פרק י'

פרק י

בפרק הקודם, פרק ט', הסביר רבנו הזקן ענין "תשובה עילאה", וכפי שהיא מתבטאת בדביקות הנפש באלקות באופן של "אתדבקות רוחא ברוחא", שרוח האדם מתדבקת ברוח שלמעלה, כפי שזה בענין לימוד התורה ובצדקה (וגמילות חסדים).

והנה, תשובה עילאה זו, דאתדבקותא דרוחא ברוחא, -

של התדבקות רוח ברוח, על ידי תורה וגמילות חסדים, היא בבחינת המשכה מלמעלה למטה, -

שכן, גם תורה וגם גמילות חסדים, אינן התעלותו העצמית של האדם שהוא מתעלה על ידי עבודתו, אלא כפי שהוא מתעלה מצד כוח עליון, המעלה אותו למעלה באין ערוך מאשר התעלותו מצד מדריגתו ועבודתו העצמיות, להיות

– שיהיה, דבר ה' ממש בפיו, -

שהרי אין זה מצד כוחו ועבודתו של האדם, שכן בעבודתו לא היה יכול אף פעם להגיע לידי כך, אלא זהו כוח שמעניקים לו מלמעלה, שכשיהודי לומד תורה, יהיה בדיבוריו "דבר הוי"' ממש, וכמו שכתוב: "ואשם דברי בפיך", -

הקב"ה עושה זאת, "ואשים", שבפיו של יהודי הלומד תורה יהיה "דברי", דיבוריו של הקב"ה. הרי שבלימוד התורה זה ענין שמלמעלה למטה, שהקב"ה מעניק לאדם כוח זה ומעלה אותו למעלה מעלה מכפי שהוא עצמו מצד עבודתו היה מגיע. כך גם ההתעלות שעל ידי גמילות חסדים היא גם כן מלמעלה למטה, "וימינו תחבקני"

– יד ימינו של הקב"ה תחבק אותי, על ידי בגמילות חסדים, ד"חסד דרועא ימינא וכו'".

– מפני שחסד הוא זרוע הימין, כביכול, שלמעלה, ועל ידי גמילות חסדים ממשיך יהודי על עצמו חסד שלמעלה, המחבק את היהודי העוסק בגמילות חסדים ובצדקה. הרי זה גם כן ענין מלמעלה למטה, שהחסד שלמעלה מחבק ומלפף את האדם, למעלה מעלה מכפי שהיה יכול להגיע בעבודתו הוא. אבל אדם התחתון צריך לילך

– ללכת, ממדרגה למדרגה ממטה למעלה, -

שיתעלה בעצמו על ידי עבודתו הנפשית העצמית, היא בחינת תשובה עלאה ואתדבקות רוחא ברוחא, -

התדבקות רוח ברוח, בכונת הלב בתפלה, -

זוהי עבודת האדם עצמו, שעל ידי העבודה שלו בכוחות הנפש שלו, הוא מתעלה בדביקות של רוח ברוח עם אלקות, ובפרט בקריאת שמע וברכותיה, -

בהן מתבטאת במיוחד עבודת הנפש להתעלות בדביקות באלקות, כדי לומר: -

ב"קריאת שמע", "ואהבת גו' בכל לבבך ובכל נפשך וגו'", באמת לאמיתו, -

זוהי עבודת האדם מלמטה למעלה, להתעלות ממדריגה למדריגה בענין האהבה להקב"ה, כך גם צריך להיות לימוד התורה באופן של מלמטה למעלה, שעל ידי עבודתו הוא עושה עצמו לכלי לכך, שדבר הוי' יהיה בפיו – ובלשון רבנו הזקן: וכן: -

גם, "והיו הדברים האלה וגו', ודברת בם וגו'", -

שגם זה מוסב הרי על ענין התורה, להיות דבר ה' בפיו באמת, -

מפני שהוא כלי ל"דבר הוי"' שבפיו, הרי זה אז באמת, "ואין אמת וכו'", -

אלא תורה. וכן לקיים כל המצות, כמו שאומרים: "אשר קדשנו במצותיו", כמו: -

המלה "קדשנו" היא כמו, "הרי את מקודשת לי", -

שעל ידי מצוות נעשה "קדשנו", היא בחינת קדש העליון, -

שיהודי ממשיך על עצמו על ידי מצוות. "קדש" היא לשון פרישות והבדלה, -

שהיא בחינה ומדריגה כמו שמופרשת ונבדלת, שאינו יכול להתלבש תוך עלמין, -

בתוך העולמות, להיות להם חיות פנימית מותאמת למדריגתם, משום דכלא קמיה כלא חשיב, -

מפני שהכל לגביו יתברך אינו נחשב לכלום, ואין מדריגה זו יכולה להתלבש לפי ערך העולמות, כי אין לעולמות שום ערך כלל לגבי מדריגה זו, אלא בבחינת סובב כל עלמין, -

המקיפה כל העולמות ומשפיעה בהם בהיותה למעלה מעלה במדריגה מהם, הוא רצון העליון ברוך-הוא וכו', -

הנמשך על ידי ענין המצוות, כמו שנתבאר בלקוטי אמרים

– ספר ה"תניא", חלק ראשון, פרק מו. וגם אחר התפלה אומרים: "אליך ה' נפשי אשא", -

התעלות הנפש להקב"ה "מלמטה למעלה", דהינו לאתדבקא רוחא ברוחא

– התדבקות רוח ברוח, כל היום וכו'.

– על ידי ענין המצוות. וכל זה על ידי ההתבוננות בגדולת אין-סוף ברוך-הוא, בהעמקת הדעת, ב"שתים

– בשתי הברכות, לפניה"

– שלפני קריאת שמע, ובפסוקי דזמרה, כנודע.

ומאחר שהתפילה היא בחינת תשובה עילאה - צריך להקדים לפניה בחינת תשובה תתאה.

– הענין של הכנעה ו"לב נשבר", כפי שהסביר לעיל. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במשנה: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כבד ראש", ופרש רש"י - "הכנעה", -

שהאדם שבור ונכנע בתוכו, והיא בחינת תשובה תתאה לעורר

– על עצמו, רחמים כנזכר לעיל, -

בפרק ז' ובפרק ח', וכדיליף התם בגמרא מקרא, -

כפי שלומדת הגמרא שם מפסוק, דכתיב: -

שכתוב בחנה: "והיא מרת נפש".

– והתפללה להקב"ה. הרי, שכדי להתפלל להקב"ה זה צריך להיות על ידי הכנה של נפש מרה, ענינה של "תשובה תתאה". אכן, בבריתא שם: "תנו רבנן, אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה".

– כלומר, שתיכף ומיד עליו לעבור ממצב של מרירות למצב של שמחה, שלמרות שבתחילה צריכה להיות ההכנה לתפלה במרירות, הרי בעמדו להתפלל עליו להיות במצב של שמחה, ועכשו בדור יתום הזה, שאין הכל יכולין להפך לבם כרגע מן הקצה, -

אל הקצה, ממרירות לשמחה, כך שלמרות שרגע לפני כן היה במרירות, יעבור מיד לשמחה, אזי עצה היעוצה, -

לכך היא, להקדים בחינת תשובה תתאה בתיקון חצות כנזכר לעיל.

– שהזמן המסוגל לחשבון הנפש ולהתבוננות המביאה להכנעה ול"לב נשבר" – הוא ב"תיקון חצות". ומי שאי אפשר לו

– לערוך "תיקון חצות", בכל לילה - על כל פנים לא יפחת

– בעבודת "תיקון חצות", מפעם אחת בשבוע, לפני יום השבת, כנודע ליודעים, שהשבת היא בחינת תשובה עילאה, ושב"ת - אותיות תש"ב אנוש, -

הרי ששבת היא ענין התשובה, ואיזו תשובה היא שבת? – בחינת "תשובה עילאה", כי בשבת היא עליות העולמות למקורם כו', -

והיא גם זמן עליית הנשמה למקורה בענין התשובה, ובפרט תפיילות השבת, -

שגם בימות החול מהווה התפלה, כאמור, ענין "תשובה עילאה" ובמיוחד בשבת, ודי למבין. (ובזה יובן מה שכתוב: -

אחרי "מחיתי כעב וגו"': "שובה אלי כי גאלתיך", פרוש כי מאחר ש"מחיתי כעב פשעיך" היא העברת הסטרא אחרא, ו"גאלתיך" מן החיצונים בהתעוררות רחמים עליונים, באתערותא דלתתא