שותין מבעוד יום כו'. לפיא מ"ש הכסף משנהב דהרמב"ם מפרש הסוגיאג דשבת קובעת על ידי אמירה, ע"כ צ"ל דהכי קאמר, כשם שהשבת קובעת למעשר, שאם אמר פירות אלו לשבת חל עליהם שם שבת מיד ואסור לאכול מהם עראי מיד, כמו בשבת עצמה, כדתנן פ"ד דמעשרות משנה ב ובפ"ד דעדיות משנה [י]ד לפי פירוש הרמב"ם,ה כך היא קובעת לקידוש שאם אמר באו ונקדש קידוש של שבת חל עליו שבת מיד, ואסור לטעום כלום קודם קידוש כמו בשבת עצמה. ואם כן אפילו מבעוד יום נמי כמ"ש המג"א,ו דומיא דמעשר דמיירי ודאי אפילו מבעוד יום. ועוד דבין השמשות אי אפשר לו לייחד פירות טבלים לשבת, שהרי אי אפשר לעשרן בבין השמשות,ז ואף אם מייחדן אין בדבריו כלום, ולא חל עליהם שם שבת כיון שאינן ראויין כלל לשבת ודו"ק. ועיין ברמב"םח שסיים דבהבדלה א"צ לחזור ולברך כו', ולפי זה דמיירי באמירה קודם זמנה ע"כ ר"ל דכל שכן שמותר לשתות. וכן הוא בט"זט ומג"אי סי' רצ"ט לפי מ"ש שם דהרמב"ם מיירי דמסובים לאכילה ואפילו כשיגיע זמנה א"צ לפסוק,יא וכן כתב במגדול עוז ע"ש. ומדבריהם למדנויב דגבי קידוש אף שמסובין לאכילה השבת קובעת קודם זמנה באמירה בעלמא,יג ופשוט הוא בסוגיא,יד לפי מ"ש הכסף משנהטו (וכן כתבתי בפנים לטעום כלוםטז):
לכללות קו"א זה ראה העו"ב (ירות"ו) ח"ז ע' מא ואילך.
הל' ברכות פ"ד ה"ח.
פסחים קה, א: כשם שהשבת קובעת למעשר כך שבת קובעת לקידוש.
כלכלת שבת ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין.
בפירוש המשנה שם, ובהל' מעשר פ"ה הכ"ב (שתאנה שיחדה לשבת לא יאכל אפילו ארעי שהשבת קובעת).
ס"ק י (שחלק על הכסף משנה שם, שפירש דמיירי בספק חשיכה. וראה לעיל קו"א ס"ק ג, שהוכיח כדעת המ"א ודלא כהכסף משנה).
ראה לעיל סי' רסא ס"ב.
הל' ברכות פ"ד ה"ח.
ס"ק ג.
ס"ק ה-ו. וכ"ה לקמן שם ס"ג.
משמעות דבריהם שם. וכ"ה לקמן שם ס"ג.
כיון שפירשו דברי הרמב"ם גבי הבדלה במסובין לאכילה, ע"כ צ"ל דגם מ"ש בואו ונקדש מיירי בגמר הסעודה מבעוד יום (כאמור כאן בפנים).
כמו באמירת בואו ונברך, דחשיב (לדעת הרמב"ם שם ה"ז, ולעיל סי' קעט ס"ד) הפסק אף לאכילה (ולא רק לשתיה).
גבי קידוש: הוו יתבי בסעודתא. וגבי הבדלה: לא אמרן אלא באכילה אבל בשתיה לא.
ונ"ל דרבינו שכתב נאסר לשתות לאו דוקא אלא לשון הגמרא הוא שהעתיק וה"ה דאסור לאכול.
בדפוסים שלפנינו – רק "נאסר עליהם לשתות".
הוסיפו תגובה