פרק ו.

בפרק ד', בו החל רבנו הזקן לפרש ענין התשובה על פי דרך הסוד, הקדים להסביר מה שמהפסוק ומדברי חכמינו ז"ל אנו יודעים, שב"כרת" היה האדם מת לפני מלואת לו חמשים שנה, וב"מיתה בידי שמים" היה מת ממש לפני מלואת לו ששים שנה, ומתעוררת על כך השאלה: הרי ראינו הרבה חייבי כריתות ומיתה בידי שמים שחיו את שנותיהם באריכות ימים ו"בנעימים"? כדי להבהיר שאלה זו, הסביר רבנו הזקן, שהנשמה היא חלק משם הוי', וגם פנימיות הנשמה וגם חיצוניותה הן שתיהן באופן של "ויפח" ("ויפח באפיו נשמת חיים"), כלומר, מפנימיות האלקות: פנימיות הנשמה באה מפנימיות שם הוי', ושם הוי' הוא הרי הפנימיות שבאלקות. וכן חיצוניות הנשמה הנמשכת (בגוף) על ידי הדיבור "נעשה אדם", היא גם כן באה מ פנימיות הדיבור. ושתיהן - פנימיות וחיצוניות הנשמה - הן באופן של "ויפח". שבכך נכללות כל מדריגות ההמשכה של הנשמה כפי שהיא נמשכת בגופו של יהודי, וכפי שהיא כבר נמצאת בתוך גופו של יהודי. על כל זה נאמר "ויפח". דבר המלמד אותנו, שאופן המשכת החיות של נשמה, הנמשכת מאלקות, היא באופן של "נפיחה". שבשעה שקיים דבר החוצץ ומפסיק בין הנופח לבין הדבר אליו הוא נופח, אין הבל הנופח מגיע למקום אליו הוא נופח (שלא כמו בדיבור, שגם אם יש דבר המפסיק, אפשר לשמוע את הדיבור, כלומר, הדיבור מגיע לתעודתו למרות הדבר המפסיק). בכך הסביר רבנו הזקן ענין ה"כרת", בדרך כלל הרי "יעקב חבל נחלתו" שגם בחיצוניות הנשמה ישנו "חבל ההמשכה" של החיות הנמשכת מהנשמה בגוף; אך בשעה שישנו דבר המפסיק, במיוחד ענין של כרת רחמנא ליצלן החותך את חבל ההמשכה - עלולה אז החיות שמה"ויפח" שלא להגיע לנשמה שבגוף וממילא היה משפיע הדבר להיות "מת ממש", שמי שהיה חייב כרת מת ממש לפני מלואת לו חמשים שנה, או מי שהיה חייב מיתה בידי שמים היה מת לפני מלואת לו ששים שנה. בפרק הנוכחי, פרק ו', יסביר רבנו הזקן, שכך היה רק בשעה שהשכינה שרתה בישראל בבית המקדש, אז היתה כל חיותם של בני ישראל רק מצד הקדושה, מהשפע הפנימי שהשפיע הקב"ה על ידי שם הוי'. ואילו בזמן הגלות, כשהשכינה בגלות, ואף חיותם של בני ישראל יכולה להימשך באמצעות קליפה (כלומר, שחיות הקדושה מתלבשת בלבוש של קליפה), אז, גם מי שחייב כרת או מיתה בידי שמים, מקבל חיותו, למרות שנכרת ונפסק חבל ההמשכה של שם הוי'. ולכן אין בזמן הגלות הסדר של "מת ממש" בחייבי כריתות ומיתה בידי שמים. אלא אפשר הדבר שהם יאריכו ימים, דבר המאפשר, אגב, הזדמנות לחזור בתשובה ולתקן ענין הכרת או המיתה בידי שמים, וכיוצא בזה.

אמנם, זהו בזמן שהיו ישראל במדרגה עליונה, כשהיתה השכינה שורה בישראל בבית המקדש, ואז לא היו מקבלים חיות לגופם רק על ידי נפש האלקית לבדה, מבחינת פנימיות השפע שמשפיע אין-סוף ברוך-הוא על ידי שם הוי"ה ברוך-הוא, כנזכר לעיל. -

וממילא, אם נפסק "חבל ההמשכה" משם הוי', לא היתה יכולת להמשיך לחיות, כאמור, שבשעה שעל ידי ענין של כרת נכרת ונפסק "חבל ההמשכה" משם הוי' לנשמתו של יהודי, היה "מת ממש", שכן לא היתה לו אפשרות לקבל חיותו. אך לאחר שירדו ממדרגתם, וגרמו במעשיהם סוד גלות השכינה, -

שהשכינה היא בגלות בקליפות וסטרא אחרא, שזה ענין של סוד, כיצד יתכן הדבר שהשכינה תהיה בגלות בקליפות, כמו שכתוב: "ובפשעיכם שלחה אמכם", -

"אמכם" היינו השכינה, "אם הבנים" (כמבואר בחלק א' ריש פרק נ"ב), כנסת ישראל, מקור נשמות ישראל, בחינת מלכות דאצילות. ובשם הוי' זה "ה' תתאה" של שם הוי' שכאמור לעיל – משם בא "חבל ההמשכה" לנשמה, דהינו שירדה השפעת בחינת ה"א תתאה

– של שם הוי', הנזכר לעיל, ונשתלשלה ממדרגה למדרגה למטה מטה, עד שנתלבשה השפעתה בי' ספירות דנוגה, -

בקליפת "נוגה" שהיא הקליפה שיש בה גם טוב, יש בה עשר ספירות לעומת עשר ספירות הקדושה, המשפיעות שפע וחיות על ידי המזלות וכל צבא השמים והשרים שעליהם, לכל החי הגשמי שבעולם הזה, -

שחיותם באה מקליפת "נוגה" על ידי המזלות וצבא השמים והשרים, וגם לכל הצומח, -

שגם חיותם, המתבטאת בענין של צמיחה, שהם צומחים מקטן לגדול – באה גם כן מקליפת "נוגה" על ידי המזלות וצבא השמים והשרים, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: "אין לך כל עשב מלמטה שאין לו מזל וכו'".

– "למעלה – המכה בו ואומר לו גדל", המשפיע בו ענין הצמיחה מקטנות לגדלות. ומאחר שכל אלה מקבלים חיותם על ידי קליפת "נוגה", לכן - ואזי יכול גם החוטא ופושעי ישראל לקבל חיות לגופם ונפשם הבהמיות

– גם כן מקליפת "נוגה", כמו שאר בעלי חיים ממש, -

המקבלים חיותם על ידי קליפת "נוגה", כמו שכתוב: -

שקיים מצב שהאדם הוא "נמשל כבהמות נדמו".

– משולים ודומים לבהמות, ואדרבה

– להיפך, לא זו בלבד שהוא גם יכול לקבל חיותו מקליפה, כמו בהמה ושאר דברים חיים או צומחים שבעולם הזה, אלא הוא מקבל חיותו משם ביתר שאת ויתר עז, -

יותר מאלה, על פי המבאר מזהר הקדוש פרשת פקודי, שכל שפע וחיות הנשפעות לאדם התחתון בשעה ורגע שעושה הרע בעיני ה' במעשה או בדבור או בהרהורי עברה וכו'

– בשלשה לבושי מחשבה דיבור ומעשה, הכל

– כל השפע והחיות הללו, נשפע לו מהיכלות הסיטרא אחרא המבארים שם בזהר הקדוש.

– וישנם היכלות שונים של קליפה וסטרא אחרא, מהם באה החיות למעשים, דיבורים ומחשבות השונים שחיותם היא מקליפה. והאדם הוא בעל בחירה אם לקבל השפעתו מהיכלות הסטרא אחרא, -

זאת כשהוא חושב, מדבר או עושה ענינים של רע, או מהיכלות הקדשה שמהם נשפעות כל מחשבות טובות וקדושות וכו', -

כלומר, גם דיבורים ומעשים טובים, שכל אלה מקבלים חיותם מהיכלות הקדושה. כי "זה לעומת זה עשה האלקים" וכו'.

– לעומת כל דבר שבקדושה, יש כנגדו בקליפה וסטרא אחרא, והיכלות הסיטרא אחרא מקבלים ויונקים חיותם מהתלבשות והשתלשלות השפע די' ספירות דנגה, -

איך השפע בא ויורד ממדריגה למדריגה עד שהשפע יורד בהיכלות ה"סטרא אחרא", הכלולה

– קליפת "נוגה" כלולה, מבחינת טוב ורע, היא בחינת "עץ הדעת" וכו', -

בחינת עץ הדעת טוב ורע, שיש בו טוב ורע, כנודע ליודעי חן.

– ליודעי חכמת הקבלה. הרי, כיוון שיש בו טוב ורע, נמשך משם אחרי ריבוי השתלשלות, הרע של היכלות ה"סטרא אחרא", שמשם מקבל האדם שפע כשהוא עושה ענינים של רע במחשבה, דיבור או מעשה. להלן יסביר רבנו הזקן, מדוע האדם החוטא - לא זו בלבד שהוא יכול לקבל חיות מ"סטרא אחרא" כשאר בעלי חיים, אלא שהוא יכול לקבל זאת ביתר שאת ויתר עז, מפני שהוא ממשיך לקליפות תוספת יניקה מהשפעת הקדושה, ומפני שהוא הוא הממשיך להן זאת, הוא מקבל, לכן, החלק הראשון מההשפעה שהן משפיעות לאחר מכן, ובלשון רבנו הזקן:

והנה, "יעקב חבל נחלתו" כתיב, -

נשמתו של יהודי היא כמו חבל, על דרך משל, כמו החבל שראשו אחד למעלה וראשו השני למטה, אם ימשך אדם בראשו השני - ינענע וימשך אחריו גם ראשו הראשון כמה שאפשר לו להמשך. וככה ממש בשורש נשמת האדם ומקורה מבחינת ה"א תתאה

– ה' אחרונה של שם הוי', הנזכר לעיל, -

שבשעה שהוא עושה עבירה, הוא ממשיך ומוריד השפעתה

– של "ה' תתאה", משם שרשו ומקורו, על ידי מעשיו הרעים ומחשבותיו עד תוך היכלות הסיטרא אחרא כביכול, שמשם

– מהיכלות הסטרא אחרא, הוא מקבל מחשבותיו ומעשיו.

– ולמרות שהסביר לעיל, שבחייבי כריתות נפסק "חבל ההמשכה" משם הוי', כיצד, איפוא, הוא יכול על ידי חבל זה להמשיך תוספת יניקה לסטרא אחרא? - מובא, אבל, בחסידות, שרושם מהחבל (חיצוניות החבל) נשאר, ולכן הוא יכול על ידי כך להמשיך תוספת יניקה ב"סטרא אחרא". ומפני שהוא הוא הממשיך להם ההשפעה, לכן הוא נוטל חלק בראש, -

חלק גדול יותר. אשר לכן, לא זו בלבד שהחוטא יכול לקבל השפעתו מקליפות וסטרא אחרא, אלא הוא מקבל יותר השפעה ודי למבין. -

אלא, אף על פי כן כתוב בחסידות, שסוף סוף מן ההכרח שההשפעה תיפסק, שכן, יהודי יכול רק באופן זמני לקבל השפעתו מסטרא אחרא, ולא לזמן ממושך, כי אין זה המקום שממנו עליו לקבל חיות. הרבי הזכיר דבר זה בשיחה קדושה, בשייכות לחיזוק שמירת שבת בבני ישראל, שיש להסביר ליהודי, שהריווח שהוא רואה ר"ל מחילול שבת, עליו לדעת, שהסוף של ריווח זה וניצול הריווח לא יכול להיות טוב, שכן, ברכה והצלחה בבני ישראל הן דוקא על ידי פרנסה בשמירת שבת ודיני התורה בכלל. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "אין בידינו לא משלות הרשעים וכו'"

– שהם חיים בטוב, "בידינו" דוקא, כלומר בזמן הגלות אחר החורבן.

– מפני שמקבלים אז חיות מהקליפות. וזוהי בחינת גלות השכינה כביכול, -

כשמ"ה' תתאה" של שם הוי' נמשך בקליפות, להשפיע להיכלות הסיטרא אחרא אשר שנאה נפשו יתברך.

– יצטרך הקב"ה להשפיע להן תוספת השפעה, יותר מאשר הוקצב להן מראש לינוק מקדושה, וזאת – כדי שיהיה ענין הבחירה וענין העבודה. וכשהאדם עושה תשובה נכונה - אזי מסלק מהם

– מהקליפות, ההשפעה שהמשיך

– בהן, במעשיו ומחשבותיו, כי בתשובתו מחזיר השפעת השכינה למקומה.

– והריהו נוטל מהן ההשפעה שנמשכה בהן על ידי "גלות השכינה" בתוכן. וזהו

– מה שהמלה "תשובה" היא "תשוב ה"' (כמובא לעיל בפרק ד' מהזהר הקדוש), ושובה של "ה' תתאה" היא "תשובה תתאה", תשוב ה"א תתאה

– שבה מבחינת גלות, וכמו שכתוב: "ושב ה' אלקיך

– מקור נשמתך, את שבותך", כלומר עם שבותך, -

הוא עצמו ישוב עם שובך, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה: "והשיב לא נאמר וכו'": - אלא "ושב", והכוונה היא שהוא עצמו ישוב מהגלות, על ידי שיהודי שב מגלות, - שב "אלקיך" מקור נשמתו, השכינה, מגלות.