משלוח צפרדעים עד הבית

יהודי נכנס לבית הכנסת בערב יום כיפור ובליבו קיננה תהייה. בסך הכול הייתה לו שנה סבירה, הוא לא חטא יותר מדי, הוא לא הכאיב לאף אחד ולא ביצע טעויות משמעותיות. הוא לא הבין: מדוע עליו לומר בכוונה "וידוי" ו"על חטא" בתפילות היום הקדוש?

האיש שיתף את הגבאי במחשבות שלו, והגבאי הציע פתרון. "ליד בית הכנסת גר בחור פושע, מאפיונר, שעושה לנו צרות. זורק חפצים על גג בית הכנסת וסותם את המרזבים. לך תרביץ לו כמו שצריך, ואז יהיה לך על מה לבקש סליחה".

הלך היהודי, הרביץ לאיש בכל הכוח וחזר לבית הכנסת כשהוא עצוב וממורמר על כך שהכאיב ליהודי בערב היום הקדוש.

לפתע רצה אחריו אשתו של אותו מאפיונר ואומרת: "חזק וברוך! אין לך מושג איזו מצווה עשית"...

מכה נועדה להכאיב במקום הכואב ביותר. היא מתוכננת לפצוע את העצב הרגיש ביותר של האויב. וזה מה שמוזר במכת צפרדע, המכה השנייה מעשר המכות: צפרדע היא לא משהו שמזיז למצרים יותר מדי.

אפשר לחיות לאורך זמן עם צפרדעים מקרקרות. זה לא פוגע כלכלית ולא בריאותית. מה גם שהמצרים אהבו לאכול צפרדעים. המסעדה הצרפתית של ימינו לא המציאה כלום. העם המצרי היה מלקט שרצים ואוכל אותם לתיאבון, כך שמכת צפרדע רק הקלה עליהם את המלאכה והביאה את האוכל במשלוח עד הבית.

אז איפה המכה הכואבת כאן?

המכות הן בשבילנו

האברבנאל מציג יסוד חשוב1: מכות מצרים לא נועדו רק לשחרר את ישראל ממצרים, אלא הרבה יותר מכך לשחרר את מצרים מישראל. עשר המכות היו הדרך לבנות את האמונה של העם היהודי, לעקור מליבו את התפיסות המצריות ולבסס בו את האמונה היהודית.

הנביא ירמיהו אומר2: "אשר שמת אותות ומופתים בארץ מצרים עד היום הזה בישראל ובאדם". אומרים על כך בשם הבעל שם טוב: במובן מסוים, מכות מצרים נמשכות עד עכשיו, והן חשובות עבורנו לא פחות. זאת משום שבמכות מצרים כל יהודי יכול למצוא את התשובות לכל השאלות הקיומיות שלו ולקבל מהן חיזוק ועידוד.

ומבין כל המכות, אנחנו מגלים עובדה מרתקת על מכת צפרדע: זו המכה היחידה שבעצם לא נגמרה. כל המכות נעלמו כלא היו ברגע שמשה סילק אותן, אבל על הצפרדע התורה מדגישה פעמיים: "ביאור תִּישָׁאַרְנָה". הצפרדעים לא נעלמו לשום מקום. כי במכת צפרדע יש מסר מיוחד, לתמיד3.

החיים שלך מנוהלים מלמעלה

אחת התהיות הכי עמוקות בנפשו של אדם מאמין היא שאלת מעמדו בפני האלוקים: האם הקדוש ברוך הוא באמת מבחין בי? האם השם מאזין לתפילות ולבקשות שלי? האם יש לי משמעות ייחודית כלשהי בעולם? האם משהו נורא יקרה אם איעלם פתאום?

זאת הייתה טענתו של פרעה: יתכן שיש אלוקים שברא את העולם לפני אלפי שנים, אבל אין לו שום קשר אליי. אלוקים נמצא אי שם למעלה, ואין לו שום חיבור עם האדם למטה. "לי יאורי ואני עשיתיני", אמר. אני נוצרתי בדרך עצמאית כלשהי, איזו התפתחות אבולוציונית הביאה ללידה שלי – ומאז אני מנהל את החיים בכוחות עצמי. גם אם אפנה לאלוקים, הוא עסוק מדי בשביל להקשיב לי.

למען האמת, יש היגיון עקרוני בטענה הזו. משום שהאמונה נושאת בתוכה פרדוקס. מצד אחד, אנחנו מעצימים את גדולת השם עד אין סוף, ומצד שני טוענים שהוא מעורב בחיים הקטנים של כולנו ומקשיב לתפילה של כל אחד כאילו היה בן יחיד. זאת סתירה לא פשוטה לעיכול.

וכאן הגיעה התשובה המהממת של הצפרדע:

מבין בעלי החיים בעולם, הצפרדע היא היצור הכי טפל, הכי חסר ערך. היא לא תועלתנית כמו פרה או חמור; היא גם לא מזיקה כמו נחש או עקרב. היא סתם, היא "לַמְלַם" – לא מועילה, לא מזיקה. כשהצפרדע מביטה על עצמה, היא חושבת: מי צריך אותי? אין בי שום שימוש, לא לטובה ולא לרעה. החיים שלי הם סתם אחד גדול. אם תפרוץ מגיפה וכל הצפרדעים ייעלמו ברגע אחד, לא יקרה שום נזק. העולם יישאר בדיוק כפי שהיה קודם.

ואז הגיעה מכת הצפרדע והוכיחה שאין יצור מיותר ואין יצור מנותק. השם מתקשר אפילו עם היצור הקטן ביותר, רואה אותו, שומע אותו ומייעד לו שליחות אישית שרק הוא יכול לבצע.

וזה היה מסר מהמם ומטלטל עבור פרעה: אם אלוקים רואה את הצפרדע הקטנטנה, אם הוא מנהל את החיים הקופצניים שלה ומקשיב לקרקור הטורדני שהיא מפיקה – כל שכן וקל וחומר שהוא מנהל אותי.

וזו המכה הגדולה של הצפרדע: העונש הגדול ביותר עבור אדם שמרגיש מנותק ועצמאי, הוא הפגנת העובדה שהוא לרגע אחד אינו עצמאי, שחייו מנוהלים מלמעלה מההתחלה ועד הסוף.

עובדיה סייארס היה סוחר יהודי שעלה מעיראק לארץ. הוא עסק בתחום הטקסטיל, וכאשר עסקיו הלכו והתרחבו הוא עבר לגור באי באלי שבאינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה בעולם באוכלוסייה. סייארס עבר לשם עם אשתו והבת הקטנה חנה, שידעה מעט מאד על היהדות שלה.

חנה גדלה בסביבה מוסלמית, לא היה לה שום קשר לעם היהודי, וכשבגרה הכירה שכן מוסלמי והשניים התחתנו.

לחנה נולד בן, שלו היא קראה דוד כמחווה להורים שלה, ואחר כך נולדו לה עוד שני ילדים. מתוך רצון לשמר את הזהות היהודית של הילד, האימא לא שלחה אותו לבית ספר מוסלמי אלא לבית ספר נוצרי קתולי. לא היו לה ברירות רבות.

חלפו השנים ודוד התקרב לגיל בר מצווה. חנה הייתה כאובה ומיוסרת. היא חלמה לחגוג לדוד בר מצוה, לראות אותו עולה לתורה וקורא את ההפטרה, אבל לא היה לה שום מושג איך לעשות זאת.

סמוך לביתה של חנה שכן בית כנסת קטן שנפתח רק פעם בשנה, ביום הכיפורים, והסמל החיצוני היחיד עליו הוא ציור של מגן דוד. חנה הרגישה שהיא מוכרחה לפרוק את ליבה בפני השם. היא השיגה את המפתח של בית הכנסת ונכנסה להתפלל.

חנה גילתה מקום מוזנח, ועבדה שעות ארוכות כדי לנקות ולכבד את המקום. ואז היא מצאה על אחד השולחנות תמונה קטנה של הרבי מליובאוויטש. חנה הביטה בתמונה ואמרה: "רבי יקר, אתה דואג ליהודים בכל העולם, אני מתחננת שתדאג גם לדָוִד שלי".

היא סיימה את ענייניה בבית הכנסת ויצאה בחזרה הביתה. כשנעלה את בית הכנסת, גילתה חנה לתדהמתה מחזה מופרך: בפתח עמד חסיד מזוקן...

מה הוא עשה שם? לחסיד קראו ר' דוד סקורדר. הוא איש עסקים לונדוני. הרבי הורה לו שבכל מקום בו הוא מבקר לצורך עסקיו, יתעניין במצב הקהילה היהודית המקומית. הוא בדיוק הגיע לבאלי לפגישות עסקים, והלך לחפש את בית הכנסת. והנה הוא הגיע בדיוק באותן דקות שבה חנה נכנסה להתפלל ונזקקה נואשות לעזרה.

סקורדר לקח את דוד ללונדון, הכין אותו כראוי לבר מצווה והחזיר אותו לחיק העם היהודי.

חוסר הערכה עצמית

מאמרי חז"ל רבים מדברים בגנות מידת הגאווה, אך הבעל שם טוב התבטא כי הוא חושש לא פחות ממידת השפלות4, מחוסר ההערכה העצמית: "רוב ענוותנותו של האדם גורם שנתרחק מעבודת השם יתברך. שמצד שפלותו אינו מאמין כי גורם על ידי תפילתו ותורתו שפע אל כל העולמות, וגם המלאכים ניזונים על ידי תורתו ותפילתו. שאילו היה מאמין זה, כמה היה עובד השם בשמחה וביראה".

מכת הצפרדע מציגה את אחד היסודות הגדולים בעבודת השם: בעיני השם, אין נברא קטן ואין נברא בודד. התבוננות מעמיקה בתובנה הזו מעניקה משמעות עוצמתית לעבודת השם ומניעה אותנו להמשיך לפעול ללא הפסקה לתיקון העולם.