התוועדויות תשכ"ח

י"ט תמוז

א. ע"ה שנה לסיום ההמשך "תפילין דמארי עלמא" בשנת תרנ"ג
מספר ע"ה מורה על המשכת המוחין במדות – "ואברם (חכמה) בן חמש שנים ושבעים שנה (מדות) בצאתו מחרן" (מיצר הגרון), שזהו"ע התפילין (א-ג)

ב. סיום הדפסת שו"ע אדמו"ר הזקן בארה"ב בימים אלו
נוסף לכך שזהו סיום של שמחה [שזהו"ע דששון, בחי' יסוד, יוסף] שהחלה עוד לפני ימי בין המצרים (בי"ב תמוז), הרי זו גם שמחה ל"גמרה של תורה" (ד-ה)

ג. (הקדמה למאמר:) השייכות ד"וחזקת והיית לאיש" לבר-מצוה (ו)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה וחזקת והיית לאיש (מוגה)

ד. (בהמשך למאמר:) מעלת האתהפכא שע"י יוסף ומשיח
העילוי בהמשכה בבי"ע שע"י יוסף – שמיתוסף החידוש דאתהפכא; וזהו"ע דמשיח – גילוי שפועל אתהפכא למטה, "לא ירעו ולא ישחיתו גו'", וסיום הכתוב "מלאה גו' כמים לים מכסים" – שלימות האתהפכא ע"י ה"יחוד נפלא" דידיעת ה' (ח-ט)

ה. ביאור היעוד ד"כמים לים מכסים"
לע"ל יהי' גילוי חכמה דא"ס ("מים שאין להם סוף") בארץ, ובעבודה – המשכת האמונה בהשגה; השייכות לשיטת ר"ש שלע"ל "משביתן שלא יזיקו"; "ארץ" ו"דעה את ה'" – אמונה והשגה, יחו"ת ויחו"ע, תש"י ותש"ר (י-יג)

איתא במדרש תילים, ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב

"רוצים אנו ליגע בתורה יומם ולילה" – כי הפעולה בעולם להשלים את כוונת הבריאה היא ע"י היגיעה בתורה דוקא (כדמצינו שבריאת העולם היא בשביל התורה ובשביל ישראל, ב' ראשית). והטעם שהשלמת כוונת הבריאה הוא בכחה של התורה דוקא – כי התורה היא באין-ערוך למעלה מהעולם, ולכן גם כשירדה ונעשית בערך לעולם קודמת היא לעולם ("אלפיים שנה קדמה תורה לעולם").

"אבל אין לנו פנאי" – כי מצד ענינה של התורה לפעול בעולם יש תפיסת מקום למציאות העולם, ולכן ישנו סדר עבודה של "הנהג בהם מנהג דרך ארץ".

"אמר להם הקב"ה קיימו מצות תפלין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה" – כי שתי מצוות אלו ענינם המשכת המוחין במדות, אלא שבמצות תפלין א"א שתהי' מניעה מצד גדרי העולם ("אין לנו פנאי"), כי: (א) פעולת לימוד התורה היא לפעול שינוי באויר העולם, ולכן יש בה תפיסת מקום לגדרי העולם, משא"כ מצות תפלין; (ב) המשכת המוחין במדות ע"י התורה היא בזו"נ דאצילות בלבד, משא"כ ע"י מצות תפלין ההמשכה היא גם במלכות כפי שיורדת לבי"ע.

התחלת המשכת המוחין במדות היא ביום הבר-מצוה, שאז ניתנים לו הכחות לפעול בעניני המדות ועד לבירור העולם, שעיקרו הוא ע"י התורה (ובתפלין – תש"ר), שלימות הבירור באופן של אתהפכא (השייך לשמו של בעל הגאולה – "יוסף הוי' לי בן אחר").

ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב

מאמר (כעין שיחה) ד"ה איתא במדרש תילים

א. (בהמשך למאמר:) אודות התלמידים הנוסעים בשליחות המל"ח
גם לפני המצב ד"אין לנו פנאי", קודם הנישואין, צ"ל תורה וגמ"ח (תורה ו"מלאכה" דאהבת ישראל) – ע"י נסיעת התלמידים בימי הקיץ להביא ה"מעיין" אל ה"חוצה", אבל זה גופא צ"ל ע"י דיבור ושינון עניני תורה, ובשופי, ואשרי חלקם (ב-ו)

ב. המצב בהתוועדויות: ביאור בענין חובת הרב לרגוז על התלמידים
בהל' ת"ת נקט אדה"ז "להראות עליהם רוגז" (כשאינם מקשיבים) לא כי פליג על הרמב"ם (והשו"ע) שכתב "לרגוז עליהם", אלא בתור טעם לרוגז (כדרכו שכותב טעמי ההלכות) – שיראו התלמידים; ואה"נ שאם אינו מועיל צריך לרגוז ממש, כמו בנדו"ד... וזאת כדי שלא יביישו את הרביים שחוזרים על דברי תורתם... ויהיו "אודנין דשמעין". ולהוסיף, שכבוד רבו שייך אפילו אם לימדו רק מהו "זוהמא ליסטרון" – די"ל שרומז לפעולתו בסילוק הזוהמא מהתלמיד. ויה"ר שיפעלו הדברים כו' (ז-יד)

ג. פרש"י (כז, ג) ד"ה והוא לא הי' (הוגה) (טו)

ד. 1) פרקי אבות (א, ו): יהושע בן פרחי' אומר כו'
צ"ב השייכות ד"והוי דן כו' לכף זכות" להתחלת המשנה (טז)

2) המשך הביאור בל' הרמב"ם "אף בפרשת בלעם"; בפרש"י פ' שלח (יז)

ה. הביאור בפרקי אבות
יהושע בן פרחי' הי' רבו של אותו האיש ודחהו כו', ולכן אמר שיש לדון לכף זכות ולא לדחות כו', ואם לא מצא לו זכות – יתלה ברבו ובחבריו ("עשה לך רב .. חבר") (יח-ט)

נחמו נחמו עמי, ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, ט"ז מנחם-אב

ענין הכפל שבמצוות ("מצוותי' כפולות") – שיש בהם ב' ענינים: בירור וזיכוך העולם (ובזה גופא – העבודה ד"סור מרע" והעבודה ד"עשה טוב"), ובירור וזיכוך האדם (ובזה גופא – תיקון הגוף ונפש הבהמית ועלי' לנפש האלקית).

וכיון ש"מצוותי' כפולות", לכן גם ענין החטא הוא כפול ("חטאה בכפליים") – חסרון הענין החיובי שבמצוה, ותוספת ענין שלילי; ולכן גם ענין הגלות הוא כפול ("לקתה בכפליים") – הסילוק דבחי' סוכ"ע והסילוק דבחי' ממכ"ע ("לעילא לעילא").

וע"י עבודת התשובה, שגם היא באופן של כפליים ("כפליים לתושי'") – נעשה ענין הנחמה באופן כפול ("נחמו נחמו", "נחמותי' כפולות"), שפירושו – לא רק ב' פעמים ככה, אלא באין-ערוך (וכיון שבביאת המשיח יקויים הייעוד "והפכתי אבלם לששון", לכן ההכנה לזה היא ע"י עבודת התשובה דוקא, שענינה אתהפכא).

ושורש כל הענינים הוא בתורה, שגם בה ישנו ענין הכפל – לוחות ראשונות ולוחות אחרונות, שע"י לוחות אחרונות ניתוסף עילוי גם בלוחות ראשונות. ועד"ז בבית ראשון ובית שני, שע"י הנחמה על בית שני (שהיא נחמה גדולה ביותר כיון שבאה ע"י ירידה גדולה יותר) ניתוסף עילוי גם בבית ראשון.

ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, ט"ז מנחם-אב

מאמר ד"ה נחמו נחמו עמי

א. העילוי דט"ו באב לגבי יוהכ"פ ופורים
בט"ו באב – אי"צ לווידוי כמו ביוהכ"פ; ואפילו פורים (שלמעלה מיוהכ"פ) – סו"ס נתפרש בתושבע"פ, ואילו ט"ו באב – הוא ע"ד "הקפות" שלגודל מעלתם אינם אלא מנהג; ולכן מקשרים ט' באב (שמביא לעילוי זה) לשמח"ת (ב-ד)

ב. 1) פרש"י (ו, ז) "לבניך, אלו התלמידים וכו'"
(פתיחה) הדגשת ענין נצחיות התורה בעשה"ד דפרשתנו; הפעולה דנצחיות התורה ע"י לימוד לתלמידים; הצורך ביגיעה ודיוק בלימוד פירוש רש"י (ה-ז)

הביאור בפרש"י (הוגה) (ח)

2) פרש"י (ה, טז) "כאשר צוך, אף על כיבוד אב ואם נצטוו במרה כו'"
ממ"ש "שם שם לו חק ומשפט" בפ' בשלח מוכרח רק שנצטוו על פרה שבת ודינין (כמ"ש רש"י שם), ולכן לגבי שבת נקט בפשיטות "(כאשר צוך) במרה", ורק כאן נתחדש ההכרח ש"אף על כיבוד או"א נצטוו במרה"; ורש"י אינו זקוק להסביר מדוע נצטוו שוב במ"ת – דמובן בפשטות העילוי במצוות ששמעו מהקב"ה (ט-יב)

3) פרקי אבות (ג, ב): "הוי מתפלל בשלומה כו' .. שנים שיושבין כו'"
בעולם אין "ממוצע", וכדי לשלול "חיים בלעו" – צ"ל "מוראה של מלכות" ע"י "הוי מתפלל", העלאה וביטול; אך הגם שעוסקים בתפלה – נשאר העולם "מושב לצים" (כנ"ל שאין "ממוצע"), ורק כש"יש ביניהם דברי תורה", המשכה, נעשה דירה לו ית' (יג-ז)

"והי' עקב תשמעון" – המס"נ דעקבתא דמשיחא, ובפרט בענין ד"ושננתם לבניך אלו התלמידים" (יח)

והי' אם שמוע, כ"ף מנחם-אב

טעם הדעה ש"מעשה גדול" – כמ"ש "גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו", שגילוי גדולתו של הקב"ה נעשה דוקא ע"י "עיר אלקינו" (סדר ההשתלשלות), ובפרט עולם הזה הגשמי, לפי שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים.

ומ"מ "נמנו וגמרו תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" – כי פעולת המצוות בגשמיות העולם יכולה לבוא רק לאחרי פעולת התורה, שהיא הממוצע בין האוא"ס והעולמות (כי מצ"ע אין גשמיות העולם יכול להיות כלי לאלקות). ועפ"ז מובן שבפנימיות הענינים "מעשה גדול", לפי שע"י המעשה נשלם רצון העליון, והתלמוד אינו אלא הממוצע שעל-ידו באים למילוי רצון העליון.

ולכן בהזמן דעכשיו ההלכה היא ש"תלמוד גדול", כי הענין ד"מעשה גדול" אינו יכול להיות בגלוי כל זמן שהעולם לא נזדכך עדיין; משא"כ לעתיד, שיזדכך העולם – אזי יהי' "מעשה גדול".

וזהו החילוק בין פרשה ראשונה לפרשה שני' דקריאת שמע: בפרשה ראשונה מדובר אודות סדר העבודה עתה, ולכן תורה קודם למצוות ("תלמוד גדול"); משא"כ בפרשה שני' מדובר על הזמן דלעתיד, ולכן מצוות קודם לתורה ("מעשה גדול").

כ"ף מנחם-אב

א. "נזכרים ונעשים": ניצול העילוי שע"י גלותו של בעל ההילולא
שלימות התשובה היא ש"מקדשין אותו הרבה מלמעלה" ע"י יסורין גלות ומיתה, והרי לפי ערך הגולה, מקומו הקודם ומקום גלותו – כך הוא העילוי שעי"ז. ויש לנצל זכרון זה במעשה (תכלית ענין הזכרון שבתשובה), כולל תיקון העבר, ובשמחה; השייכות למסכת יומא (שענינה תשובה) – שהתחלתה בענין ד"מפרישין כהן גדול מביתו" (א-ו)

שיטת הרמב"ם בענין התשובה (הוגה) (ז)

ב. השייכות דכ' אב לענין התשובה; ביאור בלקולוי"צ בענין התשובה
יום זה הוא מ' יום קודם ר"ה; יואב ודוד (שזהו יום קרבן העצים של צאצאיהם) הם ע"ד חרטה על העבר וקבלה על העתיד; כ' אב ויוהכ"פ חלים באותו יום בשבוע (ח-י)

ביד כל אחד להגיע לתשובה תתאה, לשבור "מסך (מחיצה קלה) המבדיל" – ק"נ, ו"מחיצה של ברזל" – גקה"ט (לקו"א פי"ז), ועד לתשובה עילאה (שבאגרת התשובה) – להשיב נפשו (מלכות) "עד הוי' ממש .. לדבקה בו ית'" (יסוד תפארת דעת עד לפנימיות הכתר) (יא-ד)

ג. שיעור חומש היומי: "שם מת אהרן .. קשה מיתתן של צדיקים וכו'"
מגבית כ"ף מנחם אב (טו)

הקושי בשבירת הלוחות הראשונות (ומיתת צדיקים): הלוחות והאותיות הם ע"ד גוף ונשמה, וכיון שגם הלוחות (הראשונות) עצמם היו מעשה אלקים – לא היתה שכחה גם מצד הגוף (כשם שלא שייך לשכוח על עצמו), ובמילא הי' חירות מיצה"ר ואו"ה; משא"כ בלוחות שניות, שמשה פסלן (ועד"ז במיתת צדיקים – שהגם שיש כתבים ותלמידים כו', שייך שכחה). והתיקון לזה – "כפלים לתושי'", ע"י עבודת התשובה, "ואתנפל גו'" (טז-כג)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה והי' אם שמוע

ד. (בהמשך למאמר:) העילוי דפרשה שני' דק"ש; מבצע תפילין
מ"ש "וקשרתם" לפני "ולמדתם" – דלע"ל "מעשה גדול". ומה שלא נזכר בה "בכל מאדכם" להיותה "בזמן שאין עושין רצונו של מקום" – כי אז לא תהי' המס"נ ד"בכל מאדך". וההכנה לזה, ע"י שגם מי ששייך ל"וסרתם ועבדתם" – מיד מתעסקים עמו ב"וקשרתם" (מעשה גדול), ועי"ז מגיעים למעלה מ"בכל מאדך"; והזמ"ג – אלול, שבו בודקים התפילין (כה-ל)

ה. בדברי הספרי שכל המניח תפילין ניצול משלש מאות עונשים
כשם שהתורה היא למעלה מהזמן, גם במצות תפילין (שעל ידה "כאילו אתם יגעים בתורה כו'", להיותה ממוצע בין תורה למצוות) יש מעין זה – שהנחה אחת (דאל"כ, מהו החידוש?!) כוללת ג' מאות הנחות דכל ימי השנה! וענין זה מוסיף עידוד במבצע תפילין (לא-ד)

ו. החידוש דפרשת והי' אם שמוע בנוגע לענין החינוך
פ' ראשונה ("תלמוד גדול"), היא בואתחנן, התחלת העבודה ("אתה החילות"), ופרשה שני' ("מעשה גדול" דלע"ל) – בפ' עקב, עקבתא דמשיחא; ואז נתבע "לדבר בם בשבתך בביתך וגו'" גם בנוגע ל"בניכם" (דלא כפ' ראשונה ש"ודברת בם וגו'" קאי על האב), והיינו ע"י שגם "בשבתך בביתך" (ולא רק בביה"ס) מראים לילד (ולילדה) דוגמא חי' בזה (לה-ט)

ועתה ישראל, ש"פ עקב, מבה"ח אלול

ברכה – המשכה מעלמא דאתכסיא (בינה, שבו הוא גילוי הוי' דלעילא, סובב) לעלמא דאתגליא (מלכות, שבו הוא גילוי הוי' דלתתא, ז"א). וזהו "אל תקרי מה אלא מאה", שגם בבחי' "מה" (מלכות, ממלא) תהי' המשכת "מאה" (סובב), ע"י הוספת אות אל"ף (עתיק שלמעלה גם מסובב).

והמשכה זו היא ע"י העבודה ד"בכל נפשך", הכוללת כל כחות הנפש, מוחין (נסתרות) ומדות (נגלות), והיא בבחי' סוכ"ע (ובנפש – חי'), ואעפ"כ נרגשת גם בפנימיות (נר"נ), ע"י עבודת המס"נ (יחידה). ולכן היתה תקנת מאה ברכות לאחר שמתו בכל יום מאה נפשות, כי גילוי כח המס"נ (יחידה, שעי"ז נעשית המשכת עתיק) הוא ע"י ההעלמות וההסתרים.

האהבה ד"בכל מאדך" כמו שהיא בציור דאהבה – היא גילוי עצם הנשמה כמו ששייכת לגילוי; וענין המס"נ הוא גילוי עצם הנשמה שלמעלה משייכות לגילוי.

וזהו "מה הוי' אלקיך שואל מעמך" – גילוי הביטול דמ"ה, ביטול עצמי שמצד עצם הנשמה, בב' אופנים אלו: (א) גילוי עצם הנשמה שלמעלה משייכות לגילוי ע"י זכירת ענין המס"נ, (ב) החיבור דחי' עם נר"נ ע"י "מאה ברכות" (ולכן "מאה" הוא הקרי והגילוי ד"מה", עצם הנשמה שלמעלה משייכות לגילוי).

ש"פ עקב, מבה"ח אלול

א. מעלת שבת מברכים אלול והשייכות לפרשתנו
משבת זו נמשך הכח לעבודת התשובה דחודש אלול, ע"י הארת י"ג מדות הרחמים באתערותא דלעילא, וגם לזה צריך הכנה ואתעדל"ת מסויימת – אמירת המזמור "לדוד ה' אורי", שבו נאמר "אחת שאלתי" – שמקביל למ"ש בפרשתנו "(ועתה ישראל, "אין ועתה אלא תשובה") מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה גו'" (א-ה)

ב-ג. המשך הביאור בשיטת הרמב"ם בענין התשובה (הוגה) (ו)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ועתה ישראל (מוגה)

ד. פרש"י (יא, יט) ד"ה לדבר בם: משעה שהבן יודע לדבר וכו'
צ"ב: ההכרח שדוקא "תורה צוה" ו"בלשון הקודש" ו"בן" (ולא תלמיד); מה נוגע העונש ד"כאילו קוברו"; לכאו' "למען ירבו" קאי גם על "וכתבתם" (ח)

ה. 1) פרקי אבות (ד, י): ר"מ אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה וכו'
צ"ב: מאי קמ"ל בחיוב דעסק התורה ושפלות הרוח ובשכר דת"ת; העונש דביטול תורה חמור יותר; שייכות ג' חלקי המשנה (ט)

2) סתירה בזמן חטא המקושש לפרש"י
בפ' שלח פרש"י שהי' זה בשבת השני', לפני מ"ת, ובפ' אמור מפרש שהניחוהו במשמר בפרק אחד עם המקלל – שלפי הפי' שהמקלל "מפרשה שלמעלה יצא" והפי' ש"מב"ד של משה יצא" בודאי הי' לאחרי מ"ת (ואין מסתבר שהמקושש הי' עד אז במשמר) (י-יב)

ו. הביאור בפרש"י ד"ה לדבר בם
הציווי "לדבר בם" הוא (נוסף ל"ושננתם" לתלמידים ברי הבנה) – כשרק מתחיל לדבר (בעודו בבית אביו), ואזי מלמדו "תורה צוה" (פסוק כללי), ובלה"ק – שיש בה קדושה הגם שאינו מבין; וכיון שעד י"ג שנה אין זו אריכות ימים (ומאז ה"ז תלוי בבן) – עכצ"ל שה"ירבו .. ימי בניכם" משמיענו רק העונש ד"כאילו קוברו" (יג-טו)

ז. 1) הביאור בזמן חטא המקושש לפרש"י
ובהקדם: בנוגע למקלל פרש"י ג' פירושים "מהיכן יצא" (דיש קושי בכל אחד מהם), "מעולמו יצא .. מפרשה שלמעלה יצא .. מב"ד של משה יצא", ואילו פירושו על התיבות "וינצו במחנה, על עסקי המחנה" מתאים רק לפי' הג'; ומזה למדים כלל, שגם כשפרש"י כמה פירושים בענין אחד, יכול לפרש אח"כ רק לפי א' מהם. ועפ"ז, מ"ש שהמקושש הי' לפני מ"ת הוא לפי פי' הא' שמקלל "מעולמו יצא", ששפיר אפ"ל שהי' לפני מ"ת; מה שהניחום במשמר – דבעניני חובה לא מיהר משה לשאול פי ה' (טז-כ)

2) הביאור בפרקי אבות
הוראת ר"מ – דחייש למיעוטא – "הוי ממעט בעסק" עכצ"ל שקאי במי שפטור מת"ת כל היום, ואעפ"כ לפנים משורת הדין (א) ימעט בעסק, ו(ב) מתוך ג' הקוין יעסוק בתורה. ובבעל מדריגה כזה צריך לשלול גאוה – "הוי שפל רוח" [ורק בפני כל "אדם", יהודי, ולא "האדם" (אפילו גוי) כבתניא פ"ל, שמדבר במי שנתגשם כו'], ולא יחשוש שעדיף שימשיך בעסקו ויחזיק ת"ח מלימוד בעצמו שלא לשמה – כי יקבל "שכר הרבה", של לימוד לשמה (כא-ה)

השמים כסאי, ש"פ ראה, בדר"ח אלול, ה'תשכ"ח

השמים כסאי והארץ הדום רגלי – תומ"צ, אור פנימי, וע"י אתעדל"ת; איזה בית גו' – אור מקיף, שראש ורגל שוין, ולמעלה מאתעדל"ת, ונמשך רק ע"י הביטול – עני ונכה רוח וחרד על דברי.

השייכות לחודש אלול – ובכתה גו' ירח ימים, ועי"ז – ענין הנישואין ביוהכ"פ (תבוא אלי' ובעלתה); ענין התגלות י"ג מדה"ר בחודש אלול – כמשל המלך בשדה, והחילוק בין י"ג מדה"ר שבכל השנה – רחמנות על חיי הגוף, ובחודש אלול – רחמנות על חיי הנשמה לעוררה בתשובה. אמנם י"ג מדה"ר שבחודש אלול הם קישוטי כלה, שהם רק הארות מבחוץ, וביוהכ"פ – מאירים בבחי' עצמיות ממש.

ש"פ ראה, אדר"ח אלול

א. האווירה של אלול בליובאַוויטש
למרות ריחוק הערך – מהמצב שם ניתן כח לכל המקומות להיות כן, ובפרט שכל ענינו של אלול הוא "בשדה", והיינו לפי שבנ"י הם "אנשי העיר" בעצם (א-ג)

ב. מעלת הקביעות דר"ח אלול בשבת
בשבת מתעלים גם עניני ה"שדה"; כל עניני אלול נעשים מתוך תענוג (שבת) (ד-ו)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה השמים כסאי

ג-ד. 1) פרש"י (יב, ג) "מזבח של אבנים הרבה .. עין כל עין קוץ"
(פתיחה) "ראה (שרואים בגלוי) גו' ברכה וקללה" – ברכה סתם והפיכת הלעו"ז לברכה, והיינו ע"י הפעולה דאיבוד ע"ז (כהמשך הכתובים) – מקור הלעו"ז (ח-ט)

הביאור בפרש"י (הוגה) (י)

2) המשך הביאור בפרש"י פ' ואתחנן "לבניך, אלו התלמידים"
משנ"ת שהכרחו של רש"י הוא ממ"ש בפ' ויחי עה"פ "אחלקם ביעקב", "ד"א .. אין לך .. סופרים ("אחלקם") ומלמדי תינוקות ("אפיצם") אלא משמעון" – הוא גם לפי' הא' ברש"י שם, כי החילוק בין ב' הפי' הוא רק בנוגע ללוי (יא-ד)

3) המשך הביאור בשיטת הרמב"ם בענין התשובה (הוגה) (טו)

ה-ו. פרקי אבות (ה, יט): תלמידיו של אברהם אבינו וכו' (הוגה) (טז)
למרות מעלותיו של בלעם, עין רעה וכו' מאבדת הכל (הוגה) (יז)

היום הזה ה' אלקיך מצוך, ש"פ תבוא, כ"א אלול, ה'תשכ"ח

שייכות הפסוק "היום הזה ה' אלקיך מצוך גו'" למ"ש לפנ"ז "ארץ זבת חלב ודבש" – כיון שבשעת כניסתן לארץ יש צורך בכריתת ברית מחדש על התורה, בגלל הירידה שבהתעסקות בעניני העולם בכניסה לארץ; ודוגמתו בתושבע"פ – בחי' ארץ ישראל בתורה – שמצד ירידת והתלבשות רצונו ית' בעניני העולם, צריך ברית והתקשרות עם יחו"ע דתושב"כ.

השייכות לר"ה – "היום הזה" – בנין עולם הדיבור, שבגלל הצמצום שבדיבור לצורך התהוות עלמא דפרודא, יש צורך בכריתת ברית לפעול בעולם ביטול היש. וזוהי גם השייכות לענין הדבש, שהוא מבחי' הגבורות, אלא שהוא באופן של המתקת הגבורות בחסדים – המתקת הגבורות שבענין הצמצום שלא יהי' עי"ז מציאות יש נפרד, אלא באופן של ביטול היש.

ענין הכריתת ברית (לא רק ההתקשרות שמלמטה למעלה להיות ביטול יחו"ת ליחו"ע, אלא) גם מלמעלה למטה – להיות ירידת והמשכת אוא"ס למטה, הן בנוגע להתהוות העולם בר"ה, והן בנוגע לתושבע"פ; והקשר עם המתקת הגבורות שבדבש – שפועלת כיווץ ועצירת הסתלקות האור והחיות שרוצה להתעלות לשרשו (היפך הירידה וההמשכה למטה), ע"י התעוררות המתיקות והתענוג שבענין ההתהוות לפי שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים.

ש"פ תבוא, כ"א אלול

א. ביאור השם "שבת סליחות"
שם זה שייך לשבת עצמה (ואינו הכנה לחול) – כי, הסליחות הם ע"ד ביקור ממומים ד' ימים, וכיון ש"אין אדם רואה נגעי עצמו", צ"ל נתינת כח ממעלת השבת (שלכן לעולם מתחילים סליחות במוצש"ק) – שפועלת סליחה ותשובה נעלית יותר (א-ה)

ב. 1) המשך: הטעם ש"מפקחין על צרכי ציבור בשבת"
כיון ש"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט" – ה"ז ענין שנעשה בשבת עצמה (ו)

2) ה"ויכולו" דיום הולדת הבעש"ט ואדה"ז בח"י אלול
קרבת ה' מצד ענין ההתהוות בכל רגע שהם גילו – מוסיף ב"לנו בושת הפנים" (ז-ח)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה היום הזה ה"א מצוך

ג-ד.  1) אופן עריכת כמה "שבע ברכות" בהתוועדות אחת (י)

2) פרש"י (כו, טז) עה"פ היום הזה ה"א מצוך (הוגה) (יא)
(ובהערות: ביאור בתניא פ"א, ובפרש"י בפסוק הקודם)

ה-ו. פרקי אבות (ג, ט): כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו כו'
הדיוק "קודמת לחכמתו" (ולא "מכריעה" וכיו"ב), קדימה גם בזמן – שאז הלימוד עצמו חדור ביראת חטא ש(גם המדריגה התחתונה שבה) שרשה מעצם הנשמה שקדמה לתורה, ושייך לבעל המאמר ר' חנינא בן דוסא – שהי' מלומד בנסים (יב-ד)

כ"ד אלול – לעסקניות דתו"ת ו"בית רבקה"

ההכנה לברכה דר"ה – האחדות ד"נצבים כולכם"
אחדות בנ"י יכולה להיות רק סביב ענין היהדות, שמאחד כולם, ובפרט סביב אידיאל ועבודה משותפת של חיזוק מוסדות חינוך בדרך היהדות, וזה מוסיף בברכה (א-ד)

כי המצוה הזאת, ש"פ נצבים, כ"ח אלול

הטעם שראש-השנה (יום ברוא אדם הראשון) נקרא "תחלת מעשיך" – כי קיומם של כל הנבראים תלוי בעבודת האדם, להיותו כלול מכל הענינים שישנם בהנבראים.

ולכן נאמר באדם הראשון "נעשה אדם" (לשון רבים), לפי שבריאת האדם היתה ע"י כל עשר הספירות, כדי שעי"ז יהי' בכחו לקיים את כל תרי"ג המצוות (שכל מצוה תלוי' בספירה פרטית מעשר הספירות). ומזה מובן שהאומר "נעשה אדם" הוא למעלה מעשר הספירות, וגם מבחי' הכתר (שהרי יש מצוות התלויות בכתר).

וזהו "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום" – שהנתינת כח לקיום המצוות היא מבחי' "אנכי". וממשיך "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" – שאע"פ ש"המצוה הזאת" מצ"ע היא "נפלאת" (עתיק, "בשמים") ו"רחוקה" (אריך, "מעבר לים"), מ"מ אינה נפלאת ורחוקה "ממך", כי בנשמה נמשך מבחי' "אנכי" שלמעלה מעתיק ואריך.

ומסיים "כי קרוב אליך הדבר" – שהטעם לכל זה הוא בשביל בנין ותיקון המלכות ("דבר").

ש"פ נצבים, כ"ח אלול

א. העילוי דפ' נצבים על פ' תבוא ביחס להכנה לר"ה
פ' נצבים (שמפסקת בין התוכחות לר"ה) – מגלה פנימיות התוכחה דפ' תבוא באופן הרצוי, ודוקא בה נרמז "היום" דר"ה בפסוק "אשר אנכי (עצומ"ה) מצוך היום" (דלא כבפ' תבוא "היום הזה ה"א מצוך"), ועי"ז בנ"י "נצבים" בדין, נצב מלך (א-ה)

ב. אודות אופן ההנהגה בבית הכנסת ובעת התפלה כו'
יש ליזהר מדברים בטלים בבית הכנסת ולהקפיד על נקיונו, ופשיטא שלא לטפס ע"ג ארון הקודש או לעלות על הגג; בעת התפלה יש להסתכל בסידור ולא כו', ועד"ז אין להמתין בחוץ בעת הנסיעה על הציון כו' (והזמ"ג – שבאים אורחים) (ו-ט)

מאמר ד"ה כי המצוה הזאת

ג-ד.  1) שמירת כבוד וקדושת בתי הכנסת שבארץ ישראל (יא)

2) פרש"י ד"ה (ל, יא) כי קרוב אליך; פרקי אבות בסופן
הד"ה בפרש"י צ"ב: הרי מפרש תיבת "הדבר" (ש"התורה ניתנה לכם בכתב ובע"פ"); ובכתוב צ"ב: מה מחדש הכתוב בסוף מ' שנה ש"קרוב אליך" (יב)

בפרקי אבות צ"ב: "בעולמו" למעוטי מאי; הצורך בתיבות "יצרתיו אף עשיתיו"; מאי "ואומר"; מה ה"מילי דחסידותא"; השייכות לר"ה (יג)

הביאור בפרש"י: "הדבר" הוא (לא התורה, אלא) "המצוה הזאת" – הציווי לקיים כל המצוות (דלעיל מיני'); וכיצד קיום כ"ז "קרוב אליך" – כי בתורה שניתנה לכם בכתב ושבע"פ נתפרש השכר והעונש, וזה תכלית "כל מה שברא הקב"ה בעולמו" (יד-יז)

הביאור בפרק"א: מחדש שכל הבריאה (לא רק "חמשה קנינים" דלעיל) מצ"ע לא קיימת, "אלא לכבודו", גם עולם העשי' – "עשיתיו", "ואומר (כיון שסו"ס אין וא"ו המחבר אחרי "בראתיו") "ה' ימלוך" ל' עתיד, ועכצ"ל דקאי על עוה"ז (דלמעלה כבר "מולך"), למעט הסט"א שאכן לא תהי' "בעולמו"; וזהו"ע ר"ה – "מלוך על העולם כולו בכבודך" (יח-כא)

ה. סיום הביאור בפרש"י
בהמשך לענין הגלות דלעיל – מחדש הכתוב שגם שם "קרוב אליך" (הוגה) (כב)

ברכות ערב ראש השנה

לאחר התרת נדרים; לאחר קבלת הפ"נ כללי