שתיים ועוד שתיים

השאלה שנשאלה הכי הרבה פעמים השבוע היא, ככל הנראה: "מה התקציב שלך?".

זה קרה ליד דוכן המארזים של משלוחי המנות בסוּפֶרים, זאת הייתה השאלה של היועצת בחנות המתנות וכלי הבית, וכמובן, הבירור הזה נעשה שוב ושוב בבוטיק היין והמשקאות החריפים. "מה התקציב שלך?", או בפשטות: "אמור לי כמה אתה מוכן להוציא על החברים שלך, ואומר לך כמה הם שווים בעיניך".

וכאן יש דבר מעניין, שראוי לתת עליו את הדעת. חז"ל ראו את הדברים אחרת לחלוטין. ההלכה אינה מדגישה בכלל את מחיר משלוח המנות. מה שכן חשוב זה משהו אחר לחלוטין: כמות הפריטים במשלוח. המגילה אומרת: "ומשלוח מנות איש לרעהו", ומכך למדו חז"ל כי המשלוח חייב לכלול לפחות שני פריטים, "מנות" בלשון רבים.

אותו עיקרון חוזר על עצמו גם במצווה החברתית השנייה של פורים: "מתנות לאביונים". אין מחיר מומלץ לצרכן שבו יוצאים בהידור ידי חובת מתנות לאביונים, מה שכן חייבים זה לתת "מתנה" לפחות לשני אביונים.

וזה נשמע מוזר מאד: נתאר לעצמנו אדם שיקנה לבוס שלו בקבוק ויסקי יוקרתי בשבע מאות שקלים. הוא בטוח כי קיים את מצוות משלוח המנות בהידור, אך זאת טעות: הוא לא יצא ידי חובת המצווה עד שיצרף לבקבוק היקר קופסת תירס בשימורים בשישה שקלים. כך גם לגבי המתנות לאביונים: אדם שיתפוס עני ברחוב וייתן לו כמתנה לחג שטר של מאה יורו, לא יצא ידי חובת המצווה. רק אם הוא ייתן לשני עניים, אפילו עשרה שקלים, הוא יקיים את המצווה.

מה עומד אפוא מאחורי מצוות ה'שתיים' של פורים? – הרבי מליובאוויטש מוצא1 כאן רמז עמוק על נתינה, הקרבה וקרבה בין אדם למקום ובין איש לרעהו.

נבואה נוראה

נפתח בסיפור תלמודי נורא וקשה להבנה2, הקשור גם הוא לפורים:

אלו היו הימים הקשים אחרי חורבן הבית השני. ירושלים המפוארת נהרסה ונחרבה עד היסוד והפכה לתילי חורבות. הצבא הרומאי מלא הזעם לא הסתפק בניתוץ ושריפה של המבנים, אלא רצה לראות גם באובדן התרבות היהודית. אדריאנוס הוציא סדרת גזירות שמד, שאסרו את לימוד התורה וההתקהלות הדתית. חכמי ישראל שעברו על הגזירה עונו ונהרגו במיתות אכזריות.

באותם ימים חלה התנא רבי יוסי בן קיסמא ועמד למות, ותלמידו, רבי חנינא בן תרדיון, הלך לבקר אותו בדאגה.

הרב הפנה לתלמיד טענה קשה: "אני שומע שאתה מקהיל קהילות ברבים ומלמד תורה לתלמידים. זו טעות נוראה. הרשעים יתפסו אותך ויוציאו את נשמתך בייסורים".

השיב התלמיד באנחה: "מן השמים ירחמו עליי".

"אני מתפלא עליך", אמר הרב. "אני מדבר דברי טעם ואתה עונה לי באמונה?! אני תוהה אם הארורים האלה לא יתפסו אותך בשעת הלימוד וישרפו אותך כרוך בספר התורה".

"רבי", שאל התלמיד, "אם הם יתפסו אותי לומד תורה, האם אהיה ראוי להיכנס לגן עדן?".

"ספר לי", השיב הרב, "על מעשה טוב שהזדמן לך לעשות, ואומר לך אם אתה מזומן לחיי העולם הבא".

רבי חנינא חשב רגע, ואז סיפר כי בתוקף תפקידו כגבאי צדקה הוא אוסף כסף רב מהציבור. פעם ישב בליל פורים ועשה סדר בארנקים ובקופות, והתלבט על שטר כסף אחד – האם הוא שלו או של מגבית הצדקה. למרות שהיה מקום לקחת את הכסף לעצמו, ולפחות חלק ממנו, הוא מסר את כל הכסף לצדקה.

התרגש הרב ואמר: "אם עשית מעשה טוב כזה, הלוואי שאזכה כי חלקך בגן עדן יהיה חלקי וגורלך יהיה גורלי!".

לא חלפו ימים מועטים ונשמתו של הרב עלתה לשמיים. כששבו מהלוויה, התחזית התגשמה. הרומאים תפסו את רבי חנינא 'על חם', יושב ולומד בספר התורה. כרכו הרשעים את ספר התורה סביב גופו ושרפו אותו חי בתוך גווילי הספר. נבואתו הנוראה של הרב התקיימה במלואה.

וכאן עולה השאלה אצל כל אחד שמקשיב לסיפור: מדוע ביקש הרב לשמוע על מעשה טוב שעשה תלמידו? הרי רבי חנינא לומד תורה ומלמד שיעורים ברבים, תוך כדי סיכון עצמי עד כדי מסירות נפש ממש – וכל זה לא מספיק כדי להוביל אותו לגן עדן?!

ומצד שני, ממה כל כך התפעל הרב, מהצדקה בליל פורים? זה נראה כמו זוטות מול ההרואיות של רבי חנינא ללמד תורה בסכנת חיים!

לתת באמת

בעל התניא3 מבהיר את העניין:

אדם זוכה לגן עדן כשהוא זוכה לעשות משהו "לשם שמים" בצורה מוחלטת, כשהוא מצליח לפרוץ את מחסומי הטבע או האגו ולתת לקדוש ברוך הוא או לזולת – רק בגללם, רק בגלל שמגיע להם לקבל ולא בגלל שהוא אוהב לתת. כאשר הוא זוכה לעשות פעם בחייו את מה שצריך לעשות ולא את מה שהוא אוהב לעשות.

כל עוד רבי חנינא עסק בלימוד תורה, הוא עדיין לא היה ראוי לחיי גן עדן – כי עדיין הייתה אפשרות שהוא עושה את זה בשבילו, שהוא לומד משום שהוא אוהב את הלימוד ומוצא בכך נחמה לנפשו. עדיין אין כאן נתינה אמתית לאחר.

רק כאשר רבי חנינא עבד את השם באנקדוטת הצדקה, הוא הוכיח שהוא באמת אוהב את השם ולא פועל רק להגשמת השאיפות והחלומות האישיים שלו. אדם ששקוע בעולם של קריאה ולימוד הוא בדרך כלל טיפוס מופנם, מסוגר ומכונס בעצמו, שאינו מפזר מממונו לא לעצמו ולא לאחרים. הוא טיפוס סגפן, שמסתפק במועט ולכן אינו מפרגן לעצמו ולאחרים ליהנות מכספו. לכן, כשאיש מופנם כמו רבי חנינא פעל נגד האופי שלו ופיזר את הכסף שלו לצדקה – יכול היה הרב שלו לפסוק באופן ברור שהוא בדרך לגן עדן.

זה לא אתה, זה הוא

זאת בדיוק התזכורת של מצוות השתיים, במשלוח מנות ובמתנות לאביונים: כל עוד האדם נותן את מה שהוא אוהב לתת וקל לו לתת, עדיין אין כאן נתינה לקדוש ברוך הוא או לזולת. הוא בסך הכול מבטא את הגאווה שלו והסיפוק שלו להיות זה שנותן. נתינה ראויה היא כאשר האדם נותן "שתיים" – גם את הדברים שהוא אוהב לתת וגם את הדברים שקשה לו לתת, גם כשהוא פנוי וגם כשהוא צריך לצאת מעיסוקיו ומעולמו האישי כדי לפנות זמן לקדושה או לאחרים.

וכמו שמישהו אמר פעם: "אלוקים מתחיל איפה שאתה נגמר" ו"צדקה מתחילה כשמתחיל לכאוב לך"4...

חסיד אחד ישב כל חייו ולמד תורה מתוך חיי צניעות ודוחק. כאשר הגיעו בנותיו לפרקן, היה צריך לחתן אותן בכבוד אבל לא הייתה לו פרוטה אחת. הלך החסיד להתייעץ עם רבו, והרבי הורה לו לבצע את העסקה הראשונה שתזדמן לו.

יצא החסיד חזרה לביתו, ועצר בדרך בפונדק דרכים לשתות משהו. ישבה שם קבוצת סוחרים יהודים שהחליפו ביניהם תכשיטים יקרים. היות שהחסיד לא מיהר לשום מקום, הוא התיישב לידם והתבונן במעשיהם.

אחד הסוחרים חשב שגם הוא רוצה להשתתף בפעילות המסחרית, ושאל: "מה התקציב שלך?". החסיד השיב כי יש בכיסו עשרה רובלים. פרץ הסוחר בצחוק ואמר כי במחיר הזה הוא לא יכול לקנות דבר, אבל הוסיף בהיתול: "אני מוכן למכור לך משהו אחר: את העולם הבא שלי"... החסיד נזכר בדברי הרבי, וחתם עם הסוחר על חוזה לרכישת העולם הבא שלו.

אחרי כמה רגעים נכנסה אשתו של הסוחר לחדר ומצאה את בעלה מבסוט וצוחק. הוא סיפר לה על היהודי התמים והטיפש ששילם עשרה רובלים על העולם הבא שלו. "אפילו חתמנו על חוזה", סיים בלעג.

"אתה רציני?!", הזדעקה האישה. "אתה רוצה לומר לי שאני נשואה לאדם שלא יגיע לעולם הבא?! אני לא מוכנה לחיות איתך אפילו רגע אחד במצב הזה. או שתקנה ממנו בחזרה את העולם הבא או שניפרד לנצח".

העסקה החוזרת לא הייתה קלה. החסיד התעקש ולא הסכים לבטל את העסקה, עד שהסוחר התחייב לשלם לו את כל הוצאות החתונה של בנותיו.

כשהסתיים הסיפור, נסעה אשתו של הסוחר לרבי ושאלה: "רבי, האם גן העדן של בעלי שווה את הסכום האדיר שהוא שילם לחסיד שלך?", והרבי השיב: "אומר לך את האמת. לפני שהוא השתתף בהוצאות החתונה, גן העדן שלו לא היה שווה אפילו עשרה רובלים. אבל אחרי שהוא לקח על עצמו את מצוות הכנסת כלה, אפילו הסכום הגדול ששילם לא מספיק כדי לקנות את גן העדן המגיע לו...".