אריק הוא יהודי גאה שגדל בדרום אפריקה. אחרי שחי בישראל כשמונה שנים הוא עבר לאירלנד, שם הוא עובד כרופא מרדים. לפני כמה שנים הוא קנה זוג תפילין משלוחי חב"ד שבאו לבקרו במסגרת תוכנית הקיץ של חב"ד ומאז הוא מניח אותם בכל יום מימות השבוע. כמובן, הוא התלהב להיפגש אתנו, למרות העובדה שהייתה לו תכנית לבילוי חברתי אחר באותו ערב.
בשיחתנו נגענו בעניינים שונים, החל בדיון דקדקני בענייני קבלה וכלה בשאלה למה אלוקים ברא אותנו עם ערלה אם מלכתחילה הוא רצה שנסיר אותה. אריק הזכיר שיש לו חבר יהודי מקייפטאון שבמקרה היה בעיר הקרובה ב"לוקום" של חודש (זה המונח שהרופאים משתמשים בו לתאר שהות מקצועית זמנית של רופא במקום כלשהו), ואף כי החודש שלו כמעט הגיע לסיומו, בוודאי הוא ישמח אם נבקר אותו. אנחנו, כמובן, קפצנו על ההזדמנות ולקחנו את פרטי ההתקשרות של החבר. כשהיינו באזור שבו החבר שלו שהה, טלפנו אליו וקבענו פגישה ליום רביעי בערב.
כשעמדנו לעזוב הוא אמר לנו שאחד מעמיתיו הרופאים בבית החולים נתן לו ספר בשם "יהודי אירלנד", וחשב שאד ייהנה לקרוא אותו. כשאד חזר אליו אחרי כמה ימים, ציין הרופא שבמקרה הייתה לו אמא יהודייה. עם זאת הוא לא גדל תחת כנפי האמונה היהודית ולא החשיב את עצמו ליהודי.
מיד התחילו ה"נורות האדומות החבדיו"ת" להבהב, והתחלנו להסביר בהתלהבות איך – מכיוון שאמו יהודייה – גם הוא עצמו יהודי, ושאכן נשמח לפגוש אותו. אד מסר לנו את שמו של החבר שלו והבטיח להשיג בשבילנו את פרטי ההתקשרות שלו.
לא חיכינו שאד יטלפן, חיפשנו את החבר במדריך הטלפון ודיברנו עמו בקצרה. מכיוון שהוא לא החשיב את עצמו ליהודי, הוא לא הבין בדיוק מה רצינו ממנו, אבל הסכים שנבוא לביקור חטוף.
הוא גר בחווה חקלאית בת כ-400 דונם, שבה אשתו עובדת, והוא מממן אותה מעבודתו כרדיולוג. הוא קיבל אותנו בביתו בברכה חמה, ושוחחנו נעימות על דא ועל הא, ואז נפל דבר.
הוא סיפר לנו על סבו, שהגיע לאירלנד מאירופה המזרחית, על אמו, שהתחתנו עם פסיכותרפיסט ("הוא היה פרוידיאני אדוק!") ועל ניצולי השואה שהרבו לבקר בביתו, כדי לקבל ממנו ייעוץ. אחרי כשעה של שיחה עם הרבה הומור, היינו מוכנים ללכת, והסברנו שלפני לכתנו אנו מבקשים להציע לאנשים שפגשנו הזדמנות להניח תפילין. הוא אמר לנו שמעולם בחייו הוא לא הניח תפילין, אבל ניאות לנסות את זה פעם.
כששלפנו כיפה הוא קרא: "יש לי כיפה משלי!" והלך לחדר הסמוך כדי להביא אותה. הוא חזר עם כיפה מהסוג שראיתי רק בתצלומים דהויים בשחור לבן. צורתה לא הייתה ממש עגולה, והיא דמתה יותר, והיה לה כפתור במרכז. "היא הייתה של סבא שלי, ואחרי מותו לקחתי אותה לעצמי", הוא הסביר.
הרהרנו בהשתלשלות העניינים הבל-תיאמן שהביאה אותנו ליהודי הזה, האבוד זמן רב כל כך, שחבש את הכיפה של סבו בהזדמנות הזאת של הנחת התפילין הראשונה שלו.
הוא הניח על ראשו את הכיפה הענקית (שלא הייתה מונחת על ראשו של איש במשך חמישים שנה), וכרכנו עליו את התפילין. הוא קרא את ה"שמע" והצענו לצלם אותו כדי שנוכל לשלוח לו בדוא"ל בהזדמנות מאוחרת יותר.
כשעמדנו כולנו יחד וחייכנו בשביל התמונה, הוא העיר: "אמי הייתה שמחה לראות עותק של התצלום", ועל זה ענינו לו בפה אחד: "היא אינה זקוקה לזה, כי גם היא היא וגם סבא שלך שניהם נוכחים כאן ברגע זה ממש, זוהרים מגאווה".
הוא ביקש שלא נעלה את התמונה באינטרנט, ולכן אם ברצונכם לדעת כיצד הוא היה נראה, יהיה עליכם לעשות שימוש בדמיון...
כתוב תגובה