אז קודם כל, מהי שמחה?
השמחה היא שאדם נמצא במצבו הטבעי. כאשר יש לאנשים צער או כאב, הם מצטמצמים ומתכנסים. המהות של שמחה זה יציאה מהצמצום וההגבלה אל המרחב. הנפש מתרחבת ומגיעה לסוג של שלימות. גם אדם שחותך עגבניות ועושה את זה בשמחה, אז הדברים הולכים לו טוב יותר, ובודאי בעבודת ה'.
שמחה היא התפרצות יוצאת דופן?
השמחה היא ביטוי של הנפש בהתגלותה. זה עניין של שלמות הנפש ושל בריאות הנפש, והיה ראוי שזה יהיה ככה תמיד, ובפרט בעבודת ה'. אנחנו צריכים לעבוד את ה' במילואנו. יכול להיות שמצור ומצוק מביאים אותנו אל הקב"ה אבל זו לא העמידה הרגילה מולו. אם היינו יכולים לעבוד את ה' כל ימינו בשמחה אז זה היה עניין של שלמות הנפש. כשאדם רוצה לעבוד את ה' חלק מהעבודה היא, שינסה להגיע למצב של שמחה. חסידים היו אומרים, שלפעמים, אפילו שמחה שלא באה מהמקור הכי עליון עדיפה מעצבות.
אפילו שמחה המגיעה מתוך עזרים חיצוניים כבדיחות ועוד?
היו אמנם כאלה שהפריזו בזה, אבל בשביל להגיע למצב של שמחה, צריך גם את זה. אם אדם היה יכול רק להיזכר בקב"ה ולהתחיל לחייך, אז לא היה צורך בזה. דוד המלך היה במדרגה ש"קרבת אלוקים לי טוב", אני חושב שאני קרוב לה' וכל הצרות נעלמות.
אבל כשאדם לא נמצא במדרגה הזאת, הוא רואה את השמחה בדברים אחרים. ההבדל בין שמחה להוללות היא בשאלה לאן לוקחים את השמחה. יש שמחה שמתבזבזת על שום דבר. אם אדם נמצא בתכלית השלמות והולך ועושה דברים בטלים, הוא מבטל כלי טוב על דברים שלא שווים את זה. אפילו כאשר לאדם יש צרות ראוי שיכניס אותם לעבודת ה', וכל שכן את השמחות.
כיצד מכניסים את הצרות לעבודת ה'?
אם אדם יושב ומתעסק בצערו, יש לו מזה עצבות נקיה, שלא מוליכה אותו לשום מקום. אפשר לעבד את העצבות ולהשתמש בצרות בתור מנוף להתקרבות אל הקב"ה.
יש סיפור מפורסם על יהודי שכל ביתו נשרף, והוא עומד ורוקד. שואלים אותו על מה הוא רוקד, והוא עונה: "על זה שלא עשני גוי. אם הייתי גוי – גם האלוקים שלי היה נשרף". לא שלאדם לא איכפת שהבית שלו נשרף, אלא שהוא פונה מזה עצמו לקב"ה. הוא הרי הרופא לכל תחלואיך, אז הולכים לרופא.
בכל אופן מה עושים כשיש צרות קשות?
אם אני עצוב מהצרות, אז יש לי שני דברים, גם צרות וגם עצבות, אני לוקה בכפלים. אם עצבות הייתה פוטרת את הצרות, אולי זה היה משתלם, אבל היא הרי לא מועילה דבר. זה כמו לגרד פצע – מרגיע לרגע אבל רק מזיק. גם אדם ששוקע בעצבות, יש לו איזה מתיקות מזה, מתיקות לרגע, אבל הוא נופל מזה מטה מטה. כשבן אדם מרגיש שהוא נמצא במרה שחורה, שיעשה כל דבר, שישחק דומינו אפילו – להיות בעצבות זה הרבה יותר גרוע.
הקב"ה לוחץ אותי לאיזשהו כיוון, הוא רומז לי לזוז. יש אנשים שמותו של אדם קרוב (לא עלינו) גרם להם לשקוע, ויש אנשים שזה אמר להם שהם צריכים להשתנות. אני זוכר מישהו, אח קטן במשפחה, שהיה פרא אדם, והוא היה בשוליים של המשפחה. ואחיו, שבאמת אהב אותו אהבה גדולה, נהרג בתאונה. הוא, שהיה כבר נשוי, קיבל על עצמו לשלם את המשכנתא של אחיו והתחיל לעבוד בשתי משרות. הוא הצליח לקבל סמיכה לרבנות כדי להיות כמו אח שלו. האיש הכי קרוב אליו נפטר וזה דחף אותו קדימה.
זה נכון גם בתהליכים כלליים, כשאתה רואה צרות של עם ישראל בכללותו?
הרבי מליובאוויטש אמר שאחרי השואה, ששליש מהעם היהודי הושמד, זה אומר שכולנו צריכים ללמוד שליש יותר ולהתפלל שליש יותר. גם כשנחרב בית המקדש היו אבלי ציון והיה רבן יוחנן בן זכאי. היו אנשים שלא אכלו בשר ושתו יין ובכו, מה נשאר מכל אלה?
ררבי יוחנן בן זכאי הכניס את העם לתנופה אחרת.
איך בחור ישיבה שמרגיש שאינו שמח בלימודו יכול להישאר בשמחה?
לפעמים העצה היא כל כך פשוטה, שלא פשוט להגיד אותה. בן אדם לא שמח כי הוא לא מצליח, והוא לא מצליח כי הוא לא מתאמץ. אתה עצלן, אז תישאר עצוב ומתוסכל. יש שלב, שמפסיקים לתת לילד דייסות, ומנסים לתת לו דבר קשה יותר. זה לא אותו דבר וזה קשה, ורק אחרי שהוא לומד ללעוס הוא מגלה שיש לזה טעם טוב.
יש דברים, שצריך ללעוס אותם יותר קשה ויותר חזק. כשמתאמצים – מצליחים, וכשמצליחים – שמחים.
אך לפעמים זה לא עניין של מאמץ. יש דברים שבן אדם מנסה לעסוק בהם, אך הם לא שייכים אליו. אדם צריך למצוא את מקומו, ובכל אופן לא לשבת ולחשוב כמה לא טוב לי. אומרים בשמם של הרבה צדיקים, שאפילו שיצר הרע מביא אדם לעבירה, זאת רק ההתחלה. האמת היא, שהיצר רוצה להכניס את האדם למרה שחורה, אז האדם גמור.
אז מה עושה מי שחטא?
במקום ליפול למרה שחורה, שיעשה תשובה. וכאן ראוי להעיר הערה קטנה. כשאדם רוצה לעשות תיקון על חטא, הזמן הראוי לכך איננו מיד לאחר החטא. נפלתי לבוץ. אם אנסה לנקות בידיים, יהיה רק יותר בוץ. צריך לחכות שיתייבש. אני יכול לעשות תשובה, רק כאשר אני לא נמצא בתוך העניין. ולכן כדאי לחכות עם זה קצת. ובינתיים אפשר לעשות את מה שכתוב בתנא דבי אליהו: אם אדם עבר עברה, אם רגיל לקרוא פרק אחד יקרא שני פרקים, רגיל לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים. וזה אותו דבר בעצמו. במקום ליפול מהעבירה, אני משתמש בעבירה כמנוף לעבודת ה'.
שאלה לסיום, האם הרב רואה בקרוב עתיד שמח יותר?
מבחינת הכלל אני רואה כל מיני דברים שאינם מתקדמים, אבל בדרגה של אנשים פרטיים ובדרגה של קבוצות, אני יכול להגיד שהדרך לא חסומה, ושיש מקומות שאפשר ללכת הלאה. אנחנו יודעים שהאור רק בשמחה! עומד אחר כתלנו, בנתיים אנחנו מדליקים נרות. אנחנו מדליקים נר ועוד נר, לבסוף יבא האור הגדול.
(מתוך גליון "מעיינותיך לצעירים", בהו"ל ובאדיבות תורת חב"ד לבני הישיבות)
הוסיפו תגובה