בעיר קטנה, במרכז-מערב אמריקה, גר יהודי רב-חסד ונדיב בשם הרב שמוטקין. בכל שנה, לפני התקדש חג הפסח, נהג לשגר קופסאות מצות שמורה כדי להביא את תחושת חג הפסח ליהודים. זהו סיפורם של ארבע קופסאות מצות.

הקופסא הראשונה הגיעה לביתו של רואה חשבון בגיל העמידה, אדם מהמעמד הבינוני שלא היו לו חברים רבים והוא התגורר לבדו, בעוד הדגים הטרופיים שבאקווריום משמשים לו לחברה. היות ודגים טרופיים אינם ידועים כדברנים גדולים, ישב לו רואה החשבון בביתו בלילה, מאזין לרדיו ותוהה.

הוא זכר שהלך לדלתו אחר הצהריים כדי לקחת את דברי הדואר. כשפתח את הדלת, נפלה קופסת קרטון לרגליו. בתחילה סבר שהקופסא היתה של מגש פיצה בגודל בינוני, שנשלחה לביתו בטעות, אך כשפתחה וראה את המכתב המצורף, מילא החיוך את פניו, חיוך נדיר לאותה תקופה, והוא אמר תודה מיוחדת לרב שמוטקין, רק משום שזכר אותו.

למחרת, בשעות אחר הצהריים, שוב הלך רואה החשבון הקטן אל הדלת לקחת את הדואר היומי. וכשפתח את הדלת, שוב נפלה קופסת קרטון לרגליו. הוא בחן אותה ביסודיות וגילה שוב שארוזות בה מצות שמורה מבית חב"ד.

"מוזר", הוא חשב, "קופסא אחת דיה לשמש כמתנה נאה, אבל שתיים, נראה לי מוגזם מצידו של הרב". "אולי יש לליובאוויטש יותר כסף ממה שחשבתי", הוא אמר לעצמו, "אולי תרמתי כסף מיותר", ציין במחשבתו החשבונאית.

למחרת בשעת אחר הצהריים, הלך שוב האיש העצוב אל הדלת לבדוק דואר. בפעם זו הבחין ברטט שעבר בו, ובצעד שלו כבר ניכרה התלבטות-מה כשפתח את הדלת. נכון, קופסא נוספת של מצות הגיעה לעברו.

עכשיו מבינים הנכם בוודאי שרואה חשבון זה ידע דבר או שניים אודות מחשבים, אז מחשבתו הראשונה היתה שאולי ההענקה קשורה בקשר של בלבול חסידי במחשב. משהו כמו אירוע שבו הממשלה שכחה שהיא כבר שלחה החזרי מס והחליטה לשלוח אליך את אותם החזרים בכל שבוע, בכל ימי חייך.

"מדוע – הוא הרהר לעצמו – לא יכולתי אף אני להיות קשור בבלבול של החזרי מס במקום בבלבול של מצה שמורה? זהו המזל שלי" – המשיך לומר לעצמו – " אנשים אחרים מקבלים כסף ואילו אני - מצה שמורה"...

למחרת אחר הצהריים, הוא ניגש כדרכו לקבל את הדואר, פתח את הדלת ו... ניחשת; פנימה נפלה לה קופסת מצות רביעית. "הרב שמוטקין מנסה לומר לי משהו" החשבונאי שלנו חשב לעצמו, "אבל מה זה יכול להיות? ארבע קופסאות של מצות-שמורה מסמלות בוודאי משהו. כמו ארבע קושיות, אבל מצרך יקר יותר... חברנו תהה "מה אעשה? מה אעשה?" לבסוף, לאחר התעמקות מוגזמת בנושא, הוא החליט לעשות בדיוק כפי שהרב שמוטקין עשה – להעניק את המצות למישהו אחר. היות ולא הכיר אנשים רבים, הוא נתן שני קופסאות לאנשים מהעבודה, קופסא אחת לאישה יהודיה שנישאה ל"ע לאדם נוצרי וקופסא אחת ליהודי שאף הוא נישא לאישה לא-יהודיה. את הקופסא השלישית נטל עמו כשהלך להתארח בליל הסדר בבית אביו, ואת הרביעית השאיר לעצמו.

ליל-הסדר היה די מדכא עבור רואה החשבון הקטן. אשתו של אביו היתה חולה מאוד ובקושי הצליחה לשבת לשולחן. ימיה היו ספורים והדבר היה ניכר ביחס המסובים אליה. כשהגיע העת להוציא ולטעום מן המצה, האירו פניה של האם החורגת. "מי הביא את המצה השמורה לסדר?", היא שאלה בקול חזק וצלול. "אני" ענה החשבונאי הקטן. "אני רוצה להודות לך מאוד" היא אמרה "כל יום בחיים עבורי יקר מאוד, ועם מתנה בלתי צפויה זו, עשית את הבלתי אפשרי, משום שגרמת ליום הזה להיות מיוחד אפילו יותר מהרגיל"...

כל המסובים חייכו והאירו פניהם, ואיכשהו לילה עצוב ומרוחק הפך להיות קרוב ומחמם לבבות. "הרב שמוטקין עושה משהו טוב כאשר הוא מחלק את המצה הזו" חשב אז רואה החשבון לעצמו.

כעבור שלושה ימים, כאשר חזר רואה החשבון למשרד, פנה אליו האיש שקיבל ממנו את המצות, כמעט אפילו לפני שהספיק להכין לעצמו קפה. "אתה יודע", הוא אמר, "למצה המיוחדת הזו שנתת לי לפסח, היתה השפעה די עמוקה על אשתי, שלא רק שאינה יהודיה, היא אפילו אינה דתית. אין לנו כבר 'סדר' בביתנו בפסח, אך אני חילקתי את המצה שלך ואשתי היתה די מרותקת למצה. היה קשה לה להאמין עד כמה עתיק המצה נראית, והיא הרגישה שהמצה העניקה לה תחושת שייכות עם עבר שהיא לא ידעה כלל שקיים".

"ואתה יודע מה באמת מפתיע? היא דרשה ממני להוריד את התנ"ך המאובק שלנו וממש באותו לילה, (שהיה במקרה גם ליל-פסח) היא ביקשה שאקרא את כל סיפור יציאת מצרים בקול רם, לה ולילדים".

"נשים אף פעם אינן מפסיקות להפתיע, זה ממש מדהים" הרהר רואה החשבון.

"היא אינה חושבת בכיוון של גיור, אבל לתוכנית הזו של הרב שמוטקין, בוודאי היה לה איזשהו אפקט עליה, בדרכים בלתי צפויות"...

הוא פסע לאיטו בחזרה למשרדו, כשהאישה היהודיה שנישאה לגוי הלכה לכיוונו במסדרון. "אני באמת רוצה להודות לך על המצה הזו שנתת לי לפסח. אתה יודע שבכל שנה בתי, בעלי ואני נוסעים לבית הוריי בליל הפסח. לא עורכים שם 'סדר' ממש, זו בעיקר ארוחה, משום שבעלי לא בדיוק מעוניין... אך כשבתי פתחה את קופסת המצות ונתנה לכל אחד חתיכה ואף קראה בקול את מכתבו של הרב שהיה מצורף לחבילה, אז בעלי אמר לי: 'את יודעת, היא די נהנית מהטקס הזה' והוא הסכים לשלוח אותה לבית ספר יהודי בימי ראשון, דבר שעד אותו לילה היה רעיון שאליו התנגד בתוקף. אני לא יודעת מה גרם לו לשנות את דעתו, אבל אני חושבת שלמצה של הרב יש חלק ניכר בזה".

אין צורך לומר שנדהמתי ממש מהגילויים הללו, ואף חשתי רגשות אשמה על ששמרתי קופסא אחת לעצמי. ראו את הטוב שיכולתי לעשות לו הייתי נותן את הקופסא הנוספת של מצה שמורה... אך אז נזכרתי כיצד אני-עצמי הרגשתי כשקיבלתי את אותה קופסא ראשונה ואז... די שמחתי ששמרתי אותה לעצמי.