למה שניים?

בכל עונת בחירות אנשים מחפשים שם נוצץ, מנהיג חדש, שיכניס דם טרי למערכת ויושיע את עמנו. בכל פעם מחדש מחפשים את האדם האחד שיבוא ויציל את המערכת. יש אמנם מפלגות שבוחרות במנהיגות משותפת, אבל זה הרבה פחות פופולרי ומעורר חשש שהשלם דווקא יהיה קטן מסך חלקיו.

וכאן עולה שאלה מעניינת, שמובילה את הפרשיות של סיפור יציאת מצרים. מגיע הלילה הגורלי בו פרעה מתמוטט תחת אימת המכות ומתחנן שבני ישראל יעזבו את מצרים. ולמרבה הפלא, פרעה משגר את בשורת השחרור לשני בתים בארץ גושן. "ויקם פרעה לילה... ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל". הוא מבקש לקרוא גם למשה וגם לאהרן ולהעביר לשניהם במשותף את התקפלותו המזהירה.

זה התחיל הרבה קודם. בכל תקופת הגאולה ממצרים, בני ישראל הונהגו על ידי הנהגה זוגית – משה ואהרן יחד. החלוקה ביניהם הייתה כזו: משה ידע מה לומר ואהרן ידע איך לומר. משה זכה להתגלות משמים והיה שומע את דברי השם, אבל מאחר שהוא סבל מ"כבדות פה" שהגבילה את דיבורו, אהרן היה מתווך את הדברים לשומעים.

ומאליה עולה השאלה: מה הצורך במנהיגות זוגית? למה עגלה אחת צריכה להיות מובלת בידי שני רוכבים? אם אהרן יודע לדבר, שיעמוד לבדו מול פרעה; ואם חשוב שפרעה יראה את פניו של משה, שמשה לבדו ישבור את רוחו!

אלוקים רוצה שהם יעבדו יחד

למעשה, מי שהיה ראשון להעלות את התמיהה היה משה רבינו בעצמו.

כשמשה עומד בפני הסנה הבוער וזוכה להתגלות האלוקית הראשונה, שם הוא שומע את השם מצווה עליו ללכת למצרים, הוא מגיב בהפתעה: "לא איש דברים אנוכי גם מתמול וגם שלשום... כי כבד פה וכבד לשון אנוכי". משה נדהם לשמוע שאלוקים בו בוחר למנהיג, משום שלדעתו היה חסר לו הכישור הבסיסי שנדרש ממנהיג: יכולת רטורית. משה הרגיש כמו אדם שאינו מסוגל להרשים את הבריות ולסחוף אחריו, ולכן הופתע לשמוע שהוא זה שנחבר לשכנע את פרעה לשחרר את עם ישראל.

משה לא הסתפק בהעלאת הקושי האישי שלו, אלא הוסיף: "שלח נא ביד תשלח" – ורש"י מפרש: "ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן". משה הציע לבחור באהרן אחיו, משום שאהרן כבר היה נביא מכהן. בכל שנות השעבוד והסבל במצרים אהרן היה נביא השם, בזמן שמשה בכלל לא היה באזור אלא רחוק משם מאות קילומטרים, בארץ מדין.

התשובה של השם הייתה מפתיעה ביותר: "מצוין, אז תעבדו יחד. אתה תצטט אותי ואהרן אחיך יהיה המתרגם להמונים".

ושוב עולה ומתחזקת השאלה: למה המנהיגות הכפולה?

לא רק להעביר את המסר

הרבי מליובאוויטש התייחס לנושא פעמים רבות1 והעניק תובנה רבת משמעות על הדרך הנכונה להשפיע על אנשים ולהשיג תוצאות ארוכות טווח.

כדי ליצור השפעה מתמשכת על אדם, נדרשים שני כישורים: הראשון הוא להיות בקי במסר, והשני הוא להעביר את המסר בצורה משכנעת ומעוררת התלהבות. ואת זה עושים רק כשמצליחים לשכנע שבאים מאהבה והמסר הוא הטוב ביותר עבור השומע.

נחשוב על נציג מס הכנסה שמגיע לחברת אינטל למסור הרצאה על העדכונים בחוקי המס. הדבר הראשון שעליו לעשות הוא להעביר את המידע, חוקי המס וחובות התשלום. אבל אם הוא יסתפק רק בחלק הזה, הדבר יוביל להרגשת לחץ ומחנק מצד השומעים, והתוצאה תהיה שאנשים יחפשו איך לחמוק מהתשלום. אך לנציג רשות המיסים יש גם דרך אפשרית אחרת: לפשוט את גלימת גובה המס וללבוש את חליפת האזרח הפשוט. להסביר מדוע טוב עבורנו לשלם מיסים, לשכנע שחוקי המס בישראל הם המתחשבים בעולם, להרחיב ולתאר איך ההכנסות ממיסים חוזרות אלינו ישירות בשירותים ממשלתיים. במקרה הזה הוא לא רק מעביר את המסר, אלא משכנע ומלהיב. הוא הופך את השומעים לחיילים שלו ומחבר אותם לרעיון.

אפשר גם לחשוב על ההבדל בין מורה מקצועי לבין מחנך: מורה מקצועי למתמטיקה או אנגלית מעביר מידע. מחנך, לעומת זאת, הוא מי שיוצר שינוי אצל השומעים. הוא לא רק מעביר אינפורמציה, אלא מעורר השראה והתלהבות כלפי הנושא.

כמובן, רוב בני האדם אינם מצליחים לשלב בין שני הכישורים, משום שאלו תכונות כמעט הפוכות: הנציג שבקי בחוקי המס מתעניין בעיקר בטובתה של המדינה ופחות בטובתו של האזרח, ואילו הפקיד שיודע לדבר בגובה העיניים הוא טיפוס שמתעניין בעולמו של האזרח הפשוט ופחות בצרכי הממשל2.

את מי אתה מייצג?

זה היה פשר הרכב ההנהגה של עם ישראל:

משה רבינו היה נעלה לחלוטין מהמציאות הגשמית. הוא היה נציג השכינה העליונה, ותפקידו להעביר את דבר השם כפי שהוא, מצווה אחרי מצווה והוראה אחרי הוראה, מבלי להתאמץ להתחבב על השומעים.

תפקידו של אהרן, לעומת זאת, היה לעמוד מצד העם, לתווך את המסר ולעורר התלהבות וחשק בקיום המצוות. ראשית, אהרן היה מעניק למסר עטיפה מלטפת, מן הסתם משלב סיפור, מדרש או משל מעולמם של השומעים, שהיה גורם לרעיון לחלחל ללבבות. אולם הרבה מעבר לכך, אהרן היה פושט את גלימת הרב והופך להיות אחד מהעם. אהרן ידע להעניק עצה טובה בענייני שלום בית לבני זוג שהרגישו שהם לא יכולים לסחוב עוד ביחד, אהרן ידע לערוך פשרה הוגנת בין סוחרים מסוכסכים שחשבו לפרק את העסק המשותף, ואהרן היה יוצא מגדרו כדי לתת חיבוק לנער שאיבד את הדרך. אחרי כל הריכוך המחבק הזה, גם המסר שלו היה עובר אחרת לגמרי. אנשים אמרו: אם אהרן אומר את זה, כנראה שזה טוב לנו.

נאמר זאת כך: משה רבינו ייצג את הקדוש ברוך הוא, אהרן ייצג את עם ישראל.

שילוב מדהים

הרבי בעצמו גילם שילוב מדהים בין "משה" ל"אהרן", בין המסר לבין מי שאמור לקבל אותו.

מצד אחד, לא היה אדם ש"ראשו בשמים" כמו הרבי. בעיניו, המציאות כולה הייתה רק התגלות של דבר השם, והמרחב החומרי לא היה קיים בכלל. מצד שני, לא היה אדם ש"רגליו בארץ" כמו הרבי. כל אדם בכל גיל יכול היה לתפוס את זמנו של הרבי בפגישה אישית ולבקש עצה אפילו על מצוקות היומיום והדברים הפשוטים והקטנים ביותר.

הדבר המעניין הוא שהרבי התמסר לחלוטין למען האדם הפשוט. הוא לא שידר שהוא עושה זאת בעל כורחו, כלאחר יד, וממתין בקוצר רוח שייתנו לו לחזור לספרים. זה מדהים: הרבי היה שקוע בלימוד התורה בכל רגע פנוי, כתב והדפיס מאות ספרים – אבל כשהוא קיבל אנשים ל"יחידות", לא היה ספר אחד פתוח על השולחן! הרבי היה שם כל כולו בשביל האדם שעמד מולו.

תנועת הנוער "בני ברית" היא אחד הארגונים היהודיים הוותיקים בארצות הברית. בחנוכה של שנת תשכ"ח קיים הארגון כנס נוער אזורי בן שלושה ימים במינסוטה, ומארגני הכנס פנו אל הרב משה פלר, אז שליח צעיר של הרבי מליובאוויטש, וביקשו ממנו לשאת את הנאום המרכזי לפני בני הנוער.

כמה חודשים לפני כן הרבי הכריז על "מבצע תפילין" וקרא לזכות את המוני ישראל במצווה, והרב פלר הגה רעיון בהתאם. רובם של בני הנוער שיבואו להשתתף בכנס לא ראו תפילין מימיהם, וזאת הזדמנות להציע להם להניח תפילין. הרב פלר העמיד דוכן תפילין בפתיחת ההתכנסות וביקש מהנהלת הכנס לשלב את הנחת התפילין בתכנית היום השני של האירוע. על היום השלישי הוא כבר חשש לבקש שוב להניח תפילין עם הצעירים, הוא סבר שזו תהיה מתיחת חבל חזקה מדי.

ההצעה של הרב פלר התקבלה, אבל אז עמדה לפניו בעיה חדשה: מהיכן ישיג זוגות תפילין עבור מאתיים בני נוער? הוא התקשר למזכירות של הרבי, וכעבור כמה דקות נמסר לו כי הרבי ישלם בעצמו תמורת כל זוגות התפילין שימצא. הרב פלר הפעיל לחץ על סופרי הסת"ם בניו יורק והצליח להשיג מאה ושלושים זוגות תפילין ושני בחורים צעירים שיבואו לסייע לו במבצע הגדול.

ביום השני של הוועידה, ישבו מאתיים הנערים במקומותיהם. הרב פלר ביקש ממנהל הארגון בכבודו ובעצמו להפשיל את שרוולו, והרב כרך את רצועות התפילין על זרועו, בעוד בני הנוער מביטים בהם ועושים כך בעצמם.

לאחר ההרצאה מיהר הרב פלר לדווח למזכירות הרבי, כשהוא שש ושמח מההישג היוצא מן הכלל.

בעוד הרב פלר משוחח בטלפון עם מזכירו של הרבי, שמע פתאום קול השואל בשקט: "מה יהיה מחר?". הרבי בעצמו היה על הקו, וביקש לדעת מה יהיה עם הנחת התפילין ביום השלישי של הוועידה.

הרב פלר ענה כי הוא חושש למתוח את החבל יותר מדי, והרבי הפריך את החשש והורה לו כך: לבקש מהנהלת הכנס לשלב את הנחת התפילין בתוכנית הכנס גם למחרת, להציע לנערים לקנות את התפילין בחצי מחיר ולקחת אותן איתם, להזמין את נציגי התקשורת לסקר את האירוע, וכן לארגן הדלקת נרות חנוכה בכינוס בהשתתפות כל בני הנוער ולעיני התקשורת.

להפתעתו הרבה של הרב פלר, השיב מנהל הארגון בהתלהבות להצעתו של הרבי. המנהל התלהב מההצעה שהנערים יקנו את התפילין והצהיר כי הארגון ישלם רבע מהעלות, כך שהנערים יידרשו לשלם רק רבע מחיר.

ואכן, הנחת התפילין למחרת הייתה מרשימה ביותר, וכך גם הדלקת נרות החנוכה. נציגי התקשורת התלהבו מהמראות והתצלומים פורסמו כמעט בכל עיתון יהודי בשפה האנגלית...