הוא היה מדוכא לחלוטין.

עמד בצד הדרך, דיבר אליי דרך חלון המכונית. אשתו עזבה אותו. אין לו עבודה. כל יום חולף היה עליו לנטל. אך גרוע מכל, הוא חש שהוא עצמו מהווה נטל על גב העולם. כפי שהוא הגדיר זאת: "אין בי כל תועלת".

ניסיתי לשמח אותו, אך הוא נשאר בשלו. עזבתי אותו עם מעט מחשבות אופטימיות, ופניתי לעשות 'פרסה' כדי להמשיך בדרכי.

לפתע הוא צעק: "עצור"! לחצתי על דוושת הבלמים בכל כוחי רק כדי לראות רכב חולף במהירות מסחררת, שכמעט והתנגש בי. אמרת לו: "אם לא היית קורא לי לעצור, הייתי מת. לפני מספר שניות הרגשת שאתה חסר כל תועלת. כעת, כל מעשה טוב שאעשה יהיה נזקף גם לזכותך".

פניו הוארו באור מיוחד. הדכאון שאפף אותו מספר חודשים, חלף ונעלם.

ישנם שקיעות, אך אפילו ללילה החשוך ביותר יש סוף. אף אחד מאיתנו לא יודע מה הרגע הבא מביא עמו, אך עלינו תמיד לזכור: "גם זה יעבור".