הערת העורך: במסגרת תוכנית הקיץ של תנועת חב"ד, נוסעים מאות בחורים חבדיי"ם ברחבי העולם למקומות נידחים ברחבי העולם בהם אין חיי קהילה יהודיים ומביאים לשם את אור היהדות והחסידות. הסיפור הבא הוא חלק מדיווח שנשלח למרכז חב"ד העולמי על-ידי רפי שטיינר, הנמצא באריזונה.

כל היום לא פסק הגשם מלרדת.

מחוגי השעון הראו על 7:30 בערב. זה עתה סיימנו ביקור בית שארך שעתיים. הבית שכן כ-4 ק"מ ליד הכביש המהיר, והגענו אליו דרך כביש עפר לא סלול. כשנפרדנו מהמשפחה, הם הזהירו אותנו שננהג בזהירות כי הגשם הפך את העפר לשלולית בוץ דביקה.

על-פי התוכניות, היה עלינו להמשיך בדרכנו וללון בעיר בשם שואו לואו. העיר נמצאת במרחק 40 ק"מ; כבר התקשרנו למלון מקומי כדי להזמין חדר.

הנסיעה בדרך הבוצית הייתה קשה. ברקים הבריקו, רעמים הרעימו וגשם שוטף המשיך לרדת. נסעתי במהירות של 10 קמ"ש, אך הרכב עדיין החליק מדי פעם. המזגן פעל אך אני לא הפסקתי להזיע, וכדי לסבך את העניינים נסעה מאחורינו משאית עם אורות גבוהים ולפלאפון שלי לא הייתה קליטה. אני מתלבט האם לכתוב על החוויה המפוקפקת הזו (תירגעי אמא, אני בסדר) אבל לפתע הגשם התחזק והרכב החליק בסיבוב של 180 מעלות!

אחרי חצי שעה של נסיעה בדרך-לא-דרך הגענו סוף כל סוף לכביש המהיר. נשמנו לרווחה, הודינו לאלוקים והחלטנו שלא להמשיך בנסיעה אלא לחפש מוטל סמוך.

עצרנו ליד המוטל הראשון שראינו, הוצאנו את החפצים ונכנסו אל הלובי. הנערה שישבה בקבלה התבוננה בנו בעיניים פעורות לרווחה. "יהודים? אף פעם לא באו יהודים לאיזור הזה"? הייתי קצת מופתע מתגובתה ושאלתי אותה האם יש לה איזה בעיה עם הנושא, אך היא השיבה "כמובן שלא. אני הרי יהודיה בעצמי"! היא סיפרה לנו שהיא נמנית על המשפחה היהודיה היחידה בעיר (כך לפחות היא חשבה; אנחנו מצאנו משפחות נוספות). קבענו להיפגש עם הוריה למחרת.

הם היו נלהבים כל-כך לראות אותנו! אביה הניח תפילין לראשונה מזה שנים רבות, והעברנו להם בשמחה את הפרטים של המשפחות היהודיות הנוספות המתגוררות בעיר כדי שיוכלו ליצור עמם קשר...

מסתבר שלאלוקים היו תוכניות בשבילנו.