פסיכיאטר צעיר הגיע נרגש ליומו הראשון בעבודה וציפה לפגוש את החולים. ביחד עם מנהל המוסד עבר בין החדרים כדי להכיר את הפציינטים שיעמדו תחת אחריותו.
בחדר הראשון ישב אדם מבוגר שקרא שוב ושוב בצער: "רוחל'ה, רוחל'ה...". המנהל הסביר כי האיש הכיר בצעירותו אישה בשם רחל, ובמשך שנים חלם להתחתן אתה. האהבה הנכזבת הטריפה את דעתו.
בחדר הבא ראה הפסיכיאטר מחזה די דומה: אדם מבוגר יושב על הכיסא וממלמל בכעס: "רוחל'ה, רוחל'ה...".
"הוא כן התחתן עם רוחל'ה...", הסביר המנהל.
מאבק בגורל
סיפור החיים של יעקב ורחל עצוב, אפילו טרגי. יעקב אבינו משתוקק להתחתן ולחיות עם רחל, אך הגורל מרחיק אותה ממנו, פעם אחר פעם, ובת זוגו לחיים למעשה היא לאה, אחותה הבכורה של רחל אהובתו. נראה כי לכל אורך חייו יעקב אבינו נאבק בגורל שמזמן לו הקדוש ברוך הוא, כביכול.
זה מתחיל בחתונה. בדיוק כמו בסיפור הנישואין הראשון המסופר בתורה, של יצחק ורבקה, גם המפגש הראשון בין יעקב לרחל מתרחש על רקע תפאורת באר המים. יעקב מסייע לרחל להשקות את הצאן, מלווה אותה לביתה ומבקש מאביה את ידה. בתמורה, הוא מתחייב לעבוד אצלו שבע שנים. רחל הזהירה את יעקב ש'זה לא ילך', כי אביה לא יאפשר לה לעקוף את אחותה הבכורה, אבל יעקב מתעקש להמשיך את הקשר אתה. אזהרתה של רחל התממשה, ולמחרת ליל הכלולות גילה יעקב כי האישה שלצדו היא לאה, ולא רחל.
זה ממשיך בחיים. אחרי שיעקב גילה שלבן התחכם ורימה אותו, הוא יכול היה לנהוג כמו יהודי טוב ולומר: "נו, מהשם אישה לאיש, וכנראה שלאה היא הזיווג שלי". אבל לא. יעקב לא מוותר וממשיך להתעקש על רחל. הוא ממשיך לעבוד עבורה שבע שנים ארוכות נוספות, ומתחתן גם אתה. אולם, מנגד, מול הרצון הבלתי מתפשר שלו ברחל, הקדוש ברוך הוא מוביל מהלך הפוך ויעקב דבק בלאה. אחרי שנים ספורות בלבד בהן חיו יחד, בעת לידת בנימין, רחל מתה בדמי ימיה. למעשה, לאה היא האישה שחיה רוב הזמן לצד יעקב.
זה מסתיים בשיא הכואב ביותר, במוות. גם ב'חיים שאחרי החיים', לאה היא זו שקבורה לצדו של יעקב, כבר אלפי שנים, לא רחל. בעוד שלאה נקברת במערת המכפלה, רחל קבורה לבדה, הרחק-הרחק משם, על אם הדרך בבית לחם.
והשאלה מתבקשת: מה סוד הקשר בין יעקב לרחל? מה גורם לו להתאהב דווקא בה, באחות הצעירה? ומה רומז לו הקדוש ברוך הוא כשפעם אחר פעם הוא מחליף אותה בלאה?
למה את בוכה?
למען האמת, התורה עצמה מגלה לנו מדוע יעקב אהב את רחל: רחל הייתה יפה. אי אפשר לטעות בפירוש הפסוק: "ועיני לאה רכות, ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה. ויאהב יעקב את רחל". מבין שתי האחיות, רחל הייתה יפה יותר.
אבל ברור שאי אפשר להשאיר את ההסבר הזה ברמה הפשטנית. אנחנו שואפים לייחס לאבות הקדושים ממד עמוק יותר של מבט על החיים. החסידות מסבירה שהיופי נושא בתוכו משמעות עמוקה, מיסטית. כשהתורה מדברת על יופי, היא מתארת יופי פנימי, רוחני: אצילות, רוממות, טהרה. יש אנשים שהפנים שלהם משקפים עילאיות ותבונה יוצאות דופן. כל כך הרבה אנשים שנפגשו עם הרבי ציינו את "העיניים", שהביעו אהבה ורגישות אין סופיות. יש יופי נעלה, המעורר יראת כבוד ואפילו יראת שמים.
זה בדיוק סוד היופי של רחל: התיאור שלה כאישה יפה נועד לסמל שלמות. היא הייתה אדם מושלם, בצניעות, בענווה ובטוב לב.
לאה, לעומתה, לא הייתה כל כך יפה. היא לא הייתה מושלמת כמו רחל. סוד העוצמה של לאה טמון בתיאור שנראה בלתי מחמיא בעליל: "ועיני לאה רכות". לאה הייתה משהו אחר: היא הייתה נאבקת. בעוד שרחל הייתה בת-מזל, לאה הייתה אדם שיצר את המזל שלו בעצמו, במאבק מתמיד לשיפור ולהתקדמות. היא לא הייתה אדם שמקבל את המצב כי ‘זה המזל שלי'. היא יודעת שהקדוש ברוך הוא אוהב את המתקנים והמשנים, והיא לחמה בציפורניים כדי לשנות את הגורל שלה.
"וְעֵינֵי1 לֵאָה רַכּוֹת"... שֶׁבַח הוּא לָהּ, שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת בְּנֵי אָדָם אוֹמְרִים: שְׁנֵי בָנִים לְרִבְקָה שְׁתֵּי בָנוֹת לְלָבָן, גְּדוֹלָה לַגָּדוֹל וּקְטַנָּה לַקָּטָן... וְהָיְתָה בוֹכָה עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינֵיהּ
אם רחל היא צדיקה, לאה היא בעלת תשובה.
כעת אפשר להבין את ה'ויכוח' בין יעקב לקדוש ברוך הוא: יעקב רצה את רחל, כי הוא רצה אישה מושלמת, ילדים מושלמים, משפחה מושלמת. אך אלוקים רוצה משהו אחר: אישה נאבקת, ילדים שמתקנים את עצמם, ‘המשפחה הלוחמת'. הקדוש ברוך הוא לא ברא עולם של ‘יפים ונכונים', אלא עולם של אמיצים. עולם שבו האדם נולד בעייתי, חסר שלמות, ופועל לאט-לאט להשיג הישגים טובים יותר.
צדקה ממני
הבה נעבור כעת אל הדור הבא ונכיר את הילדים שצמחו מרחל ולאה. רחל ילדה שני ילדים מושלמים כמותה: "יוסף הצדיק", שהיה יפה תואר ויפה מראה, בגשמיות וגם ברוחניות; ובנימין, בן הזקונים, שהיה אחד האנשים המושלמים בהיסטוריה. הגמרא מעידה עליו שאילו לא הייתה נגזרת גזירת המיתה, הוא לא אמור היה למות לעולם.
והילדים של לאה, לעומת זאת? הם נושאים את כל סוגי החולשות האנושיות: ראובן הכעסן, שמעון ולוי ש"כלי חמס מכרותיהם", יהודה ותמר... אולם, מצד שני, הילדים של לאה היו אלו שהביאו לעולם את התשובה. הם אלו שהבינו לראשונה כי הקדוש ברוך הוא לא מחפש מושלמים, הוא מחפש מתקנים. ולכן היה להם את האומץ לקום מן העפר.
*
נבחן, למשל, את סיפורו של יהודה, שם נמצא שם את אחד המשפטים הכי מרשימים בתנ"ך על כוח התשובה. קרה מה שקרה בין יהודה לתמר, והיא הרתה. הביאו אותה למשפט בפני יהודה והוא גזר עליה מוות בשריפה. תמר, במקום להיאבק על חפותה ולהציל את חייה, לא רצתה להלבין את פניו ולא גילתה לאף אחד ממי היא מעוברת. היא מכרה את הבית, נפרדה מהחברים והתכוננה ללכת בשקט מהעולם.
בבוקר השריפה, "והנה היא מוצאת", כאשר כבר באו לקחת אותה לכיכר העיר ולהעלות אותה על המוקד, היא שלחה ליהודה את השקית עם העירבון שהשאיר אצלה וציפתה לראות כיצד יגיב.
יהודה קיבל את החומר וחשכו עיניו. הוא יכול היה להיכנס למיטה, לכסות את הראש בשמיכה ולחכות שהשעות הבאות יעברו. בעוד שעה-שעתיים, תמר תישרף לאפר ותיקח אתה השמימה את הסוד הנורא. אך יהודה בחר לעשות משהו אחר לחלוטין, להיות "מענטש". הוא יצא החוצה וזעק שתי מילים: "צדקה ממני". הוא לקח אחריות וקיבל על עצמו את האשמה.
מאיפה הכוח הבלתי נתפס הזה? מנין האומץ להודות בטעות, אחרי שהוא עצמו דן אותה לשריפה?
זה החינוך שהוא קיבל מאימא שלו: כישלון הוא לא הסוף, כישלון הוא ההתחלה. אלוקים נותן לאנשים חולשות, כי הוא אוהב את התיקון שלהן. לכן, הנפילה היא הזדמנות לתת לקדוש ברוך הוא נחת רוח מסוג חדש לחלוטין, כזו שאין לו מעבודתם של הצדיקים.
עֲבוֹדַת2 הַשֵּׁם נֶחֱלֶקֶת בִּכְלָלוּת לִשְׁתֵּי דְּרָכִים: צַדִּיקִים וּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה. וְזֶהוּ הַחִלּוּק בֵּין עֲבוֹדַת בְּנֵי לֵאָה וּבְנֵי רָחֵל... עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶּׁהִשְׁתַּתְּפוּ בִּמְכִירַת יוֹסֵף, אֵינָם בְּדַרְגָּה שֶׁל יוֹסֵף וּבִנְיָמִין, שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים מֵעִיקָרָא, אֲבָל עִנְיָנָם שֶׁל בְּנֵי לֵאָה הוּא עֲבוֹדַת הַתְּשׁוּבָה.
וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁיְּסוֹד הַחִלּוּק בֵּין הַשְּׁבָטִים הוּא בָאִמָהוֹת: רָחֵל מוֹרָה עַל עֲבוֹדַת הַצַּדִּיקִים, יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה בְּלִי מוּם, וְלֵאָה מוֹרָה עַל עֲבוֹדַת הַתְּשׁוּבָה, שֶׁזֶּהוּ עִנְיַן הַבְּכִיָּה, "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת"
פעם סיפר אדמו"ר האמצעי לאביו, אדמו"ר הזקן, על חלום משונה שחלם. בחלומו הוא ראה את עצמו עומד על שפת הנהר, המגיד ממזריץ' צולח את הנהר על גבי לוח עץ, אך הלוח מתנדנד מעט. אחריו חצה את הנהר על גבי לוח העץ אדמו"ר הזקן, והשיט היה חלק לגמרי.
"בדבר אחד יש לי זכות גדולה במיוחד, יותר מרבי, המגיד", הסביר לו אדמו"ר הזקן. "הוא עשה חסידים; אני עשיתי בעלי תשובה"...
חיי לאה
בחייה, לאה הייתה אדם שנאבק על כל הישג. היא הוציאה את כל הכוחות, נלחמה בשיניים כדי לקבל אהבה. אולם, בסופו של דבר, לאה הפכה להיות הדבר האמתי. כשעורכים סיכום חיים של רחל ולאה, אין מקום להשוואה. לאה ילדה את מחצית השבטים וזרעה הצמיח את הכהונה והלוויה, את משה ואהרן, את המלוכה, את משיח צדקנו ואת לומדי התורה. החיים שלה לא היו ‘נוחים', אבל בהחלט ‘משתלמים'.
בסוף הסיפור, גם יעקב הבין את הסוד הגדול של לאה. המילים האחרונות של יעקב אביו בעולם, רגע לפני פטירתו, היו: "קברו אותי אל אבותיי אל המערה אשר בשדה עפרון החיתי... שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה". פתאום הוא נזכר בלאה; פתאום הוא מבקש לשכב לידה. האישה ה"שנואה", שהשתוקקה כל חייה לקבל אהבה מאישהּ' – דווקא היא זוכה להיטמן לידו.
בסוף ימיו, יעקב הבין את התרומה המשמעותית של לאה לחייו ולעתיד האומה כולה. הוא הביט מסביב וראה את כל הילדים עומדים סביב מיטתו, יראים ושלמים, והבין פתאום את המתנה שהעניקה לאה לעם ישראל: ההבנה שאלוקים לא מחפש שלמות, הוא מחפש חוסר שלמות.
לפעמים יהודי חושב לעצמו: מה אני יכול לתת לקדוש ברוך הוא? כל דבר אני משיג רק בצער, בקושי, מתוך מאבק פנימי וניצחונות חלקיים. מה הערך של כל העבודה שלי? חיי לאה מלמדים אותנו שהקדוש ברוך הוא מחשב את הדברים אחרת. הוא לא משלם על תוצאות מושלמות, אלא על מאמצים עילאיים.
כתוב תגובה