שאלה:

למה פוסעים שלוש פסיעות אחורה, ושוב שלוש פסיעות קדימה – גם לפני וגם אחרי תפילת שמונה עשרה?

כמו לפני המלך

הסיבה הראשונה היא פשוטה מאד: לפני שנעמדים מול הקדוש ברוך הוא להתפלל, צריך להתכונן. שלוש הפסיעות הן ביטוי לכך שאנחנו הולכים ומתייצבים לפני המלך הגדול, אלוקים, כדי להתפלל לפניו. כך גם לאחר סיום תפילת שמונה עשרה, בפסיעות לאחור אנחנו מביעים את יראת הכבוד שלנו כלפי השם, ומסיימים את התפילה כמו שיוצאים מלפני המלך.

זה עד כדי כך חשוב, שבהלכה נאמר שמי שעוזב את מקום התפילה שלו בלי לפסוע לאחור, "כאילו לא התפלל". זאת משום שזוהי תמצית מהותה של התפילה: ההכרה בכך שהשם הוא המלך שאליו צריך לפנות ביראת כבוד ולבקש ממנו כל מה שאנחנו זקוקים לו1.

כמו רגלי המלאכים

נעמיק בכך יותר:

התפילה היא זמן של התקרבות לבורא העולם. בתפילה אנחנו דומים למלאכי השמיים, כשליבנו פנוי מכל הטרדות והעיסוקים ומכוון רק לקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. הנביא יחזקאל מתאר חיזיון שבו הוא רואה את המלאכים2, כאשר "רַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה3" – וכך אנחנו עומדים בתפילה ברגליים ישרות צמודות. אבל בפסוק הזה מרומזות גם שלוש "רגליים": "רגליהם" – אלו שתי רגליים; "רגל" – זו הרגל השלישית. וזה רמז לכך שלפני העמידה מול השם צריך לפסוע שלוש פסיעות. לכן גם אנחנו, בתפילה שלנו, קודם כל פוסעים שלוש פסיעות, ואז נעמדים ברגליים צמודות לפני השם4.

בסיום התפילה פוסעים שוב שלוש פסיעות לאחור וחוזרים למקום. גם את זה לומדים מנבואת יחזקאל על המלאכים, מהמשך הפסוק שאומר: "וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל" – גם כאן אנו שמים לב לשלוש ה'רגליים'.

למה יהודים מתנדנדים בתפילה?...

שלוש פעמים 'ניגשו' לתפילה

ויש גם רמז יפה:

שלוש פעמים במקרא מסופר על דמות שניגשה לתפילה בהכנה מיוחדת.

הפעם הראשונה היא תפילתו של אברהם אבינו בעד אנשי סדום, שם נאמר: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?!5";

הפעם השנייה היא בעימות שנוצר בין יהודה לאחיו יוסף הצדיק, לאחר שיוסף סירב לשחרר את בנימין, האח המשותף שלהם. שם נאמר: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה – וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ". חז"ל6 מגלים שבאותו רגע שיהודה התייצב מול אחיו, הוא נשא תפילה מיוחדת לאלוקים להצליח במשימה ולהשיב הביתה את אחיו הצעיר;

הפעם השלישית היא תפילתו של אליהו הנביא בהר הכרמל, כשהוא דרש מעם ישראל להכריע במי הם מאמינים, באלוקים או בעבודה זרה, חלילה. אליהו קרא לכוהני האליל 'בעל' לערוך מולו עימות פומבי ולהעמיד את כוחו של אל השקר שלהם במבחן. אליהו ציפה והתפלל להשם שיחולל נס ברור שיוכיח ש"השם הוא האלוקים". ושם נאמר: "וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא – וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה!7".

שלוש הגישות האלו הן רמז לשלוש הפסיעות שאנחנו פוסעים לפני התפילה.

למה מתפללים שמונה עשרה בעמידה?

מומלץ לקרוא גם:

הצד השני של הסידור – סיפור מרגש

רמזים וסודות מעולם התפילה – מאמר של הרב עדין אבן-ישראל