התקווה

מחכים למשיח

מסע אנושי כה קורע לב ומייסר, שנוגע בעצבים הרגישים ביותר של האומללות והסבל שבקיום, שמנסה להושיט יד ולתת פשר לתימהון הגדול על החידלון ועל מה שיש מעבר לעולם ואחרי החיים – מסע כזה אי אפשר לסיים בלי התקווה; בלי התקווה היהודית הנצחית, בת אלפי השנים וטריליוני הדמעות, התקווה לגאולה שתשים קץ לכל הייסורים ותפתור את חידת הסבל.

הרבי עצמו, כשניצב מול הנשגבות של דרכי הקדוש ברוך הוא, מול טרגדיות שרק שתיקה יכולה להלום אותן, מול תהומות של כאב שותת ללא מרגוע – שפך את צערו העמוק לתוך תפילה לבבית, לבקשה ותחינה מאלוקים שיביא את המשיח ועמו את הגאולה.

התקווה הזו מהדהדת את האמונה של עם ישראל, שלמרות הכול יוקדת ללא הפוגה – בדמעות המלוחות, במשרפות העשנות, בהגנה על ארץ הקודש ובזירות הטרור המדממות: "אני מאמין
באמונה שלמה בביאת המשיח. ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא1".

לצעוק ולרצות

ברובד עמוק יותר, אלוקים ברא אותנו עם חלק חסר, משתוקק. הנשמה שלנו היא כמו פאזל בלי פינה, עם חלק אחד שירגיש תמיד את הצמא, שיכאב תמיד את הכאב, שיבכה תמיד את הצער.

החידה הבלתי-פתורה של הסבל האנושי שאנשים חווים בעולמו של הקדוש ברוך הוא, מובילה אותנו לזעוק לאלוקים, באמונה שלמה, בכנות ומעומק הלב – לזעוק ולבקש שברחמיו הרבים ישלח לנו את המשיח שיגאל אותנו ואת העולם כולו וישים קץ אחת ולתמיד לסבל על כל צורותיו.

באינספור נאומים, שיחות ומכתבים הרבי לא חשש להביע את הזעקה הזו, להדהד אותה בחלל העולם, מקצה לקצה. לשיטתו של הרבי, שום תירוץ לא יספק את ההסבר ואף נימוק לא ישתיק את השאלות שעולות. משום שאחרי הכול, אלוקים הוא כל יכול ואין לו כל מגבלות. הוא יכול היה למנוע את מחול הייסורים ולתת לנו אפשרות לחיות בעולם מאושר ללא ענן של דאגה. לעתים נראה אפילו כאילו הסבל רק הולך ומתגבר. מדוע כל הכאב הזה נחוץ?

יום יבוא ונבין הכול, אבל נכון להיום אין לנו את התשובות. אין לנו יומרות לבצע רציונליזציה של הרוע, ואיננו מעוניינים לעשות זאת. ההסבר האפשרי היחיד למצב הזה הוא שהקדוש ברוך הוא רוצה שיהודי יבטא בזעקה כנה את ההשתוקקות אל הטוב, שנצעק ממעמקי הנשמה שמשהו כאן לא בסדר, לא תקין, עד שנזכה לגאולה.

*

בנם של בני הזוג טאוגר נהרג בהתקפת הטרור על מטוס הנוסעים של חברת "פאן אמריקן" בלוקרבי שבסקוטלנד. הם עברו לפני הרבי בחלוקת הדולרים לצדקה, והרבי בירך אותם שיזכו להתבשר אך ורק בשורות טובות מכאן ואילך.

האם השבורה לא יכולה הייתה להתאפק. "איך נוכל לחיות עם כל מה שקרה?", היא שאלה.

הרבי השיב: "אחרי כל מה שקרה לכל העם היהודי בדורנו, איננו יכולים להבין את הטרגדיות. לאלוקים יש סיבות שאיננו מודעים להן. הדבר היחיד שהמאורעות האלו צריכים לעשות הוא לחזק את הדרישה שהגיע הזמן שהמשיח יבוא. הוא חייב לענות על כל השאלות".

יום יבוא

כל פעולותיו של הרבי בחייו היו מונעות מתקווה וספוגות בכמיהה לעולם ללא כאב ורוע, לעידן של ימות המשיח. זרע הגעגועים האלה נזרע כבר בתקופת ילדותו המוקדמת של הרבי, כשהוא עצמו ראה בעיניו את סבלם ומצוקתם של בני עמו. כבר אז הוא השתוקק לעידן הנחמה, שבו נוכל להביט אחורה על כל הקשיים והכאבים ולהכיר בכך שהכול היה לטובה.

כך כותב הרבי במכתב ששלח לנשיא המדינה השני, יצחק בן צבי: "מיום הלכי ל"חדר" (- בית הספר היהודי המסורתי) ועוד קודם לזה, התחיל להתרקם בדמיוני ציור גאולה העתידה – גאולת עם ישראל מגלותו האחרון, גאולה כזו ובאופן כזה שעל ידה יהיו מובנים ייסורי הגלות הגזירות והשמדות... באופן אשר בלבב שלם ובהבנה מלאה "יֵאָמֵר ביום ההוא: אודך השם כי אנפת בי (- אודה לך אלוקים על שכעסת עליי והענשת אותי)".

*

בהתמודדות שלנו עם הסבל העצום בעולם הזה – בין אם זה בטרגדיה אישית, קהילתית או גלובלית – הכמיהה לעולם טוב יותר צריכה להעניק השראה לחיינו ולשאיפות שלנו, ליעד שאליו אנו חותרים, ביום ההוא, יבוא הקץ לכל סבל וצער, המתים יקומו לתחייה והמוות עצמו יסתלק מהעולם, במילותיו של הנביא ישעיהו2: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה הַשֵׁם אֶלֹקִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים".

הלוואי שזה יתגשם במהרה בימינו, אמן.