פרק ט
בסוף הפרק הקודם, פרק ח', הסביר רבנו הזקן, שהתשובה באופן זה שלאחר שהנפש נוקתה מהחטאים, היא מסוגלת להתעלות מעלה מעלה למקורה ושרשה ולהיות מיוחדת עם הקב"ה ביחוד נפלא כפי שהיתה לפני ירידתה בגוף - זו היא "תשובה עילאה" הבאה אחרי "תשובה תתאה". והביא על כך מהזוהר הקדוש, ש"תשובה עילאה" היא - שיעסוק בתורה מתוך יראה ואהבה אל הקב"ה. ברם, נדרש עדיין ביאור בענין: בפרק ד' הביא רבנו הזקן מהזוהר, ש"תשובה עילאה" היא "תשוב ה' עילאה", שובה של ה' עילאה, (אות ה"א הראשונה של שם הוי') - איזו שייכות יש לכך לאהבה וליראה (ללימוד תורה מתוך אהבה ויראה), השייכות לאות ו' של שם הוי' - לתשובה של ה' עילאה של שם הוי'? בתחילת הפרק הנוכחי, מסביר רבנו הזקן, שהכוונה במה שאומרים ש"תשובה עילאה" היא לימוד תורה מתוך יראה ואהבה, היא יראה ואהבה הנוצרות משכל, כלומר, מהשכל המתבונן בגדלותו של הקב"ה, שזהו ענינה של בינה (ההתבוננות בגדלות הוי') ויראה ואהבה אלו דוקא הן החיבור של הה"א עם הוא"ו (של השכל המתבונן עם המדות הנולדות מהשכל). לאחר מכן יסביר רבנו הזקן מדוע לפגם הברית נדרש דוקא ענין של "תשובה עילאה".
וביאור הענין, -
לאיזו אהבה ויראה יש שייכות לה' עילאה, כמו שכתוב בזהר הקדוש ותיקונים בכמה מקומות, דבינה - איהי
– היא, תשובה עלאה, -
כלומר, הכוונה לאופן הבינה כפי שהיא נקראת "אם", ככתוב: "והאם רבצת על האפרחים" וכו'. דהיינו, שעל ידי שמתבונן בגדלת ה' בהעמקת הדעת, ומוליד מרוח בינתו דחילו ורחימו שכליים, -
יראה ואהבה שכליות, - לא שהשכל מגלה בלבד את האהבה והיראה הטבעיות שכבר נמצאות בו, אלא שהשכל יוצר בו אהבה ויראה, ובטוב טעם ודעת, -
שיש לו על אהבה או יראה אלו טעם שכלי מדוע עליו לאהוב את הקב"ה ומדוע עליו לירא ממנו, כענין שנאמר: "לאהבה את ה' אלקיך", משום "כי הוא חייך וגו'", -
המלה "כי" היא נתינת טעם מדוע עליו לאהוב את ה' אלקיך – מפני (משום) "כי הוא חייך", זוהי אהבה בעלת טעם שכלי, ולא די לו
– אין הוא מסתפק, באהבה טבעית המסותרת לבד וכו', -
בלבו של כל יהודי, ושיש לגלותה בלבד, הרי אין הוא מסתפק בגילוי האהבה בלבד, אלא הוא יוצר בתוכו אהבה משכלו והתבוננותו, וכן ביראה ופחד
– שאין הוא מסתפק בגילוי יראה ופחד טבעיים בלבד, אלא הוא יוצר בתוכו יראה ופחד משכלו והתבוננותו או בושה וכו', -
"יראת בושת" שהוא מתבייש מגדלות הקב"ה לעשות את הרע בעיני ה', כנודע
– כפי שאמר בפרק ד' בחלק הראשון, שאת היראה והבושה הוא יוצר בתוכו משכלו והתבוננותו. אזי
– היא, נקראת "האם רובצת על האפרחים וכו'".
– כלומר, על היראה והאהבה שה"בינה" (בינתו) ילדה ויצרה. והנה, עיקר האהבה היא אתדבקות רוחא ברוחא, -
עיקר האהבה הוא ההתדבקות של רוח אחת ברוח שניה (רוח האדם עם הרוח שלמעלה), כמו שכתוב: "ישקני מנשיקות פיהו וגו'", כנודע.
– כשם שב"נשיקין" בגשמיות, מתאחד ה"הבל הפנימי" של אדם אחד עם ה"הבל הפנימי" של אדם שני, כך מתאחדת פנימיות הנשמה עם הפנימיות שלמעלה, על ידי דיבור התורה, מעשה המצוות, ובמיוחד על ידי לימוד תורה בעיון; כפי שרבנו הזקן מסביר בפרק מ"ה בחלק הראשון – שכשם שב"נשיקין" ישנה התאחדות "פה בפה", כך גם בדיבור התורה, ישנה התאחדות של פה האדם המדבר דברי תורה עם הפה שלמעלה – תורה היא הרי דיבור שלמעלה, "דבר ה' זו הלכה", וכך הלאה. ועל זה נאמר: "ובכל נפשך", -
שהאהבה תהיה באופן שכל הנפש (כל כוחות הנפש) תתאחד עם הקב"ה, שהם הם כל חלקי הנפש: שכל ומדות, ולבושיהם: מחשבה דבור ומעשה, לדבקה כלן בו יתברך. דהיינו, -
כלומר: המדות
– של האדם, תתאחדנה במדותיו יתברך, מה הוא רחום וכו' ; -
אף אתה רחום. כשהאדם עושה חסד מצד רחמיו – מתאחדות אז מדותיו עם מדות הקב"ה, והשכל
– של האדם יתאחד בשכלו וחכמתו יתברך, הוא עיון התורה, -
בעיון בתורה בחכמה ובשכל, שעל ידי כך מתאחד שכל האדם עם השכל שלמעלה, דאורייתא מחכמה נפקא ; -
מפני שתורה באה מחכמה (שלמעלה), וכן המחשבה
– מחשבתו של האדם תתאחד במחשבתו יתברך; והדבור
– דיבורו של האדם יתאחד בדבר ה', זו הלכה, וכמו שכתוב: -
על תורה: "ואשם דברי בפיך", -
התורה נקראת "דברי" (הדיבורים שלי), דיבוריו של הקב"ה, וזאת "בפיך", בפיו של האדם הלומד תורה, "ודברי אשר שמתי בפיך" ; והמעשה
– התאחדות המעשה של האדם עם המעשה שלמעלה, הוא
– על ידי, מעשה הצדקה, -
וחסד, להחיות רוח שפלים, -
על ידי כך נעשה מעשה האדם מאוחד עם המעשה שלמעלה, שענינו גם להחיות את הנבראים שהם שפלים, כמו שכתוב: "כי ששת ימים עשה ה' וגו'", -
על בריאת והחייאת הנבראים, כתוב הלשון עשיה, "ששת ימים עשה ה"', שכן, זוהי ירידה של כוחות אלקיים הנמצאים בירידה ובצמצום בבריאה, כדי לברוא ולהחיות נבראים שהם שפלים, כנודע
– ומבואר, במקום אחר, וזו היא אתדבקות דרוחא ברוחא
– התדבקות רוח ברוח, בתכלית הדביקות
– בדרגה העליונה ביותר של דבקות, והיחוד, כשהיא מחמת אהבה וכו'. -
למרות שגם כשלימוד התורה אינו מתוך אהבה אלא מתוך קבלת עול, הרי זה גם כן דביקות של רוח ברוח, אך מתי זה בתכלית הדביקות והיחוד - הרי זה דוקא כשזה בא מצד אהבה. ולכן ענינה של "תשובה עילאה" דוקא הוא "דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו (ביראה ואהבה) דקוב"ה", לימוד התורה מתוך אהבת ה' ויראת ה', שכן, דוקא אז זה תכלית הדביקות והיחוד, שזהו תוכנה של "תשובה עילאה" - הדביקות ויחוד הנפש עם אלקות בתכלית הדביקות והיחוד. ולפי שפגם הברית בהוצאת זרע לבטלה, ואין צריך לומר בעריות, או שאר אסורי ביאה דאורייתא, או דרבנן
– איסורי ביאה מן התורה או איסורי ביאה מדרבנן, (כי חמורים דברי סופרים
– דברים שאיסורם הוא רק מדרבנן, וכו')
– יותר מדברי תורה, מאיסורי תורה, וכיוון שענינים אלה פוגם
– פוגמים, במוח, לכן תקונו הוא דיתעסק באוריתא, דמחכמה נפקא.
– שיעסוק בתורה הבאה מחכמה, לכן תיקון פגם הברית, כמובא לעיל בפרק ד' מהזוהר הקדוש (לפי פירוש ה"ראשית חכמה"), הוא דוקא "תשובה עילאה", שהיא הענין של "יתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקוב"ה". וזהו שכתוב בתנא דבי אליהו: אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום, -
הוצאת זרע לבטלה היא עבירה שעונשה מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרות דף אחד - יקרא ב' דפים, לשנות פרק אחד - ישנה ב' פרקים וכו'.
– כלומר, תוספת בלימוד התורה יש בה משום תיקון על העבירה שעבר ואשר עונשה מיתה בידי שמים, כמו ענין פגם הברית. ההכפלה של הדבר הנלמד, במקום דף אחד – שני דפים, במקום פרק אחד – שני פרקים, היא מפני, והיינו, כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו, שבמקום הקשר הוא כפול ומכפל, וככה הוא ב"חבל נחלתו" וכו'.
– הנשמה היא הרי קשורה בשרשה ומקורה, ואם על ידי עבירה נפסקה התקשרות זו, ועל ידי תשובה נקשרת הנשמה מחדש – הרי שהחבל במקום הקישור צריך להיות כפול ומכופל, וזה ענינה של תורה. וזהו שאמר הכתוב: "בחסד ואמת יכפר עון וגו'", "ואין אמת אלא תורה וכו'", -
כלומר, על ידי תורה באה כפרתו של העון, ועון בית עלי
– עליו נאמר "אם יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה", אומרים חכמינו ז"ל, בזבח ומנחה הוא דאינו מתכפר - אבל מתכפר בתורה וגמילות חסדים, כדאיתא
– כמו שכתוב, בסוף פרק קמא
– ראשון, דראש השנה: -
הרבי מציין ב"הערות ותיקונים" שנדפסו עם ספר ה"תניא", שדרוש קצת ביאור, מדוע אומר רבנו הזקן שזה נמצא בסוף הפרק הראשון, בשעה שזה נמצא ארבעה דפים לפני סוף הפרק, בדף י"ח.
הוסיפו תגובה