מקוה באדיבות הק.ג.ב.

אני מהנדס מזון במקצועי, אך לאחר שהפכתי 'סירובניק' פוטרתי מעבודתי, והחלתי לעבוד כאיש תחזוקה.

בוקר אחד בשנת 1984, הגיע למוסקבה הרב גרשון גרוסבאום, מומחה ידוע בענייני מקוואות, ואמר לי בערך כך: "הרבי שלח אותי לכאן לבנות מקווה במארינא רושצה. הרבי הורה שההתחלה תהיה מיד וגם נתן סכום מסוים כהשתתפותו האישית בבניית המקווה".

נותרתי המום. אין צורך לומר שבניית מקווה ב"מארינא רושצה" שבבירת רוסיה, היה צעד של מרד גלוי נגד השלטונות. שאלתי אותו, כיצד אתחיל בבנייה ובמיוחד שמדובר בתשעת הימים – תקופת האבלות על חורבן בית המקדש? תשובתו הייתה שבמקרה חשוב כמו בניית מקווה, הרבי הורה להתחיל לבנות דווקא לפני תשעה באב.

התחלתי לחשוב על העניין בצורה מעשית. איך אתחיל בעבודה תוך ארבעה ימים? איך אשיג חומרי בנייה ברוסיה הקומוניסטית ומנין אשיג צוות פועלים מקצועי? לא היו לי שום אמצעים ולא הייתה במארינא רושצה שום תשתית כלכלית או מקצועית לבניית המקווה.

אבל ר' גרשון נשאר בשלו. "עליך לדעת, שאם הרבי אמר כך יהיה. ובנוסף לכך המקצוע שלך מתאים מאוד לבניית המקווה". ר' גרשון לימד אותי במשך כמה שעות את עיקרי היסודות ההלכתיים של בניית מקווה. ישבנו יחד ועיבדנו תוכנית בסיסית להקמת מקווה מתחת לפני הקרקע במארינא רושצה.

"מופת" בתחילת הבנייה

לאחר שהשלמנו את תוכנית המקווה, סיכם עמי ר' גרשון שניפגש שוב למחרת – התאריך העברי היה ו אב, ואחר עזב את מארינה רושצה והשאיר אותי לבד, נתון למחשבות ותוכניות. נעמדתי בפינה בבית-הכנסת ושפכתי את לבי לפני בורא עולם שיסייע בידי.

סיימתי את תפילתי ובשעה ארבע אחר הצהריים, הלכתי לביתי. מחוץ לחצר בית-הכנסת שוטטו אותה שעה כמה רוסים, ממתינים לפתיחת חנות משקאות חריפים סמוכה. עמדתי כבר לסגור את שער החצר, כשמבטי נתקל באדם שהיה לבוש כפועל בניין. מייד הבזיק בי רעיון ופניתי אליו בשאלה: "האם אתה רוצה להרוויח הרבה כסף?"

מובן שהוא ענה בחיוב. אמרתי לו שאני חייב לבנות במהירות חדר מסוים, והצעתי לו הצעה מפתה: אם ישיג עבורי עשרה פועלים שיבצעו את העבודה במהירות הדרושה, אשלם לכל אחד מהם סכום נכבד וגם אוסיף לכך בקבוק וודקה...

תוך חצי שעה היו במקום חמישה עשר איש שהגיעו עם כלי העבודה שלהם. לא בזבזנו רגע. כל אותו לילה חפרנו בקרקעיתו של אחד החדרים בבית-הכנסת בור בנפח הדרוש.

בבוקר שלמחרת, מגיע לבית-הכנסת הרב גרוסבאום ושואל אותי: "נו, כבר חשבת על איזה רעיון?" במקום תשובה פתחתי לפניו את דלת החדר שבקרקעיתו חפרנו, ועצרתי אותו ברגע האחרון מנפילה לבור. כשראה את החפירה קפא על מקומו בתדהמה...

אבל אז צצו בעיות חדשות, כמעט כל שעה. קירות אותו חדר היו עשויים מעץ. בתפקידם החדש ככותלי מקווה היו צריכים להכיל צנרת של מים והיה צריך לבנות אותם מחדש מאבן ובטון. ואם בכך לא די, הרי מרכז גדול של הק.ג.ב. שוכן בדיוק מול בית הכנסת, ומחלקה מיוחדת של הק.ג.ב. ("המחלקה הדתית לשמירת מוסדות דת") הייתה מבקרת לעתים תכופות בבית-הכנסת. היה ברור שאנשי המחלקה הזו ימנעו את המשך הבנייה.

בדיעבד, התברר שהעובדה שהרבי קבע את ו באב כמועד התחלת הבניה הייתה ממש "מופת". בדיוק באותו יום יצאו כל אנשי המחלקה הזו לחופשת הקיץ שנמשכה כמה שבועות, וכך הוסר מאיתנו בדרך פלאית מכשול מרכזי. גם גבאי בית-הכנסת "מטעם" נסע לחופשה ובכך ירד החשש להלשנה.

חופש לעבוד יש, אבל איך משיגים כמות גדולה של בלוקים, מלט וכו' בתוך מספר ימים? גם כאן הגיעה הישועה ממקום בלתי צפוי. ידיד אישי שלי בשם ר' שלום ינטובסקי, ממתפללי בית הכנסת, שהיה נכה-מלחמה, ובתור שכזה זכה לפריבילגיות מיוחדות, שביניהן קיצור תקופת ההמתנה לקבלת אישורי בנייה. אנשים שכמותו לא נאלצו להמתין שנתיים אלא שנה אחת בלבד...

ר' שלום סיכן את עצמו ומסר לי את כל המסמכים שלו. התפללתי שהעניין יסודר איכשהו ויאמינו שאני הוא זה שהמסמכים שייכים לו, וניגשתי למפעל של חומרי בניה. כשהגעתי לשם שמחתי לגלות שהמנהל יצא לחופשה וממלא-מקומו היה רוסי, שראיתי עליו מיד שניתן לעשות עמו עסקים... חוץ מהתשלום על חומרי הבניין, נתתי לו סכום הגון והלה חתם מיד על מסמכי שחרור הלבנים. כעבור שעתיים כבר מילאתי בלבנים סמיטריילר שלם עם שני קרונות נגררים, ועוד באותו לילה המשאית והנגררים הגיעו לרחוב שלפני מרינה-רושצ'ע.

המשאית חסמה את כל הרחוב וחששתי שפקידי הק.ג.ב. ממול ישימו לב לנעשה. גייסתי מיד את כל הפועלים, ארגנתי קבוצה נוספת של פעילים יהודים, ושתי הקבוצות העבירו את הלבנים (חלקם יועדו גם לשיפוץ בית-הכנסת) מיד ליד עד לתוככי הבניין. למחרת בבוקר כבר לא היה זכר לפעילות שנעשתה שם בלילה, הלבנים היו מאוחסנות בתוך הבניין.

כך הייתה לי תוך יומיים בלבד כל כמות הלבנים שהייתה דרושה לבנין המקווה – נס של ממש ברוסיה של אז! והפועלים שהוזמנו לבוקר החלו בעבודה.

יחד עם הפועלים, הכנתי במהירות את תבניות היציקה והברזל, הכנסנו בתבנית את הצנרת ויצקנו את רצפת הבטון ואת הקירות לבור המקווה, וכך היה לנו שלד מוגמר. באותה דרך בערך השגתי גם את שאר כל החומרים שהיו דרושים לבנייה...

לא חסכנו בהוצאות כדי להפוך את המקום לנאה ואטרקטיבי, ולבסוף עמד המקווה על תילו יפה ומהודר.

מקוה ב-16 ימים

כל תהליך בניית המקווה מתועד ביומני לפרטיו, וכך אני יכול לציין את התאריכים המדויקים: בניית המקווה נמשכה כחודש בלבד, וכשנוריד את ימי השבתות ועוד כמה ימים שבהם לא עבדנו מסיבות שונות, נמצא שכל הבנייה ארכה 16 ימי עבודה נטו!

בי"ג באלול תשד"מ הושלמה בניית המקווה.

על פי הוראת הרבי הגיע הרב משה פוזן מלונדון כדי להכשיר את המקווה ולבדוק את מצב המקוואות ברוסיה. כל שנותר לנו היה להמתין לגשם הראשון.

כאשר ירד הגשם והרווה את הארץ ואת בור ה"אוצר" של מי הגשמים, הספיקה אשה אחת לטבול במקווה. למחרת הגיעו סוכני הק.ג.ב. וגילו את המקווה!

סוכני הק.ג.ב. סוגרים את המקווה

סוכני הק.ג.ב. ראו בבניית המקווה פריצת דרך וחששו מפני התעוררות החיים היהודיים בברית המועצות. והאמת היא, שהסובייטים צדקו בהחלט. במבט לאחור, הביאה המקווה ב"מארינא רושצה" להתעוררות יהודית גדולה במוסקבה, ובמספר ערים נוספות ברוסיה התעוררו יהודים לבנות מקוואות.

אנשי הק.ג.ב. קראו לי לחקירה, והודיעו לי שבית-הכנסת כולו ייסגר ביום חמישי בלילה. עדיין לא חשדתי בכוונות שלהם. הם סגרו את בית הכנסת ביום חמישי ופתחו אותו למתפללים הקבועים רק לקראת כניסת השבת, וכשנכנסתי חשכו עיניי: הם סגרו על מנעול ובריח את הכניסה לחדר שבו בנינו את המקווה ואטמו גם את החלונות.

לבי ניבא לי שחורות אבל המתפללים ניסו להרגיע אותי. מיד לאחר צאת השבת פרצתי את אחד החלונות ונכנסתי למה שהיה המקווה. לתדהמתי גיליתי שאין מקווה! הם מילאו את כל שטח המקווה בחול-ים, יצקו עליו רצפת בטון בעובי 5 ס"מ וציפו את הבטון ברצפת עץ חזק ומשובח בגובה פני הקרקע! באותו רגע החלטתי שהרצפה היפה הזו עוד תצפה את משטח קריאת התורה באולם בית-הכנסת...

אך בינתיים היה עלי לפעול בנחישות ובשכל: בבוקר יום ראשון הראיתי לכל המתפללים מה עשו אנשי הק.ג.ב. וחשבתי לצלם זאת ולפרסם בעיתונות העולם, איך מתנהג "משטר הצדק והיושר" הקומוניסטי.

"המצב ישתפר מאליו"

לא העזתי לעשות זאת בלי לשאול את הרבי, וההוראה שהגיעה מהרבי הייתה שלא לפרסם זאת בעיתונות, כי פרסום כזה עלול רק להזיק. "לא צריך לעשות דבר, המצב ישתפר מאליו", היו דברי הרבי. עם זאת, הראיתי את המקווה האטום לכל נציג שהגיע מחו"ל למארינא רושצה.

במקביל, אנשי ארגון "עזרת אחים" קיימו פעילות אינטנסיבית ושקטה כאחת, על מנת להפעיל לחץ על הרוסים. הפרשה הגיעה לדרגים הגבוהים ביותר ונידונה בין שאר העניינים בז'נבה בפגישות בין הרוסים לאמריקאים, תוך כדי המשא ומתן על פירוק הנשק.

בחודש מאי 1985, להפתעתם של מתפללי מארינא רושצה, נמסר לאנשי הקהילה שמותר להם לשקם את המקווה, תוך התנצלות על העובדה "שכמה פקידים בלתי אחראים הביאו להחרבתו". כשהודיעו לי רשמית שיש אישור לפתוח את המקווה, אמרתי להם: מי שאטם את המקווה חייב גם לפתוח אותו...

ניצחון מושלם

הם התעקשו, אך גם אני התעקשתי, ולבסוף נאלצו לבוא בעצמם ולפתוח את המקווה בחסות החשיכה!...

הם סילקו את הרצפה, פירקו את יציקת הבטון, רוקנו את החול, והחזירו בעצמם את המקווה למצבו המקורי (פחות או יותר). מבחינתנו היה זה ניצחון מושלם. את רצפת העץ המשובחת הותירו בחצר בית-הכנסת, וזו הייתה ההזדמנות להגשים את ההחלטה שקיבלתי באותו ליל מוצאי שבת – להשתמש ברצפה זו לציפוי בימת הקריאה בבית-הכנסת...