פרק י'

פרק י.

בסוף הפרק הקודם, פרק ט', הסביר רבנו הזקן, שכיוון שהקב"ה למעלה אין קץ מחכמה, שכל והשגה, לכן גם היחוד - שהוא ברוך-הוא מיוחד עם הספירות והמדות שבעולם האצילות (שלמרות שהם ענין של מדת החכמה ומדת החסד - הם בכל זאת מיוחדים עם אור אין סוף ברוך הוא באופן של "חד") - הוא למעלה מהשגת אנוש. ולכן נקראות בזהר הקדוש, מדותיו של הקב"ה, שהן ה"ספירות", בשם "רזא דמהימנותא", סוד האמונה, שהרי ענין ה"ספירות" קשור באמונה, שהיא למעלה משכל והשגה.

אך מכל מקום, -

למרות שה"ספירות" הן למעלה משכל והשגה, הואיל ודברה תורה כלשון בני אדם, לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, לכך

– לכן, נתן רשות לחכמי האמת

– חכמי תורת הקבלה, לדבר בספירות בדרך משל, -

ביאור כ"ק רבינו: "כשאומרים "משל" הרי זה מדגיש שאינם אותו הענין (הנמשל), כי אם שיש דוגמא בשייכות דפרטי המשל ביניהם - להשייכות בין פרטי הנמשל, אף דפרטי המשל והנמשל אין כל ערך ושייכות ביניהם (על דרך זה בנידון דידן אין ערך כלל לאור ושמש עם הספירות ומקורם - כי אם המשל הוא על יחודם (שייכותם) דהאור והשמש שמקיל ההבנה בהיחוד דהספירות במקורם כו')".

וקראו

– המקובלים, אותן

– את ה"ספירות", בשם "אורות", -

משל מענין אור וגילוי, כדי שעל ידי המשל הזה

– מאור, יובן לנו קצת עניין

– ואופן, היחוד של הקדוש-ברוך-הוא ומדותיו, -

ב"ספירות", שהוא בדרך משל כעין יחוד אור השמש שבתוך גוף כדור השמש

– כמו שאור השמש הנמצא בתוך גוף כדור השמש מתייחד עם גוף השמש שנקרא 'מאור', -

לא רק "שמש", אלא גם "מאור" – היא מקרינה מתוכה אור. כמו שכתוב: "את המאור הגדל וגו'", -

כלומר: הקב"ה ברא את השמש, הנקראת "מאור", שהיא המקור והשייכות לאור הבא ממנה, והזיו והניצוץ המתפשט ומאיר ממנו

– מה"שמש", נקרא "אור", כמו שכתוב: "ויקרא אלהים לאור יום", וכשהאור הוא במקורו בגוף השמש - הוא מיחד עמו

– עם השמש, בתכלית היחוד, כי אין שם

– בגוף השמש, רק עצם אחד שהוא גוף המאור המאיר, -

אין מקום לומר, שישנם שם שני דברים – ה"מאור" עצמו, וה"אור" הבא מן המאור, אלא שם קיים דבר אחד בלבד – והוא ה"מאור", כי הזיו והאור

– הם, שם

– בגוף השמש, עצם אחד ממש עם גוף המאור המאיר, ואין לו

– לזיו, שום מציאות כלל בפני עצמו.

– כלומר: לכאורה, למרות שדבר ברור הוא, שבגוף השמש ישנו בודאי אור השמש – שהרי כיוון שאור השמש מתפשט למרחק רב כזה עד שהוא מאיר את האדמה, ודאי הדבר שהוא נמצא גם בשמש עצמה – אלא, יחודו שם הוא באופן שהוא כולו מיוחד עם ה"מאור" עצמו, ואי אפשר לציין אותו שם בשם "אור" ו"זיו", שכן, שם אין הוא מציאות לעצמו כלל – שם קיים במציאות רק ה"מאור" והמקור של האור. וכדברים האלה ממש, -

אודות יחודו של אור השמש כשהוא נמצא במאור עצמו, ויותר מזה, -

כלומר: יותר מאשר הוסבר בקשר ליחוד ואיחוד אור השמש עם ה"מאור", הן מדותיו של הקדוש-ברוך-הוא ורצונו וחכמתו בעולם האצילות

– "ספירות" עולם האצילות ביחודם, עם מהותו ועצמותו

– של הקב"ה, כביכול, המתלבש בתוכם

– מהותו ועצמותו כביכול המתלבש בתוך ה"ספירות", ומתיחד עמהם בתכלית היחוד, -

שכך ויותר מכך – הוא למשל יחודו של אור השמש עם השמש, בשעה שהאור נמצא בגוף השמש, מאחר שנמשכו ונאצלו

– ה"ספירות", מאתו יתברך, על דרך משל כדרך התפשטות האור מהשמש. אך

– ביחס ל"ספירות" ולמאצילן ברוך הוא, הרי זה לא ממש בדרך זה, -

כפי שהדבר הוא באור המתפשט מהשמש, רק בדרך רחוקה ונפלאה מהשגתנו, כי גבהו דרכיו

ומכל מקום, -

למרות שזה באופן נעלה ביותר מאשר אצל האדם, בכל זאת, כדי לשכך האזן, נשמע ונתבונן ממשל אור השמש, המיוחד ובטל במקורו, ואינו עולה

– האור בהיותו בשמש עצמה, בשם כלל בפני עצמו רק שם המקור לבדו - כך

– גם, כל מדותיו של הקדוש-ברוך-הוא ורצונו וחכמתו, אינן עולות ונקראות

– לגבי הקב"ה, בשמות אלו

– של מדות, רצון וחכמה, כלל אלא לגבי הנבראים

– בלבד, הערת כ"ק רבינו: "שהם למטה מאצי' – בבריאה יצירה ועשי' – והיינו", עליונים ותחתונים, -

הנבראים העליונים והנבראים התחתונים, שהויתם וחיותם והנהגתם, שהקדוש-ברוך-הוא מהוה ומחיה אותם ומנהיגם, הוא

– על ידי, ברצונו וחכמתו ובינתו ודעתו

– של הקב"ה, המתלבשות

– רצונו, חכמתו, בינתו ודעתו של הקב"ה, מתלבשות במדותיו הקדושות, -

חסד, גבורה, תפארת וכו', הרי לגבי הנבראים, המתהווים, מקבלים חיותם ומונהגים מהקב"ה על ידי התלבשות רצונו, חכמתו, בינתו ודעתו – במדותיו, נקראים הספירות והמדות בשמות חכמה, בינה, דעת ומדות. כדאיתא

– כמו שמצינו במדרש: "בעשרה דברים נברא העולם: בחכמה, בתבונה ובדעת וכו', דכתיב: -

ככתוב: ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו וגו'".

– כתוב הרי במדרש, שהתהוות העולם היא ב"עשרה דברים", שהם עשר ה"ספירות", וכמאמר אליהו: -

ב"פתח אליהו" שבהקדמת תיקוני זהר: "דאפיקת עשר תקונין, וקרינן להון עשר ספירן, -

אתה (ריבונו של עולם) הוצאת עשרה "תיקונין" והם נקראים "עשר ספירות", לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגלין ועלמין דאתגלין, -

כדי להנהיג בהן (בעשר הספירות) את ה"עולמות הסתומים" (העולמות שלמעלה מהשגה), ואת ה"עולמות הגלויים" (שהם גלויים להשגת האדם), ובהון אתכסיאת כו'".

על דרך משל: ביום ראשון מששת ימי בראשית - נגלית מדת החסד, -

כפי שהיא, כלולה מכל מדותיו הקדושות, ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו

– של הקב"ה, מלובשין בה, -

במדת החסד, וברא בה

– במדת החסד, את האור במאמר "יהי אור", -

כי, ענין האור הוא התהוות הבאה מהתגלות מדת החסד, והשייכות שבין "אור" ל"חסד", היא בכך: שהיא בחינת התפשטות והמשכת האור לעולם מלמעלה, והתפשטותו

– של האור, בעולם מסוף העולם עד סופו, שהיא בחינת מדת חסד; -

שהרי ענינה של חסד הוא: התפשטות וגילוי. רק מפני שכלולה

– מדת החסד, גם ממדת גבורה, -

שהרי מדות וספירות (שבעולם האצילות) הן בהתכללות אחת בשניה, ומדת החסד כוללת בה גם מדת הגבורה, לכן לא היה

– האור שנוצר ממדת החסד, רוחני כאור של מעלה ממש, וגם נתלבש

– אור זה, בעולם הזה שהוא בבחינת גבול ותכלית, שהוא מהלך ת"ק

– חמש מאות, שנה מהארץ לרקיע וממזרח למערב.

– כל ההגבלות הללו לא היו קיימות אילו התהוות העולם היתה ממדת החסד עצמה, שהרי חסד הוא התפשטות בלי הגבלה; אלא, מפני שההתהוות היא מחסד כפי שהיא כלולה גם מגבורה – ומצד הצמצום של מדת הגבורה, באות ההגבלות האמורות. – אך, כיוון שביום ראשון של ששת ימי בראשית נתגלתה ופעלה מדת החסד, נתהוו אז הנבראים שיש להם שייכות למדת החסד, המציאות של אור וכו'. וכן ביום שני

– של ששת ימי בראשית, נגלית מדת גבורה

– כפי שהיא כלולה משאר מדות, ורצונו כו', -

וכן רצון, חכמה, בינה, דעת, מלובשים בה, וברא בה

– והקב"ה ברא במדת הגבורה את הרקיע במאמר "יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים", -

כך, שהמאמר והנברא שנתהווה ממנו – הרקיע – יש להם שייכות למדת הגבורה, שהיא

– ההבדלה שברקיע, בחינת צמצום וגבורות להעלים מים העליונים הרוחניים ממים התחתונים, ועל ידי זה נתגשמו

– המים התחתונים בהבדלם מ

– המים העליונים; -

נעשתה אם כן ההגשמה על ידי צמצום והעלם, הבאים ממדת הגבורה שנתגלתה ופעלה ביום שני מששת ימי בראשית, ומדת חסד כלולה בה, -

במדת הגבורה, כי "עולם חסד יבנה", -

הערת כ"ק רבינו: "ענין של חסד". כלומר: עצם ה"יבנה" של העולם הוא ביטוי של חסד וגילוי. הרי, שגם במקום שפועלת מדת הגבורה, פועלת שם גם מדת החסד, שהכל

– כל האמור הוא כדי שתראה היבשה ואדם עליה לעבד ה'.

– הרי זה ענין של חסד, וכן כולן.

– כל שאר המדות, שהמשיכו ובראו את הנבראים, כל אחת ביום שלה. וזהו שאמר אליהו בתקונים

– ב"תיקוני זהר", שם: "לאחזאה איך אתנהיג עלמא בצדק ומשפט כו', -

להראות כיצד מונהג העולם בצדק ומשפט וכו' – שה"ספירות" נאצלו בשביל ענין הנהגת העולם בצדק ומשפט וכו', צדק איהו דין, -

"צדק" הוא מדת הדין והגבורה, משפט איהו רחמי כו', -

"משפט" הוא רחמים כו', כלא לאחזאה איך אתנהיג עלמא, -

כל זאת, כל המדות והספירות, הן כדי להראות כיצד מונהג העולם, אבל לאו דאית לך צדק ידיעא דאיהו דין, -

אבל לא שאתה, הקב"ה, יש לך "צדק" הידוע, לנבראים, שזהו דין, ולא משפט ידיעא דאיהו רחמי, -

ולא, שיש לך, ענין ה"משפט" הידוע, לנבראים, שהוא רחמים, ולאו מכל אינון מדות כלל": -