פרק ג'

פרק ג.

בפרק הקודם, פרק ב', הסביר רבנו הזקן, שלמרות שלעצם ענין התשובה לא נדרשות שום תעניות, הרי כשם שבשעה שבית המקדש היה קיים היו צריכים, אחרי החזרה בתשובה, להקריב קרבן עולה על החטא, גם בעבירה על מצות-עשה קלה, וענינו של הקרבן היה כדי שיהיה "ונרצה לו", שיהיה החוזר בתשובה רצוי וחביב לפני הקב"ה כמו לפני החטא, הרי כעת, שאין לנו קרבנות להביא על ידם את ה"ונרצה לו" – בא התענית במקום הקרבן. על יסוד זה לימד האריז"ל, בהתאם לחכמת הקבלה, את מספר הצומות על מספר רב של עוונות וחטאים, גם כאלה שאין עליהם עונש כרת ומיתה בידי שמים.

והנה, חכמי המוסר האחרונים

– שאחרי האריז"ל, נחלקו

– בדיעותיהם, במי שחטא חטא אחד פעמים רבות: דיש אומרים, שצריך להתענות מספר הצומות לאותו חטא פעמים רבות כפי המספר אשר חטא; כגון המוציא זרע לבטלה, שמספר הצומות המפרש

– על חטא זה, בתקוני תשובה מהאר"י ז"ל הן פ"ד

– שמונים וארבע, תעניות, ואם חטא בזה עשר או עשרים פעמים על דרך משל, צריך להתענות עשר או עשרים פעמים פ"ד, וכן לעולם, -

שתמיד מספר התעניות לכל חטא, הוא לפי מספר הפעמים שעבר על אותו חטא, דומיא

– כמו, דקרבן חטאת

– הערת כ"ק רבינו: כל החטאות, שחיב להביא על כל פעם ופעם; -

שחטא. ויש

– בין חכמי המוסר, מדמין

– משווים, ענין זה לקרבן עולה הבאה על מצות עשה, דאפלו עבר על כמה מצות עשה - מתכפר

– ומתרצה לפני הקב"ה, בעולה אחת, כדאיתא בגמרא פרק קמא דזבחים -

כמו שהגמרא אומרת בפרק ראשון של מסכת זבחים. והכרעה המקבלת בזה, -

בין שתי הדיעות של חכמי המוסר, היא להתענות ג' פעמים כפי מספר הצומות דחטא זה, דהינו

– כגון: רנ"ב

– מאתים חמשים ושנים, שלש פעמים שמונים וארבעה צומות על הוצאת שכבת זרע לבטלה, וכן בשאר חטאים ועונות

– שעבר עליהם הרבה פעמים, יצום שלש פעמים כמספר הצומות הקבוע לאותו חטא. והטעם

– מדוע שלש פעמים דוקא, הוא על פי מה שכתב בזהר הקדוש סוף פרשת נח: "כיון דחב בר נש קמי קדשא - בריך-הוא, -

כשאדם חוטא לפני הקב"ה, זמנא חדא

– בפעם הראשונה שחוטא אותו חטא, עביד רשימו כו', -

זה עושה רושם למעלה. אם חטא פעם שניה אותו חטא – אומר שם בזהר – מתחזק הרושם, זמנא תליתאה

– אם חטא פעם שלישית אותו חטא, אתפשט ההוא כתמא מסטרא דא לסטרא דא כו'", -

מתפשט הכתם והפגם בעקבות החטא מצד אל צד, כלומר: אין זה רושם בלבד, או רושם חזק בלבד, אלא פגם החודר מצד אל צד, לכך צריך מספר הצומות גם כן ג' פעמים וכו'.

אכן

– ברם, כל זה באדם חזק ובריא, שאין רבוי הצומות מזיק לו כלל לבריאות גופו, וכמו בדורות הראשונים

– כשהגופים היו חזקים ובריאים, וריבוי תעניות לא הזיק, הם היו צריכים לצום כל הצומות האמורים, אבל מי שריבוי הצומות מזיק לו, שאפשר שיוכל לבא לידי חלי או מיחוש חס ושלום, -

על ידי הצומות, כמו בדורותינו אלה

– שהאנשים חלשים, וריבוי תעניות עלול להזיק להם, אסור לו להרבות בתעניות אפלו על

– חטאים שעונשם כריתות ומיתות בית-דין, ומכל שכן

– שאסור לו להרבות בתעניות, על מצות עשה ומצות לא תעשה שאין בהן כרת, אלא כפי אשר ישער בנפשו שבודאי לא יזיק לו כלל. כי אפלו בדורות הראשונים, בימי תנאים ואמוראים - לא היו מתענין בכהאי גונא, -

באופן כזה, על חטאים, אלא הבריאים, דמצו לצעורי נפשיהו; -

שבכוחם לצער את עצמם, ודלא מצי לצעורי נפשיה

– ומי שאין בכוחו לצער את נפשו, ומתענה - נקרא "חוטא" בגמרא פרק קמא

– ראשון, דתענית, ואפלו מתענה על עברות שבידו כדפרש רש"י שם, -

שאפילו באותו אופן שלפי ה"מאן דאמר" השני הוא נקרא קדוש, שזה כפי שרש"י אומר שם מפני שעל ידי כך עוונותיו מתמרקים, הרי גם באופן כזה אומר אותו "מאן דאמר" שנקרא חוטא אם הוא מתענה בשעה שאין הוא יכול לצער את עצמו", וכדאיתא

– כפי שמוצאים בגמרא פרק קמא

– ראשון, דזבחים, שאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה וכו'.

– הרי שתמיד ישנו ענין של עוונות בתענית, ובכל זאת אומרים, שאם אין בכוחו לצער את עצמו וצם – נקרא חוטא. ומכל שכן מי שהוא בעל תורה, -

וצם למרות שאין בכוחו לצער את עצמו, שחוטא

– במה שהוא צם, ונענש בכפליים, כי מחמת חלישות התענית לא יוכל לעסוק בה

– בתורה, כראוי

– ויש לו עונש כפול, א) על הצום, ב) על ביטול תורה. אלא מאי תקנתיה?

– מהי תקנתו של אותו אדם? – כיצד יהיה לו ענין הכפרה כדי להיות "נרצה" לפני הקב"ה כמו לפני החטא? – הרי זה, כדכתיב: -

כמו שכתוב: "וחטאך בצדקה פרק"; -

כלומר, שיתן צדקה כתמורה על התעניות שהיה עליו לצום על חטאיו, וכמו שכתבו הפוסקים, לתן

– לתת, בעד כל יום תענית של תשובה ערך ח"י גדולים פוליש וכו', והעשיר יוסיף לפי עשרו וכו', -

ומכל מקום, -

למרות שאמרנו שבדורותינו, שאין כוח לאדם לצער את עצמו, יש להמיר את תעניות התשובה במתן צדקה, בכל זאת כל בעל נפש החפץ קרבת ה', לתקן נפשו להשיבה

– את הנפש, אל ה' בתשובה מעלה מן המבחר - יחמיר על עצמו להשלים על כל פנים פעם אחת כל ימי חייו מספר הצומות לכל עון ועון מעונות החמורים שחיבים עליהם מיתה על כל פנים, -

על כל פנים, על העוונות שחייבים עליהם מיתה – ישלים את מספר הצומות הנדרשים על אותו עוון, ואפילו

– אם חיוב המיתה על אותו עוון, הוא בידי שמים בלבד, -

ולא מיתה בידי אדם – ישלים על אותם עוונות – על כל פנים – את מספר הצומות הנדרשים על אותו עוון. כגון להוצאת זרע לבטלה

– ישלים, פ"ד

– שמונים וארבעה צומות פעם אחת בימי חייו. ויכול לדחותן את הצומות, לימים הקצרים בחרף, ויתענה כעשר תעניות על דרך משל בחרף אחד, או פחות, -

מעשרה תעניות, ויגמור מספר הפ"ד צומות בט' שנים, או יותר כפי כוחו

– אם יש לו יותר כוח, הוא יכול לעשות זאת בתקופה קצרה יותר, ואם כוחו חלוש – בתקופה ארוכה יותר, (וגם יכול לאכול מעט כג' שעות לפני נץ החמה, ואף-על-פי-כן נחשב לתענית אם התנה כן).

– למרות שאכל שלוש שעות לפני נץ החמה, נחשב לו אותו יום לתענית שלם, כפי שהתנה שכך יהיה הצום שלו. ולתשלום

– וכדי להשלים, רנ"ב

– מאתים חמשים ושנים צומות כנזכר לעיל

– שהם שלש פעמים שמונים וארבע, כפי ההכרעה המקובלת בין אלה הסבורים שדי לצום פעם אחת מספר הצומות על כל חטא, גם אם חטא אותו חטא הרבה פעמים, לבין אלה הסבורים שעל כל פעם שחטא, יש לצום אותו מספר צומות - יתענה עוד ד' פעמים פ"ד עד אחר חצות היום בלבד, דמיחשב גם כן תענית בירושלמי, -

בתלמוד ירושלמי נחשב צום של עד אחר חצות היום, לתענית, וב'

– שני חצאי יום נחשבים לו ליום אחד לענין זה.

– של מספר הימים שעליו לצום לתיקון חטאו, וכן לשאר עונות כיוצא בהן, -

לעיל דיבר אודות עוונות שחייבים עליהם מיתה בידי שמים (על כל פנים), שיחמיר בהם על עצמו להשלים את מספר הצומות האמורים. וכעת אומר רבנו הזקן, שגם עוונות שאין עליהם חיוב מיתה, אלא שיש בהם ה"חומר" של עוונות שחייבים עליהם מיתה (בכך הם "כיוצא בהן", דומים לעוונות שיש עליהם חיוב מיתה), כפי שהוא מזכיר למשל להלן בפרק ז' הדברים שהם ממש כמו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים, והם העלמת עין מן הצדקה, לשון הרע, כעס וכדומה, גם עליהם יחמיר על עצמו לצום על כל פנים פעם אחת את מספר הצומות הנדרש על אותו חטא, אשר כל "לב יודע מרת נפשו", וחפץ בהצדקה: -

אכן, מספר הצומות העודפים על רנ"ב

– לגבי החטא של הוצאת זרע לבטלה, וכהאי גוונא, -

מספר הצומות שמעל לשלש פעמים של מספר הצומות לגבי חטאים אחרים, שהיה צריך להתענות, כדי לחוש לדעת המחמירים להתענות מספר הצומות שעל כל חטא וחטא כפי מספר הפעמים שחטא כנזכר לעיל

– הנה, יתרת צומות אלה, יפדה כלן בצדקה ערך ח"י

– שמונה עשר, גדולים פוליש בעד כל יום.

– שהיה עליו לצום, וכן שאר כל תעניות שצריך להתענות על עברות שאין בהן מיתה, ואפלו על ביטול מצות עשה דאורייתא ודרבנן, -

מצות עשה מן התורה או מצות עשה מדרבנן, ותלמוד תורה כנגד כלם, -

ועל ביטול מצות עשה של תלמוד תורה השקולה כנגד כל שאר המצוות, מספר הצומות שעליו לצום, הוא - כפי המספר המפרש בתקוני התשובה מהאר"י ז"ל (ורבם נזכרים במשנת חסידים במסכת התשובה) - הכל כאשר לכל יפדה בצדקה כנזכר לעיל, -

בערך של שמונה עשר "גדולים פוליש" תמורת כל יום של צום, אי לא מצי לצעורי נפשיה

– אם קשה לו לצער את נפשו – יפדה את הצומות בצדקה, כנזכר לעיל.

– שבדורותינו החלושים האלה, אי אפשר לאדם לצער את עצמו, ועליו לפדות תעניות אלו בצדקה. ואף שיעלה

– פדיית ימי הצום, לסך מסויים

– לסכומים גדולים, אין לחוש משום

– אל לו לחשוש למה שאמרו רבותינו ז"ל: "אל יבזבז יותר מחמש", -

ואילו כאן יכול הסכום להגיע ליותר מחומש, אף על פי כן אל לו לחשוש, מפני - דלא מקרי בזבוז בכהאי גונא, -

אין זה נקרא בזבוז במקרה זה, כשהוא נותן את הכסף כפדיון הצומות שהיה עליו לצום, מאחר שעושה לפדות נפשו מתעניות וסגופים, ולא גרעא

– ואין זה גרוע, מרפואת הגוף ושאר צרכיו.

– בהן מבזבז האדם יותר מחומש של רכושו. ולפי שמספר הצומות המזכרים בתיקוני תשובה

– של האריז"ל, הנזכרים לעיל רבו במאד מאד, לכן נהגו עכשו כל החרדים לדבר ה', להרבות מאד מאד בצדקה, -

כדי לפדות הצומות שהם חושבים שמוטל עליהם לצום, וזאת - מחמת חלישות הדור, דלא מצו לצעורי נפשם כלי האי

– שאינם יכולים לצער את נפשם כל כך ולצום – לכן הם מרבים בצדקה כתמורה לריבוי הצומות, (וכמו שנתבאר במקום אחר על פסוק: "חסדי ה' כי לא תמנו"): -