יהודי מסכן סבל צרות רבות בחייו ופנה אל השם בתפילה. הוא הלך אל בית הכנסת, טיפס את מדרגות ארון הקודש וביקש בתחנונים שאשתו תהיה בריאה ושהוא יצליח להיחלץ מהמצוקה הכלכלית.

סיים היהודי את תפילתו, וירד אחורנית במדרגות, כדי שלא להפנות את הגב לארון הקודש בחוסר כבוד. לפתע הוא איבד שיווי משקל והתגלגל במורד המדרגות.

הוא קם בקושי מהרצפה, התנער, הרים את העיניים ואמר: "ריבונו של עולם! לא רוצה לעזור – לא צריך; אבל למה לדחוף?"...

למה לדחוף?

סיפור חייהם של אברהם ושרה רצוף בניסיונות וקשיים שהשם מציב בפניהם, במטרה לבחון את אמונתם. פרשיות "לך לך" ו"וירא", המתארות את קורותיו של אברהם, מספרות סיפור משונה מאד. יהודי גדול כמו אברהם אבינו רוצה להתקרב אל השם, ובמקום לעזור ולסייע לו – אלוקים מערים עליו קושי אחר קושי.

אברהם ושרה גרו בחרן ונהנו מחיים טובים ורגועים, ואז השם התגלה לאברהם וציווה אותו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הוא מבטיח לאברהם את כל הברכות שבעולם, אם רק יעזוב את מולדתו וינדוד לארץ לא נודעת. ומי היה מסרב להבטחה ישירה ומפורשת כזו מפי אלוקים? אברהם ושרה מכרו את הבית, ארזו את המיטלטלים ו'עשו עלייה' לארץ ישראל, מצפים לכל הטוב המצפה להם בארץ המובטחת.

הם הגיעו לארץ הקודש – ואז התרחש ההיפך הגמור. לא רק שאברהם לא הפך להיות אדם מבורך, אלא הוא הביא קללה לארץ: רק בארץ ישראל, מכל המקומות בעולם, החל רעב כבד. כאילו כדי להראות לאברהם ששום דבר מההבטחות הגדולות אינו מתקיים. לא נותרה להם ברירה והם נאלצו לעזוב את הארץ המובטחת כדי למצוא אוכל במצרים.

הם רק הגיעו למצרים, והנה צרה חדשה: המצרים שמו עין על שרה ולקחו אותה לפרעה, ואילו אברהם עצמו הצליח לשרוד בחיים רק לאחר שהכחיש כל קשר לאשתו. אדם אחר כבר היה אומר בכעס: איפה כל ההבטחות שהבטחת לי? בשביל מה הייתי צריך להגיע לאזור המקולל הזה? אבל אברהם נשך שפתיים והמשיך הלאה.

הרעב נגמר, הם חזרו ממצרים לארץ ישראל ואז נפתח פרק חדש: מלחמה קשה פרצה בין מלכי הנגב, ולוט, אחיינו של אברהם, נשבה. לאברהם לא היה זמן להתמהמה. הוא לקח סיכון עצום, אסף מאות מבחוריו והתערב במלחמה.

אחרי שכל זה נגמר, אברהם ושרה התפנו לחשוב על עצמם: מה יהיה עליהם? השם הבטיח להם לפני שעלו לארץ שהם יהיו "גוי גדול", אבל הם כבר אנשים זקנים ואין להם אפילו ילד אחד. בייאושה, העלתה שרה הצעה קשה מאד מבחינתה: להכניס אישה נוספת הביתה, מה שאולי יעורר את רחמיו של הקדוש ברוך הוא.

בהמשך הדרך, אברהם ושרה ירדו לגרר ושוב לקחו את שרה לארמון המלך. גם החיים בבית לא מתנהלים על מי מנוחות. צרתה של שרה, הגר, מרגיזה אותה ואברהם נאלץ לגרש אותה מביתו.

והנה, סוף-סוף קורה הנס המיוחל שהם מחכים לו שנים: שרה הזקנה נכנסה להריון וילדה את יצחק. נדמה שהכול טוב, ואברהם ושרה הגיעו אל המנוחה והנחלה. אך דווקא אז נחתו על ראשו שני הניסיונות הקשים ביותר שאפשר להעלות על הדעת: תחילה הוא נאלץ להוציא את ישמעאל מהבית, עקב התנהגות בלתי מתקבלת, ואחר כך הגיע הניסיון הגדול מכולם – אלוקים מבקש ממנו להיפרד לנצח מבנו השני, האהוב, שנולד לאחר תשעים ותשע שנות ציפייה. הקדוש ברוך הוא מבקש ממנו להעלות את יצחק כקרבן ולשחוט אותו.

והשאלה נזעקת עד השמים: מה העניין? מה המטרה בכל סבב האתגרים הזה? למה זה טוב? למה השם ‘מפריע' לאברהם אבינו במקום לעזור לו?

נס ודגל

ההסבר הפשוט אומר כי הניסיונות לא נועדו בשביל אברהם אבינו עצמו. אלוקים יודע שאברהם נאמן לו בכל ליבו. הוא לא צריך לנסות ולבחון אותו. המסר כאן הוא לאזני עם ישראל. אברהם הוא אבי האומה, וילדים מסתכלים על אבא ולומדים ממנו. במהלך שתי הפרשיות הארוכות הללו, אלוקים בונה את אברהם ושרה כמודל ודוגמה עבורנו, לדורות, עד כמה צריכה להיות הדבקות שלנו ברצון השם. כן כדאי או לא כדאי, כן מבינים או לא מבינים, כן מסתדר לנו או לא מסתדר לנו – אברהם ושרה הם ההורים שלנו, שמראים לכולנו את הדרך, את הדבקות במצוותיו של הקדוש ברוך הוא בכל מחיר. השם מעביר את אברהם את כל מסלול הייסורים הזה, כדי לסמן לכולנו את הדרך.

עִנְיַן1 אַבְרָהָם אָבִינוּ בָּעֲקֵדָה... לְהוֹדִיעַ אוֹתָנוּ גְּבוּל אַהֲבַת הַשֵּׁם וְיִרְאָתוֹ עַד הֵיכָן הִיא מַגַּעַת... וְהוּא מֻפְלָג מִכָּל מַה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא בִּמְצִיאוּת וְלֹא יִדְמֶה שֶׁטֶּבַע בְּנֵי אָדָם יִטֶּה אֵלָיו. שֶׁיִּהְיֶה אִישׁ עָקָר בְּתַכְלִית הַכִסּוּפִים לֵילֵד, וּבַעַל עֹשֶׁר גָדוֹל, וְאִישׁ נִכְבָּד וְנִבְחָר שֶׁיִּשָּׁאֵר מִזַּרְעוֹ אֻמָּה, וְנוֹלַד לוֹ בֶּן אַחַר הַיֵּאוּשׁ – אֵיךְ יִהְיֶה חֶשְׁקוֹ בּוֹ וְאַהֲבָתוֹ אוֹתוֹ. אֲבָל לְיִרְאַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאַהֲבָתוֹ... הֵנִיחַ כָּל מַה שֶׁקִיוָּה בוֹ וְהִסְכִּים לשחוט אותו... כדי שיתפרסם לבני אדם מה ראוי לעשות בשביל אהבת השם יתברך ויראתו

הניסיון הוא "נס", דגל נישא על ראש התורן, המצהיר למרחוק על זהות והשתייכות. ניסיונותיו של אברהם אבינו הם דגל האמונה היהודית מאז ולתמיד. השם העמיד את אברהם בניסיונות, כדי להציב אותו כסמל ופלא של נאמנות וציות לבורא לכל הדורות.

הַנִּסָּיוֹן2 הַזֶּה אֵין עִנִּינוּ הַבְּחִינָה, כְּדֵי שֶׁיֵּדַע הָאֵל מַה שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ, אֲבָל "וְהָאֱלֹקִים נִיסָה" הוּא... מִגִּזְרַת "נָס", כִּי הַפּוֹעֵל הַנִּפְלָא הַזֶּה שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ בִּדְבַר הַשֵּׁם עוֹמֵד לְנֵס עַמִּים, כְּדֶגֶל רָם וְנִשָּׂא, אֵלָיו גּוֹיִים יִדְרֹשׁוּ וְיַבִּיטוּ אַחֲרָיו

בפטירתו, השאיר אחריו הרב נחמן סודק, השליח הראשי של הרבי לאנגליה, צבא של קרוב למאה שלוחים בכל פינה יהודית בממלכה המאוחדת. אולם לא תמיד היה לו קל. השנים הראשונות של הפעילות היו קשות מאד. כשהוא הגיע ללונדון, בתחילת שנות השישים, אף אחד לא המתין לו ולא רצה אותו. הוא הקים מבנה ענק ושקע בחובות רבים, ובקושי שרד את הקשיים וזכה לראות את ההצלחה.

ברגע נדיר של גילוי לב, בשיחה עם צעירים, הוא סיפר מניין שאב את הכוחות לעבור את הקשיים ולשרוד את כל האתגרים והמשברים. "הסיפור שלי מתחיל ונגמר בחוויה שעברתי כילד בן תשע", אמר.

זה היה בשנת תש"ג, בימי האימה של סטאלין, העריץ הסובייטי. נחמן הילד למד אז ב"חדר" מחתרתי בעיר סמרקנד באוזבקיסטן. מדי בוקר הוא היה יוצא ללימודים לפנות בוקר, שבחוץ עוד היה חשוך, וחוזר הביתה בערב, כשכבר החשיך. כך קיווה להימלט מבלשי הקג"ב שארבו בכל פינה.

הבעיה הייתה בימי שישי, בהם הוא היה מוכרח לחזור הביתה בשעות הצהריים, לפני כניסת השבת. בערב שבת אחד, הוא שב הביתה עם החומש ביד ופתאום עצר אותו שוטר ושאל מאין הוא בא. הילד השיב שהוא חוזר מסבתא שלו, שביקשה להעביר ספר לאביו. השוטר הציץ בספר ולא ידע לקרוא בו. הוא שאל את הילד מה המספר של בית הספר שבו הוא לומד, והילד נקב במספר של בית ספר בעיר אחרת, מתוך מחשבה שהשוטר לא יוכל לבדוק זאת.

השוטר שחרר אותו, אבל המשיך ועקב אחריו כדי לחקור את ההורים בבית. הילד החכם הבחין בכך ורץ לתוך פארק סמוך, אך השוטר רץ אחריו. הוא ברח והסתובב במשך שעות, והשוטר לא הרפה ממנו. רק ברדת הערב השוטר איבד אותו. הוא הגיע הביתה מבוהל ומצא את כולם חרדים לגורלו, אך אחרי שחלף ההלם, הוא המשיך ללכת ל"חדר" במסירות נפש של ממש.

"השעות הנוראות ההן", סיים הרב סודק, "שבהן רצתי בפארק עם החומש ביד והשוטר אחריי, שינו לי את החיים. אז הבנתי כמה אני חזק וכמה אני מחובר בעומק הנפש אל ה'חומש'".

לגלות כוחות

החסידות חושפת את המשמעות העמוקה יותר הטמונה באתגרים שאלוקים מזמן לנו. לכל אדם יש המון כוחות שבהם חנן אותו אלוקים, אבל הבעיה היא שאנחנו לא ממצים את עצמנו. נוח לנו לעבוד רק חצי יום או רבע יום, וגם בשעות הללו להפעיל רק חלקיק מכוח הריכוז והמיקוד שלנו. וזאת בדיוק הסיבה שהשם מעורר בפנינו קשיים – כדי לגרום לנו לעשות יותר, הרבה יותר. קשיים הם הדרך של הקדוש ברוך הוא לומר לנו: אתם מסוגלים ליותר! כך הוא מפיק מאתנו את המקסימום, בגשמיות וברוחניות.

אדם מתעצל ועובד כמה שעות ביום, אך אז הוא נתקל בקושי בפרנסה והוא חייב לקחת על עצמו עוד עבודה, לעבוד ולהספיק הרבה יותר. פתאום הוא מגלה כי הוא מסוגל לעבוד הרבה יותר שעות ולהספיק הרבה יותר בכל שעה. כך הדבר גם במובן הרוחני: הניסיונות משנים את האדם וחושפים את הכוחות העמוקים בנפשו. לפתע הוא מגלה אילו כוחות עצומים טמונים בו, עד כמה הוא קשור לקדוש ברוך הוא ולמה הוא מסוגל. זו תכלית הקושי.

כְּשֶׁאִשָּׁה3 נִתְקֶלֶת בְּקֹשִׁי מְסֻיָּם בְּבִצּוּעַ חוֹבוֹתֶיהָ הָאֱלֹקִיוֹת, יֵשׁ לְכָךְ הֶסְבֵּר מוּבָן מֵאֵלָיו: אוֹ שֶׁהַקֹּשִׁי מֻפְרָז [בְּעֵינֶיהָ]... וְאִם הוּא בִּלְתִּי רָגִיל בֶּאֱמֶת, מְהַוָּה עוֹבְדָהּ זוֹ הוֹכָחָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַעֲנֵיק לָהּ כֹּחוֹת בִּלְתִּי רְגִילִים, הַיְכוֹלִים לָבוֹא לִידֵי גִּלּוּי רַק עַל יְדֵי הִתְמוֹדְדוּת אוֹ נִסָּיוֹן מְיֻחָדִים בְּמִינָם. בְּמִקְרֶה כָזֶה יֵשׁ לָהּ אֶת הָרֶוַח שֶׁהִיא מְגַלָּה בְּנַפְשָׁהּ אֶת הַכֹּחוֹת הַבִּלְתִּי רְגִילִים הָאֵלֶּה וּמַכְנִיסָה אוֹתָם אֶל מַאֲגַר כֹּחוֹתֶיהָ הַמּוּדָעִים

הניסיון מקבל כעת משמעות חדשה. הניסיון מתפרש כ'הרגל', כמו "לרכוש ניסיון" ו"אין חכם כבעל הניסיון". הניסיונות מרגילים את האדם לפעול על מקסימום ולהפוך את המאמץ הזה לדפוס קבוע ולשגרת חיים רגילה.

פְּעָמִים4 הַרְבֵּה מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִסּוּרִים עַל הַצַּדִּיק לְהַרְגִּילוֹ, שֶּׁיַּסְכִּים הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב עִם הַמַּחְשָׁבָה הַטּוֹבָה, שֶׁמִּתּוֹךְ הַמַּעֲשֶׂה יִתְחַזֵּק לִבּוֹ בְּאַהֲבַת הַשֵּׁם. לְפִי שֶׁכָּל פֹּעַל יִקְנֶה בַנֶפֶשׁ תְּכוּנָה חֲזָקָה יֹּתֵר כְּשֶׁהִיא נִקְנֵית בַּזּוּלַת מַעֲשֵׂה, וְיִקָּרֵא הָהֶרְגֵּל בַּעֲבוֹדָה "נִסָּיוֹן"

כעת מובן היטב רציונל הניסיונות של אברהם אבינו: זאת הייתה הדרך של הקדוש ברוך הוא לחשוף את עומק הקשר שלו עם אברהם. מניסיון לניסיון, מאתגר לאתגר, אברהם קרע עוד שכבה ועוד שכבה בתוך עצמו, עד שבניסיון האחרון והקשה מכולם אלוקים הצהיר: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". עכשיו הכוחות העצומים שלך יצאו ובקעו החוצה.

נסה אותי

למען האמת, השאלה איננה שאלה היסטורית, על אברהם אבינו; היא נשאלת על כל אחד מאתנו. כל אדם מכיר את הרגע שבו הוא רוצה להתחזק בעבודת השם, ובדיוק אז מגיעה איזו הפרעה לא צפויה שעלולה לגרום לו להתייאש ולהרים ידיים. והשאלה הנזעקת מעומק הלב היא: למה השם מחבב את הניסיונות? מדוע הוא נוקט בהם כשיטת עבודה קבועה? איזה דבר טוב יכול לצאת מניסיונות וקשיי החיים?

התשובה גם היא אותה תשובה. לפעמים אדם חווה קושי בחיים או בעבודת השם – ונשבר. הוא מפרש זאת בטעות כאילו הדבר מלמד שהקדוש ברוך הוא אינו חפץ בעבודה שלו. אולם ההיפך הוא הנכון: קושי הוא קריאה של הקדוש ברוך הוא לפעולה. זאת הדרך של אלוקים לומר: "אני רוצה אותך! די להתפלל באדישות ולנהל קשר שטחי. תן את עצמך!".

זאת, ועוד: עצם העובדה שהאדם קיבל ניסיון מסוים, מעידה שהוא יכול לעמוד בו. שהרי כל מטרת הניסיון היא לטובתו, להרים אותו לגבהים חדשים. אלוקים לא היה מעמיד אותך בניסיון שאינך מסוגל לצלוח אותו בשלום ואף לצמוח ממנו. הדרך לגלות את עצמך ולהתקדם בחיים היא רק באמצעות עמידה בעוד קושי ועוד קושי, שמקלפים את השכבות החיצוניות ומגלים את הנפש בכל טהרתה ועוצמתה.

הַיּוֹצֵר5 הַזֶּה אֵינוֹ בּוֹדֵק קַנְקַנִּים רְעוּעִים, שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לְהָקִישׁ עֲלֵיהֶם פַּעַם אַחַת וְהֵם נִשְׁבָּרִים. אֶלָּא בְּמֵי הוּא בּוֹדֵק? בְּקַנְקַנִּים יָפִים שֶׁאֲפִילוּ מַקִּישׁ עֲלֵיהֶם כַּמָּה פְעָמִים – אֵינָם נִשְׁבָּרִים. כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים, אֶלָּא אֶת הַצַּדִּיקִים