עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית בשנת תרע"ז (1917) החלה תקופה שחורה משחור עבור יהדות ברית המועצות. פעילות דתית מכל סוג שהיא נאסרה; רבנים ואישי דת נעצרו, הוגלו ונהרגו באכזריות; בתי-כנסיות, מקוואות ומוסדות דתיים נסגרו על מסגר ובריח. הממשל הקומוניסטי עשה כל שביכולתו כדי למחוק את החיים היהודיים מעל פני האדמה.
נגדם כחומה בצורה עמד רבי יוסף יצחק שניאורסאהן, הרבי הקודם מליובאוויטש. הוא שלח שליחים לרחבי המדינה להקים מקוואות ובתי-כנסיות מחתרתיים; לספק מזון כשר ותשמישי קדושה ליהודים ששמרו בחשאי על יהדותם. חתנו, רבי מנחם מענדל (שהתפרסם לימים כ"הרבי מליובאוויטש"), הצטרף אליו בעבודה חשאית ומסוכנת זו.
בשנת תש"י (1950), לאחר פטירתו של רבי יוסף יצחק, קיבל הרבי על עצמו את עול הנהגת חסידות חב"ד. במשך השנים הבאות, הגבירו השלטונות את הרדיפות נגד הדת ושומרי המצוות, אך הרבי שמר כל השנים האלה על קשר הדוק עם היהודים ברוסיה הסובייטית, עודדם וחיזקם. הרבי השתמש לצורך זה בערוצים חשאיים רבים, ביניהם שלוחים ששיגר לרוסיה במסווה של תיירים ואנשי עסקים. עם נפילת הקומוניזם לפני למעלה מעשר שנים, נהפכה הפעילות לגלויה ורשמית ואספקת הצרכים הרוחניים והחומריים של יהודי רוסיה, החלה להתבצע לאור היום.
היטיב להגדיר זאת יצחק גרינבוים (שר הפנים בממשלה הראשונה שהפך בערבות ימיו לקומוניסט)1:
"והיה אם יום יבוא ויתרומם מסך הברזל, וברית-המועצות תהיה פתוחה גם לתושבי מדינת ישראל, אם נבוא לשם ונמצא איש אחד שמכריז כי יהודי הינו, הרי שהדבר יקרה בזכות אדם אחד שיושב בברוקלין - הרבי מלובביץ'".
*
במדור שלפניכם, "יהדות רוסיה", מובא מעט מן המעט מעדויות, סיפורים ורשמים של כאלו שהיו מעורבים בפעילות חשאית זו. מאמרים אלו נדפסו בספר "דיעדושקא", ומופיעים כאן באדיבות המחבר – הרב זושא וולף, לו נתונה תודתנו2.