פרק י"א

פרק יא.

בפרק הקודם, פרק י', הסביר רבנו הזקן, כיוון שתפלה היא ענין "תשובה עילאה", יש להקדים לפני התפלה הענין של "תשובה תתאה", שהיא הכנעה ו"לב נשבר", הבאה מצד חשבון הנפש והתעוררות רחמים על נפשו. כפי שהמשנה אומרת "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", שלפי פירוש רש"י, הכוונה ל"הכנעה", שהיא "תשובה תתאה"; אך, בברייתא כתוב, שתפלה צריכה להיות מתוך שמחה, "אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה", וכיוון שבזמננו אנו, לא כל אחד יכול לעבור תיכף ומיד מהכנעה ולב נשבר לשמחה - הרי העצה היעוצה היא, לעסוק ב"תשובה תתאה" בזמן אחר - כמו ב"תיקון חצות", שישמש כהכנה לתפלה; ואילו בשעת התפלה תשרור בו ענין השמחה הנדרשת בתפלה. בפרק הנוכחי, אומר רבנו הזקן, שלמרות האמור לעיל אפשר הדבר שתהיינה שתיהן יחדיו, הכנעה ולב נשבר מ"תשובה תתאה" והשמחה של העבודה להקב"ה בתפלה - שהרי, למרות שהן שתי תנועות הפכיות בנפש, מרירות ושמחה, בכל זאת, כשהן באות משתי סיבות נפרדות, יכולות הן להיות יחד, במיוחד בענין זה, כשהשברון עצמו משמש גורם לבטחון, שהקב"ה יסיר את ה סיבה לשברון הלב, כלומר, הקב"ה מחל לו - דבר שהוא לכשעצמו מביא לשמחה.

ואמנם, להיות

– כדי שיהיו בלבו ההכנעה, -

ושברון הלב, היא בחינת תשובה תתאה כנזכר לעיל, וגם השמחה בה', -

וכן השמחה מעבודתו את הקב"ה הנדרשת בעבודת התפלה, תהיינה שתיהן ביחד

– לא שתהיינה בשני זמנים נפרדים, ההכנעה ו"תשובה תתאה" בשעת "תיקון חצות", והשמחה בשעת התפלה, אלא בשעת התפלה עצמה תהיינה שתיהן יחד, כבר מילתא אמורה

– הדברים אמורים כבר בליקוטי אמרים

– בספר ה"תניא" חלק ראשון, סוף פרק לד, -

שכיוון שהמרירות ו"לב נשבר" שלו באים מצד מצב גופו ונפשו הבהמית, והשמחה באה מצד הנשמה – הנפש האלקית והניצוץ האלקי המלובשים בו להחיותו, הרי כיוון שהם באים משתי סיבות נפרדות – יש באפשרות שתי התנועות (תנועת המרירות ו"לב נשבר" ותנועת השמחה) להיות יחד. כמו שכתוב בזהר הקדוש: "חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו'".

– שמחה תקועה בלבי מצד זה, ובכיה מהצד השני, את זאת אמר ר' אלעזר ב"ר שמעון כששמע מאביו סודות התורה בענין חורבן בית המקדש, היתה בשעת מעשה בלבו בכיה ושברון לב מגודל החורבן (שזה עתה נודע לו גודל החורבן) ומצד שני היתה בו שמחה מסודות התורה שנתגלו לו. הרי שבשעה שישנן שתי סיבות שונות, יכולות שתי התנועות, חדוה ובכיה, להיות יחד. ובצרוף עוד האמונה והבטחון, -

וכשמצטרפים לכך האמונה והבטחון דלהלן בוודאי שישנה שמחה להיות נכון לבו בטוח בה', כי חפץ חסד הוא, וחנון ורחום ורב לסלח, תכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו יתברך ("כרב רחמיך מחה פשעי", "כבסני טהרני", -

מחטאי, "וכל עונותי מחה וכו'"), -

כל הבקשות הללו – מוחל לו הקב"ה מיד, בלי שום ספק וספק ספקא בעולם.

– אם הקב"ה מוחל לו, אלא בודאי הוא מוחל לו, וכמו שאנו מברכין בכל תפלת י"ח

– תפלת "שמונה עשרה", תיכף

– מיד לאחר, שמבקשים "סלח לנו כו'"

– הרי מיד לאחר שמבקשים "סלח לנו", אומרים: "ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלח", -

מברכים מיד על סליחתו ומחילתו של הקב"ה, והרי

– הדין הוא: ספק ברכות להקל, -

ולא לברך, משום חשש ברכה לבטלה.

– שלכן, אם אדם מסופק אם עליו לברך ברכה מסויימת או לא, עליו להקל ולא לברך. שאם היה עדיין ספק אם הקב"ה מוחל או לא, כיצד ניתן לברך "חנון המרבה לסלוח"? אלא אין כאן שום ספק כלל, מאחר שבקשנו "סלח לנו" "מחל לנו", -

ודאי הדבר שהקב"ה מוחל לנו, ואלו לא היינו חוזרים וחוטאים - היינו נגאלין מיד, כמו שאנו מברכין: "ברוך אתה ה' גואל ישראל".

– שהקב"ה גואל את בני ישראל, שכן, אחרי תשובה ומחילה, באה הגאולה מיד. מדוע, אכן, אין הגאולה באה בפועל? – הרי זה מפני שחוזרים וחוטאים. והרי אפלו במדת בשר ודם כן, שצריך האדם למחול תכף ומיד שמבקשים ממנו מחילה, ולא יהא אכזרי מלמחול, -

אלא עליו למחול מיד, ואפלו בקוטע יד חברו, -

ומבקש מחילה מחבירו – על חבירו למחול לו, כדאיתא

– כאמור בגמרא בסוף פרק ח דבבא קמא, ואם בקש ממנו ג' פעמים ולא מחל לו - שוב אין צריך לבקש ממנו, והגבעונים שבקש דוד המלך עליו השלום מהם מחילה בעד שאול שהמית את הגבעונים, ולא רצו למחל - גזר דוד עליהם שלא יבאו בקהל ה', שהם רחמנים וכו', -

שכיוון שחסרה לגבעונים הרחמנות ולא רצו למחול, אין הם שייכים לקהל ה', כדאיתא

– כאמור בפרק ח דיבמות.

– ואם כך הדבר במדתו של אדם, שעליו למחול כשמבקשים ממנו מחילה, הרי ובמדת הקדוש-ברוך-הוא, על אחת כמה וכמה לאין קץ.

ומה שמשבחים ומברכים את ה' "חנון המרבה לסלח"

– כל השבחים שמשבחים בהם את הקב"ה ב"שמונה עשרה" הם הרי דברים שרק הקב"ה עושה אותם ולא האדם, ואם משבחים את הקב"ה שהוא מרבה לסלוח הרי הכוונה היא גם שרק הוא עושה כך; כיוון שאנו אומרים, שגם מדתו של אדם היא כך, שעליו למחול כשמבקשים ממנו מחילה, איזה שבח יש בכך להקב"ה? – אלא, השבח להקב"ה מתבטא בכך שהוא "המרבה"

– לסלוח, דייקא, -

דוקא, וכמו שכתוב בעזרא: "ורב לסלח", דהיינו שבמדת בשר ודם, אם יחטא איש לאיש ובקש ממנו מחילה ומחל לו ואחר כך חזר לסורו

– וחטא שוב כנגדו, קשה מאד שימחל לו שנית, ומכל שכן בשלישית ורביעית, -

אם מחל לו והוא שוב חטא נגדו, בודאי שקשה הדבר מאד למחול לו שוב בפעם השלישית ובפעם הרביעית. אבל במדת הקדוש- ברוך-הוא אין הפרש בין פעם אחת לאלף פעמים, כי המחילה

– שמוחל הקב"ה, היא ממדת הרחמים, -

של הקב"ה, ומדותיו הקדושות

– של הקב"ה, אינן בבחינת גבול ותכלית, אלא בבחינת אין-סוף, -

בלי גבול ותכלית, כמו שכתוב: "כי לא כלו רחמיו", -

שמדת הרחמים של הקב"ה היא בלי סוף. ולגבי בחינת אין-סוף אין הפרש כלל בין מספר קטן לגדול, דכלא קמיה כלא ממש חשיב, -

שכן, הרי לפניו אינו נחשב לכלום, ומשוה קטן וגדול וכו'.

– הרי שאין הבדל כלל אם שהוא מוחל בפעם הראשונה או הרבה פעמים, ולכן "מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה", וכל החטאים שמתודים

– עליהם, ב"על חטא" מדי שנה, אף שחזר ועבר עליהם - חוזר ומתודה עליהם ביום הכפורים בשנה הבאה, וכן לעולם. ו"בכל שנה ושנה" לאו דוקא, אלא כמו כן בכל יום ויום ג' פעמים מברכים: "ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלח"; -

על המחילה שהקב"ה מוחל אז, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה: תפלה כנגד תמידין תקנוה, ותמיד של שחר היה מכפר על עברות הלילה, ותמיד של בין הערבים

– היה מכפר, על

– עבירות, של יום, וכן מדי יום ביום לעולם; -

היתה המחילה שמחל הקב"ה על העבירות על ידי קרבן התמיד (ועתה על ידי תפלה ותשובה). אך, במה מתבטא ההבדל בין המחילה שבכל יום, למחילה של יום כיפור, שאנו אומרים "מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה" – המוסב על יום כיפור? - אלא שיום הכפורים מכפר על עברות חמורות, והתמיד, שהוא קרבן עולה, מכפר על מצות עשה בלבד, וכן

– גם, התפלה בזמן הזה

– כשאין אפשרות להקריב קרבנות, עם התשובה, -

שבשעת התפלה, תפלה היא הרי במקום קרבנות התמיד – היא גם כן מכפרת רק על מצות עשה בלבד, כנזכר לעיל.

– שבשעת התפלה מברכים "חנון המרבה לסלוח" – על המחילה שמוחל אז הקב"ה. ואין זה

– ענין של "אחטא ואשוב", -

שחכמינו ז"ל אומרים על האומר כך: "אין מספיקין בידו לעשות תשובה", שלכאורה קשה: אם שלש פעמים ביום אומרים "חנון המרבה לסלוח" מפני שעושים אז תשובה, ובינתיים ישנו שוב ענין החטאים, הרי שהוא עוסק תמיד בחטא ובתשובה על החטא? כי

– "אחטא ואשוב", הינו דוקא שבשעת החטא היה יכול לכבש יצרו, אלא שסומך בלבו על התשובה, -

שיעשה לאחר מכן, ובגלל כך אין הוא כובש את יצרו הרע וחוטא, ולכן הואיל והתשובה גורמת לו לחטא

– שהרי הוא סומך על התשובה, ולכן הוא חוטא, "אין מספיקין וכו'".

– בידו לעשות תשובה, ואף גם זאת

– בשעה שהוא סומך על תשובתו המאוחרת, וזה גורם לו לחטוא, הרי, "אין מספיקין" דייקא, -

חכמינו ז"ל משתמשים בלשון "אין מספיקין" דוקא, שלא עוזרים לו בכך, על ידי מתן אפשרות לעשות תשובה, אבל אם דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה - מקבלין תשובתו.

– כל האמור הוא בשעה שישנו הענין של "אחטא ואשוב", כי בשעת החטא הוא סומך על התשובה, אבל אנו שמבקשים בכל יום: "סלח לנו" - אנו מקדימין לבקש: "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך", -

שהתשובה תהיה שלמה, דהיינו שלא נשוב עוד לכסלה, -

שלא נחטא עוד, וכן ביום הכפורים מבקשים: "יהי רצון מלפניך שלא אחטא עוד"

– הרי שאין הוא סומך על התשובה, באופן שתגרום לו לחטוא – ולכן מספיקין ומספיקין, -

מעניקים ומעניקים לו ההזדמנות לחזור בתשובה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: "הבא לטהר מסיעין אותו" - "הבא" דייקא, -

דוקא, לשונם של חכמינו ז"ל " הבא לטהר" מדוייק הוא, והכוונה היא מיד שבא

ומה שכתוב:"וחטאתי נגדי תמיד" - אין המכוון להיות תמיד עצב נבזה חס ושלום, -  להיות שרוי בעצבות תמידית מפאת חטאיו, דהא כתיב בתריה: -  שהרי כתוב לאחר מכן: "תשמיעני ששון ושמחה וגו' ורוח נדיבה תסמכני וגו'", ומשום שצריך להיות כל ימיו בתשובה עלאה, שהיא   – התנועה של "תשובה עילאה" היא בשמחה רבה כנזכר לעיל.   – הרי מה שחכמינו ז"ל אומרים שעל אדם להיות "כל ימיו בתשובה", הכוונה היא ל"תשובה עילאה" הנעשית בשמחה גדולה, שלכן מבקשים "תשמיעני ששון ושמחה", להיות שרוי בשמחה מתשובה זו, אלא   – הכוונה במה שכתוב "וחטאתי נגדי תמיד" היא, "נגדי" דיקא, -  ממולי דוקא, כמו: "ואתה תתיצב מנגד", "מנגד סביב לאהל מועד יחנו", ופרש רש"י - "מרחוק".   – כך, שהכוונה היא, שמרחוק, במחשבתו, יזכור תמיד על חטאו. והמכוון, -  והכוונה בכך היא רק לבלתי רום לבבו, ולהיות שפל רוח בפני כל האדם, כשיהיה לזכרון בין עיניו שחטא נגד ה'.   – בודאי שלא ירום לבבו, ויהיה שפל רוח בפני כל אדם (כפי שמוסבר בפרק ל', בחלק הראשון, שגם לגבי קל שבקלים הוא יכול להיות שפל רוח, בהתבוננו במעמד ובמצב של אותו קל שבקלים ובמעמד ובמצב שלו). ולא זו בלבד, שהזכרון מרחוק של חטאיו, לא ישפיע עליו עצבות, אלא אדרבה, זה יעזור לו להיות בשמחה, שכן - ואדרבה, לענין השמחה יועיל זכרון החטא ביתר שאת, בכדי לקבל בשמחה כל המארעות המתרגשות ובאות, בין מן השמים, בין על ידי הבריות, בדבור או במעשה   – שמצערים אותו על ידי דיבורים, או שעושים לו רע במעשים – יקבל כל זאת בשמחה, בידעו שהוא חטא אי פעם, ובצער שמצערים אותו יש משום יסורים העוזרים לכפרתו. (וזו   – זכרון החטא, עצה טובה להנצל מכעס   – על הזולת, וכל מיני קפידא וכו').   – על הזולת, מפני שכשהוא זוכר שהוא חטא אין הוא כועס על מי שהעליב אותו. וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה: "הנעלבין ואינן עולבין, שומעים חרפתם ואין משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים וכו'", -  עליהם אומר הכתוב: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". חכמינו ז"ל מונים כאן שלש מדריגות; אלה שנעלבים ואינם עולבים, הם מתרצים את עצמם, אבל אינם עולבים את הזולת; שומעים חרפתם ואינם משיבים כלל ; לא זו בלבד שאינם עולבים את מעליביהם, ואף אינם עונים להם כלל, אלא הם גם שמחים ביסורים שמייסרים אותם; מחמת שהם זוכרים, שהם חטאו אי פעם, הם שמחים ביסורים המהווים כפרתם. ו"כל המעביר על מדותיו - מעבירים לו על כל פשעיו":