן הגילוי של רצון העליון, ורצון הוא כתר, ו"השונה הלכות מבטח לו שהוא בן עולם הבא", -
"הלכות" דוקא, יותר מאשר על ידי ענין אחר בתורה, על ידי התלבשות נפש-רוח-נשמה שלו ברצון העליון ברוך-הוא, כנזכר לעיל: - שהלבושים לנשמה בעולם הבא הם המצוות, וגילוי רצון העליון שבמצוות הוא הרי בהלכות דוקא, שבהן מתבטא בבהירות מה הוא הרצון העליון שבמצוות.
הוסיפו תגובה