להחמיר לפושטו כו'. זהו בודאי כוונת רמ"א,א שאם כוונתו כדמשמע קצת בלבושב שכתב וכן כו', למה כתב כאן יש להחמיר, דמשמע דאין האיסור ברור מדינא, מאי שנא מכשאינו צריך לצאת שכתב סתם לא יצא משמע דאסור מדינא. וכן בדין, דהא אין היתר אלא משום פסידא. וכן כתב רמ"א בהדיא בסי' ש"י ס"ז.ג (ואין לומר) דהתם דוקא שחייב כשמוציא לרשות הרבים בכיס התפור בבגד, אבל הכא פטור אבל אסור אף ברשות הרבים. דזה אינו, דרמ"א הוציא דבריו מב"י סוף סי' ש"ט, ובב"י למדה מדין המפתח שבסי' ש"ג סי"ז,ד ושם כתבו הב"יה ומג"א,ו וכן הוא במגיד משנה,ז דהאוסריןח אזלי לשיטתייהו דגבי תכשיטיןט דהא בהא תליא. ואף דלכאורה הוה משמע דכולי עלמא מודים במפתח וכיוצא בו דחייב,י דחיישינן שמא ישכח ויצא מהא דחנניה אומריא חייב אדם למשמש כו',יב אם כן כל שכן בשבת שלא יתלה בו או יניח בו לכתחלה בענין שיוכל לבא לידי חיוב כשישכח עיין סוף סי' רנ"ב, וע"כ לא הוצרכו הרשב"איג וסיעתו לומר שאין דרך לשלוף תכשיטין כשיוצא לרשות הרבים, אלא משום דבלאו הכי הוי ליה גזרה לגזרה כמבואר בר"ןיד דאנן סהדי כו'טו שאין דרך כו',טז אבל בנידון דידן אפשר דכולי עלמא מודו דחיישינן לספק שמא ישכח לשלפו. אבל זה אינו דבספר התרומהיז וטור סימן ש"ג מבואר בהדיא שאף בנידון דידן אין איסור אלא בכרמלית לפי שיטת המתירין בתכשיטים, והטיבו אשר דברו הב"י ומג"א דלטעמייהו אזלי.יח ובר מן דין משמע מלשון רמ"א בסי' ש"י ס"ז שכוונתו כאן כמ"ש, שאם לא כן לא נזכר כלל מזה בסעיף זה, ואיך כתב כדלעיל סי' ש"א סל"ג: