פרק ד.
ואולם, כל הנזכר לעיל, -
בענין התעניות הבאות בשייכות לענין התשובה, ואלו תעניות יש להחמיר לצום אותן בפועל ואלו שיש לפדות בצדקה, הוא לגמר הכפרה ומירוק הנפש לה'
– כל זה בא אחר התשובה, כמו שנתבאר לעיל מהגמרא פרק קמא דזבחים, -
פרק ראשון במסכת זבחים, דעולה
– קרבן עולה שהיו מביאים על מצות עשה, אחרי התשובה, דורון היא לאחר שרצה הפרקליט וכו'.
– אז מביאים דורון כדי להיות רצוי וחביב בפני המלך נגדו חטא, כך גם התעניות (או הצדקה) האמורות, הן כאמצעי להיות שוב רצוי וחביב לפני הקב"ה. אמנם התחלת מצות התשובה ועיקרה, לשוב עד ה'
– כפי שיסביר להלן, הכוונה היא עד שיחזור שם הוי' שבישראל לשלימותו, באמת ובלב שלם, ההכרח לבאר
– זאת היטב בהרחבת הבאור, בהקדים
– לאחר הקדמת, מה שכתוב בזהר הקדוש בבאור מלת "תשובה" על דרך הסוד
– ביאורה של המלה "תשובה" על פי דרך הסוד, הוא: "תשוב ה'", -
שהאות ה' משם הוי' תוחזר ותהיה מאוחדת עם המדריגה שלמעלה ממנה, אתה היתה מאוחדת לפני כן, ה' תתאה - "תשובה תתאה", -
הה' התחתונה שבשם הוי', כלומר, הה' האחרונה שבשם הוי' (י' ה' ו' ה'), כשהיא מוחזרת אל האות וא"ו של שם הוי', זה נקרא "תשובה תתאה" – המדריגה התחתונה שבתשובה, ה' עלאה - "תשובה עלאה".
– הה' הראשונה שבשם הוי' כשהיא מוחזרת אל האות יו"ד שבשם הוי', זה נקרא "תשובה עילאה" – תשובה עליונה, המדריגה העליונה שבתשובה. וגם
– צריך להקדים, מה שכתוב בזהר הקדוש בקצת מקומות, שאין תשובה מועלת לפוגם בריתו ומוציא זרע לבטלה, והוא
– מה שאומר ב אותם מקומות בזהר, שאין תשובה מועילה על חטא זה, הרי זה דבר תמוה מאד, שאין לך דבר עומד בפני התשובה, -
שגם תשובה לא תועיל, ואפילו
– העבירות החמורות ביותר של עבודה זרה וגילוי עריות וכו'.
– שיש בהם החומרה המיוחדת של "יהרג ואל יעבור", שעל האדם ליהרג ובלבד שלא יעבור עבירות אלה, ובכל זאת מועילה בהם תשובה. כיצד, איפוא, אומר בזהר הקדוש, שעל חטא פגם הברית והוצאת זרע לבטלה, אין תשובה מועילה? ופרש ב'ראשית חכמה', שכונת הזהר
– היא: שאין מועלת
– על חטא זה, תשובה תתאה כי אם תשובה עלאה וכו'.
– לכך מתכוון הזהר, שתשובה סתם, שהיא "תשובה תתאה" אין בה מן המועיל, אך המדריגה העליונה יותר של תשובה, "תשובה עילאה" – מועילה לחטא זה. הנה להבין זאת
– לפחות, מעט מזעיר, -
מעט מן המקצת, צריך להקדים מה שמבאר מהכתוב ומדברי רבותינו זכרונם לברכה ענין הכרת ומיתה בידי שמים, -
באיזה אופן בוצע עונש כרת ועונש מיתה בידי שמים: כשעבר עברה שחיבים עליה כרת - היה מת ממש קודם
– לפני מלאת לחוטא, חמישים שנה, ובמיתה בידי שמים
– כשאחד עובר עבירה שעונשה מיתה בידי שמים, היה מת ממש
– לא מיתה רוחנית של הנפש, אלא מיתה גשמית של הגוף - קודם
– לפני שמלאו לו שישים שנה, כחנניה בן עזור הנביא בירמיה -
שאמר נבואת שקר, והקב"ה אמר לו "הנני משלחך מעל פני האדמה גו"', ובתור עונש מת ממש, (ולפעמים גם במיתה בידי שמים נפרעין לאלתר, -
נענשים מיד, כמו שמצינו בער ואונן).
– שהיו חייבים מיתה בידי שמים ( הערת כ"ק רבינו: ראה לעיל ספ"א), על החטא שחטאו, ועונשם בא עליהם מיד. על כל פנים, כפי שמוצאים אנו בפסוקים ובמאמרי חכמינו ז"ל, הרי בכרת ובמיתה בידי שמים, שמי שהיה חייב בהם, מת בפועל ממש, לפני שמלאו לו חמישים או שישים שנה, ומתעוררת השאלה: והרי נמצאו בכל דור כמה וכמה חיבי כריתות ומיתות, -
ובכל זאת, והאריכו ימיהם (ושניהם) [ושנותיהם] בנעימים ?אך הענין יובן, על פי מה שכתוב: "כי חלק ה' עמו וגו'", -
בני ישראל הם חלק הוי', הם חלק משם הוי"ה ברוך-הוא, כדכתיב: -
כמו שכתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים", -
כתוב כאן הרי "ויפח", ומאן דנפח מתוכו נפח וכו'.
– הנופח, נופח מתוכיותו ומפנימיותו, כך, שהנשמה עליה כתוב "ויפח", היא מפנימיות האלקות, והיא שם הוי', כפי שיסביר מיד להלן: ואף שאין לו
– להקב"ה, דמות הגוף וכו' חס ושלום, -
כיצד, איפוא, מתאים לומר על כך "ויפח", ושעם ישראל הם חלק מהקב"ה? אך דברה תורה כלשון בני אדם, כי כמו שיש הפרש והבדל גדול באדם התחתון, על דרך משל, בין ההבל שיוצא מפיו בדבורו להבל היוצא על ידי נפיחה, שבהבל שביוצא בדיבורו מלובש בו כוח וחיות מעט מזעיר, -
מעט מן הקצת, והוא בחינת חיצוניות מנפש החיה שבקרבו, אבל ביוצא בכוח הנופח, דמתוכו נפח, מלבש בו
– באותו הבל, כח וחיות פנימית מבחינת הנפש החיה וכו'
– הרי כפי שהדבר הוא באדם, שקיים הבדל בין דיבור לבין נפיחה, שההבל שבדיבור הוא חיצוניות, וההבל שבנפיחה הוא פנימיות -ככה ממש על דרך משל, המבדיל הבדלות לאין קץ, יש הפרש עצום מאד למעלה, בין כל צבא השמים, ואפלו המלאכים, שנבראו מאין ליש, -
שלפני הבראם לא היו קיימים כלל, ולאחר מכן הם קיימים, וחיים וקימים, מבחינת חיצוניות החיות והשפע שמשפיע אין-סוף ברוך-הוא להחיות העולמות, ובחינה זו
– של שפע וחיות, נקראת בשם "רוח פיו" על דרך משל, -
כמו רוח הפה שיוצא מהאדם בשעה שהוא מדבר, כמו שכתוב: "וברוח פיו
– נבראו, כל צבאם", והיא בחינת חיות המלבשת באותיות שבעשרה מאמרות (שהן
– האותיות, בחינת כלים והמשכות וכו', -
מהחיות האלקית, כמו שנתבאר בלקוטי אמרים
– ספר ה"תניא", חלק ב
– "שער היחוד והאמונה", פרק יא); ובין נשמת האדם, שנמשכה תחלה מבחינת פנימיות החיות והשפע שמשפיע אין-סוף ברוך-הוא, כמו שכתוב: -
לגבי הנשמה, הלשון "ויפח וגו'", -
שכאמור לעיל, מורה המלה "ויפח" על פנימיות החיות והשפע, שכן, הנופח – נופח מתוכו ומפנימיותו, הרי שהנשמה נמשכה תחלה מפנימיות החיות והשפע של אין סוף ברוך הוא. אלא, שלאחר מכן, בגלל כניסת הנשמה בגוף - ואחר כך ירדה בסתר המדרגה, גם כן, על ידי בחינת האותיות
– כפי שהדבר במלאכים המתהווים מאותיות, אלא שכאן הן האותיות שבמאמר: "נעשה אדם וכו'", -
מהן נברא האדם, כדי להתלבש
– הנשמה, בגוף
– האדם, שבה עולם הזה התחתון.
– הרי שהנשמה נמשכה תחלה, מ פנימיות החיות והשפע, ורק מפאת התלבשותה בגוף, נמשכה על ידי בחינת האותיות, שהן בחינה של חיצוניות. הרי שההבדל בין מלאכים לנשמות הוא, שנשמות הן מפנימיות האלקות, היא שם הוי' (כפי שיוסבר להלן), ומלאכים הם מבחינה של חיצוניות – שם אלקים. ולכן נקראו המלאכים בשם "אלקים" בכתוב, וכמו שכתוב: "כי ה' אלקיכם [הוא] אלקי האלקים גו'", -
האלו-ה של המלאכים, "הודו לאלקי האלקים גו'", -
של המלאכים, "ויבאו בני האלקים להתיצב גו'", -
המלאכים באו להתייצב לפני הקב"ה, הרי שהמלאכים נקראים בשם "אלקים". לפי שיניקת חיותם
– של המלאכים, היא מבחינת חיצוניות
– האלקות, שהיא בחינת האותיות לבד, ושם אלקים הוא בחינת חיצוניות לגבי שם הוי"ה ברוך-הוא. אבל נשמת האדם, שהיא מבחינת פנימיות החיות, -
האלקית, היא חלק מ שם הוי"ה ברוך-הוא, כי שם הוי"ה מורה על פנימיות החיות, שהיא למעלה מעלה מבחינת האותיות.וביאור הענין, -
איזה ענין יש בנשמה, שבו נראה שהיא חלק משם הוי' – כלומר, שאותם בחינות וענינים שישנם בשם הוי', ישנם גם ב"חלק" זה – בנשמה? רבנו הזקן מסביר להלן, שבשם הוי' נכללות עשר הספירות, ובמקביל ישנם בנשמה עשרה כוחות שהם כמו עשר הספירות: כנודע ממאמר אליהו: -
ב"פתח אליהו" שבהקדמת תקוני זהר: "אנת הוא דאפיקת
– אתה הוא זה שהוצאת, האצלת, עשר תקונין, -
עשרה תיקונים, וקרינן להון
– וקוראים להם, עשר ספירן, -
עשר ספירות, לאנהגא בהון עלמין סתימין וכו', -
להנהיג בהם עולמות סתומים (גנוזים) שאינם מתגלים, ועולמות גלויים וכו', אנת חכים ולא בחכמה ידיעא, -
אתה חכם, אתה בעל החכמה, אבל לא בחכמה הידועה לנבראים, אנת מבין ולא בבינה ידיעא וכו'".
– אתה מבין, אתה בעל כוח הבינה, אבל לא בבינה הידועה לנבראים, וכך הלאה, כל עשר הספירות, וכל הי' ספירות נכללות ונרמזות בשם הוי"ה ברוך-הוא. כי היו"ד, -
של שם הוי', שהיא בחינת נקודה לבד, -
האות יו"ד מורכבת מנקודה בלבד בלי התפשטות באורך ורוחב, מרמזת לחכמתו יתברך, -
ספירת החכמה, שהיא
– בחינת וספירת החכמה, היא בבחינת העלם והסתר קדם
– לפני, שבאה לבחינת התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה (והקוץ שעל
היו"ד רומז לבחינת רצון העליון ברוך-הוא, -
בחינת כתר, שלמעלה מעלה ממדרגת בחינת חכמה עלאה, כנודע). ואחר שבאה לבחינת התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה לעלמין סתימין
– לעולמות סתומים – כשהיא במדריגה שהעולמות הסתומים יכולים ל"תפוס" אותה בהשגה והבנה, שהיא מדריגת וספירת הבינה, נכללת ונרמזת
– בחינת וספירת בינה, באות ה"א, -
של שם הוי', שיש לה
– לאות ה', בחינת התפשטות לרחב, המורה ומרמז על הרחבת הבאור וההבנה, -
ענינה של "בינה", וגם לאורך, -
לאות ה' גם התפשטות לאורך, המורה על בחינת ההמשכה וההשפעה מלמעלה למטה לעלמין סתימין.
– לעולמות סתומים (גנוזים) – שנמשכת ויורדת אליהם השפעה מספירת הבינה, שתהיה להם השגה והבנה באלקות. ואחר כך, כשנמשכת המשכה והשפעה זו יותר למטה לעלמין דאתגליין, -
לעולמות הגלויים, וכמו
– למשל, האדם שרוצה
לגלות חכמתו לאחרים על ידי דבורו על דרך משל - נכללת ונרמזת המשכה זו באותיות ו"ה
– של שם הוי', כי הוי"ו מורה על ההמשכה מלמעלה למטה, -
כציור האות ו' בכתב בגשמיות, קו מלמעלה למטה, וגם
– מטעם נוסף יש לכך שייכות לאות ו', שכן המשכה זו
– הנמשכת ל"עלמין דאתגליין", היא על ידי מדת חסדו וטובו
– של הקב"ה, ושאר מדותיו הקדושות, הנכללות בדרך כלל במספר שש, -
כמספר האות ו', שבפסוק : "לך ה' הגדלה וכו'" עד "לך ה' הממלכה וכו'", ולא "עד" בכלל.
– בחינת "לך ה' הממלכה" איננה בכלל המדות, כי מדת מלכותו יתברך נקראת בשם "דבר ה'", -
ענין של דיבור, ולא מדה כמו שאר המדות, כמו שכתוב : "באשר דבר מלך שלטון", -
וכך, בחינת מלכות למעלה, היא ענין של דיבור, ונכללת ונרמזת
– מדת המלכות, באות ה"א אחרונה של שם הוי"ה, -
כיצד מרמזת האות ה' על בחינת המלכות? - כי פנימיות ומקור הדיבור, הוא ההבל העולה מן הלב ומתחלק לה' מוצאות הפה: אחה"ע מהגרון וכו', -
הרי שפנימיות הדיבור, היא הענין של הבל, וגם הברת הה"א היא בחינת הבל לבד, כמו שכתוב : "אתא קלילא דלית בה מששא".
– אות קלה שאין בה מישוש אותה, היא הבל בלבד. לכן מרמזת האות ה' על בחינת מלכות ודיבור שפנימיותו הוא ענין ההבל. ואף שאין לו
– להקב"ה, דמות הגוף חס ושלום, -
כיצד, איפוא, מתאים לייחס למעלה הבדל מאותיות שיש בהן ממשות לאות שאין בה ממשות? - אך דיברה תורה כלשון בני אדם, -
באדם קיים הרי הבדל כזה, כך גם למעלה מציינים הבדל זה, שכן, ברוחניות הענינים יש גם למעלה הבדל בין האות ה' לבין שאר האותיות. בשגם, -
וכן מטעם נוסף מתאים המשל – אף שאין לו דמות הגוף חס ושלום, שגם "דבר ה'"
– מורכב כביכול, מ כ"ב אותיות, המתחלקות לה' חלקי המוצאות, -
מהן באות האותיות שלמטה, ובהן נברא כל היצור
– כל הנבראים, (וכמו שנתבאר בלקוטי אמרים
– ספר ה"תניא", חלק ב
– "שער היחוד והאמונה" פרק יא, באור ענין אותיות אלו).
– על כל פנים, הסביר כאן רבנו הזקן, איך כל עשר הספירות נכללות ונרמזות בשם הוי'. – להלן יסביר, איך גם בנשמה, להבדיל, שהיא חלק משם הוי', ישנם עשר בחינות וכוחות, שענינם דומה לעשר הספירות.
וככה ממש על דרך משל, המבדיל הבדלות לאין קץ, -
בין ה"למעלה" לבין נשמה שהיא נברא, כך הדבר גם בנשמת האדם, שהיא בחינת נפש האלקית דמתוכיה נפח
– על כך כתוב הלשון "ויפח" המורה, שהיא באה מפנימיות האלקות, שכן, הקב"ה נופח את הנשמה מתוכיותו ומפנימיותו, הרי כיוון שהנשמה היא מפנימיות האלקות, הוא שם הוי', הרי כשם שבשם הוי' ישנן עשר ספירות, כך גם בנשמה: יש בה
– בנשמה בחינת שכל הנעלם, -
בחינת וכוח החכמה, המרמז באות יו"ד, -
שהרי כשם שהאות יו"ד היא בלי התפשטות של אורך ורוחב (היא נקודה בלבד), כך גם כוח ובחינת החכמה, הוא כוח שאין בו עדיין שום התפשטות של שכל והשגה, אלא זאת בלבד, שבכוחו לצאת אל הגילוי, להבין ולהשכיל באמתתו יתברך
– באמיתת יחודו, ובגדולתו וכו', כל חד וחד לפום שעורא דיליה, -
כל אחד ואחד לפי שיעורו, לפי רוחב שכלו ובינתו.
– עד כדי כך הוא מבין אמיתת גדלותו של הקב"ה. עצם הכוח, ש"יונח" בו ענין אמיתת וגדלות הקב"ה, זהו כוח החכמה, עליו מרמזת האות יו"ד. וכפי אשר מעמיק שכלו ומרחיב דעתו ובינתו להתבונן בגדולתו יתברך, אזי מרמזת בינתו
– כוח הבינה, באות ה"א, שיש לה רחב, -
המרמז על רוחב ההבנה, וגם אורך, -
לאות ה"א יש גם אורך, המורה על ההמשכה מלמעלה למטה, -
כדי להוליד מבינתו והתבוננותו בגדולת ה' אהבה ויראה ותולדותיהן
– שאר המדות הנקראות "תולדות" ו"ענפים" של אהבה ויראה, במוחו ותעלומות לבו, -
כך הדבר בתחילת הולדת המדות, כשהן ישנן במוח ובתעלומות הלב בלבד. אבל, באופן גלוי אין הוא מרגיש עדיין אהבה או יראה בלבו, ואחר כך
– יביא להולדת המדות בבחינת התגלות לבו. ענין זה, שיורד מהשכל וההבנה להיות ענין של מדות – זו הרי ירידה מלמעלה למטה (שכן, שכל הוא הרי למעלה ממדות), על כך מורה האורך שבאות ה"א, על הירידה מלמעלה למטה, שמהשכל יתהוו מדות. ומזה
– מהמדות אהבה ויראה וכו', נמשכה עבודה האמתית בעסק התורה והמצות, בקול ודבור או מעשה, -
לקיים מצוות במעשה, העבודה האמיתית בלימוד תורה וקיום מצוות, היא הרי כשזה בא מתוך אהבת ה' ויראת ה' שלו (כפי שהוסבר בפרק ד' בחלק הראשון של ספר ה"תניא"), וכשזה יורד למטה ומתבטא בלימוד תורה ובקיום מצוות בדיבור ובמעשה, הרי הן אותיות וא"ו ה"א וכו'.
– שכן, האות וא"ו היא ענין הקול והדיבור, והאות ה"א היא ענין המעשה. וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל באמתתו וגדלתו יתברך, נמשכה גם כן מהתורה, -
שכן, עליו הרי ללמוד בתורה ענינים שיביאו אותו להבנת אמיתת וגדלות הקב"ה, דאורייתא מחכמה נפקא, -
תורה באה מחכמה, היא בחינת יו"ד של שם הוי"ה וכו':
הוסיפו תגובה