בתקופת מלחמת העולם הראשונה שרר בירושלים רעב נורא. אנשים שילמו הון כדי להשיג אצל שכניהם הערבים מעט לחם ומים. בביתו של יהודי אחד נשמר "נפוליאון זהב", מטבע צרפתי יקר ערך שיכול היה להספיק לכלכל משפחה שלמה למשך שנה. היהודי שמר על ה"נפוליאון" מכל משמר.

באחד הימים מצא אחד מילדיו את המטבע, ובלי לשאול שאלות הלך למכולת וקנה לעצמו כמה סוכריות. כעבור מספר ימים, כשגילה האיש שהמטבע נעלם, הוא פרץ בזעקות שבר. "רשע מרושע!", הוא צעק מדם ליבו על החנווני. "ניצלת את תמימותו של הילד. למה לקחת ממנו בכלל את המטבע?".

החנווני הכחיש הכול. "קיבלתי מהילד מטבע נחושת זול", טען, אבל האיש סירב להאמין לו. נשמות טובות גלגלו את הסיפור הלאה, והחנווני איבד את פרנסתו מבושה ועגמת נפש.

לאחר תום המלחמה, קיבל היהודי מכתב ובו מתוודה לפניו אדם כי בזמן המלחמה הוא הבחין בילד קטן שמשחק בנפוליאון זהב. סברתי, כתב האלמוני, שככל הנראה למשפחתו של הילד לא יחסר כלום אם אחליף את מטבע המשחק שלו במטבע נחושת ותמורת הנפוליאון אקנה אוכל לילדיי הגוועים ברעב. עתה, משנגמרה המלחמה, אני מבקש להתנצל ולהחזיר את שלקחתי...

איזה צדיק

חז"ל לימדו אותנו כלל חשוב: "הוי דן את כל האדם לכף זכות". כל עוד לא ברור לך במאה אחוז שהאדם חטא, סמוך על ‘חזקת הכשרות' שלו ותן לו אשראי שהוא לא חטא אלא נחשד סתם. זהו כלל פשוט וברור שאין עליו חולקים.

כעת, קראו את הפתיח לפרשת נח: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". התורה יוצאת מגדרה כדי לשבח את נח, ומעניקה לו סופרלטיבים שלא נאמרו על אף דמות אחרת. נח הוא האדם היחיד שהתורה קושרת לראשו את הכתר: "צדיק". ולא רק פעם אחת, אלא שלוש פעמים. אבל מה? התורה טורחת להוסיף עוד מילה אחת: "צדיק תמים", אבל "בדורותיו". לפי אחת הפרשנויות, זו מילת הסתייגות ברורה, לאמור: נח היה אדם גדול, אבל רק בהשוואה לאנשי דורו הנחותים; מול אנשים גדולים באמת, הוא לא היה נחשב לכלום.

תָּמִים1 הָיָה בַּדּוֹר הַמַּבּוּל וּבְדוֹר הַפַּלָּגָה, אַךְ אִילּוּ הָיָה בְּדוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא מָצָא יָדָיו וְרַגְלָיו. מָשָׁל לֶחָבִית שֶׁל אֲפַרְסְמוֹן שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת בִּמְקוֹם הַמְטֻנָּף – בִּמְקוֹמָהּ רֵיחָהּ נוֹדֵף, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת אֵין רֵיחָהּ נוֹדֵף

נשאלת השאלה: למה להרוס את שמו הטוב של נח? אי אפשר להציג את הצדדים החיוביים באישיותו, בלי להכתים אותם? והשאלה הגדולה יותר: איזו מטרה חינוכית התורה מבקשת להשיג בגימוד צדקותו של נח? התורה איננה מחפשת רכילויות עסיסיות וסיפורים טובים; היא ספר חינוך והדרכה לחיים טובים יותר. מה המניע החינוכי מאחורי ההחלטה לחשוף את הצד השלילי של נח?

צדיק בסדום

הקושי מתעצם כשמתחקים אחר סיפור חייו של נח, אחת הדמויות הייחודיות בהיסטוריה. הגדלות הנדירה של נח ניכרה בו כבר ברגע לידתו. הוא לא היה תינוק רגיל. כולם ראו את זה. גם אביו של התינוק, למך, ראה שהתינוק החדש הוא ‘משהו מיוחד'. לא סתם הוא בחר לקרוא לו בשם "נח"; הוא צפה לו עתיד מזהיר: "זה ינחמנו ממעשנו ומעיצבון ידינו מן האדמה אשר אררה השם". עד אז, הייתה האדמה מקוללת כעונש על חטאו של האדם הראשון. רק קוצים ודרדרים היא הצמיחה. נח הביא עמו נחמה ומנוחה. הקללה הוסרה, ונח עצמו שכלל את עבודת האדמה בפטנט חדש: במקום לחרוש בידיים, הוא התחיל את המהפכה התעשייתית הראשונה והמציא את המחרשה.

נח גדל להיות איש והחל לבלוט לא רק בכושר ההמצאה והפיתוח, אלא גם בתחום הרוחני. בניגוד גמור לתוהו ובוהו שרחש סביבו, הוא היה "צדיק תמים". בתקופתו, העולם הפך למערב פרוע, שבו הכול מותר ורק החזק שורד. כל מערכות השלטון, המוסר והצדק קרסו וחדלו לתפקד. האנושות חלתה במחלה ממארת, שנראתה גם סופנית – גזל נשים ורכוש, חוסר אמונה באלוקים, עבודה זרה וחיי שחיתות והפקרות. ובתוך הכאוס הזה, נח שמר על עצמו. הוא לא גנב ולא גזל דבר מאיש, התפרנס מיגיע כפיו, שמר על צלם אנוש מוסרי והאמין באלוקים. הוא לא נסחף אחרי הזרם החברתי ואיבד את המצפון והמוסר; הוא שמר על הערכים שלו ונשאר ‘צדיק בסדום'.

יתירה מכך: נח לא שמר רק על עצמו; הוא הצליח גם לגדל משפחה יפה, בתנאים בלתי אפשריים, בתוך עולם מתירני ומופקר. הילדים, ברוך השם, היו בסדר גמור.

כל זה מחזק עוד יותר את הקושיה: איך אפשר להמעיט בערכו של אדם כזה, שהצליח לשמור על עצמו "צדיק תמים" בתוך עולם מתפרק? למה להוסיף ‘כוכבית קטנה' ליד שמו של נח ולדאוג לספר לנו שאחרי הכול, זה לא הצדיק האידיאלי?

כך סיפר הרב משה וייס, חסיד צאנז חשוב:

היו אלו הימים האחרונים של השואה האיומה. האמריקאים התקרבו והנאצים החלו לנוע מבוהלים. הייתי חלק מקבוצת יהודים, ביחד עם האדמו"ר הקודם מצאנז, שיחד עברנו חודשים של אימי מוות וייסורי שאול באושוויץ ואחר כך במחנה העבודה "מיהלודרף".

ביום י"ז באייר תש"ה, הנאצים העלו אותנו על רכבת והיא החלה לנוע הלוך ושוב. בסופו של דבר היא נעצרה בכפר קטן בשם "טוצינג" על יד מינכן, והנאצים נעלמו מן האופק. במרחק חמש מאות מטר מהמסילה, ראינו בפעם הראשונה טנק אמריקני. היינו משוחררים.

אך האדמו"ר מצאנז – שאיבד בשואה את אשתו וכל אחד עשר ילדיו – לא ידע מנוח. הטרידה אותו העובדה שלאורך המסילה שכבו גופות של יהודים, את חלקם הכרנו מהמחנה. הוא ביקש להקצות שטח בקצה בית החיים הנוכרי, הקיף אותו במחיצה וכולנו עבדנו כמה ימים לאסוף את הגוויות, לקבור אותן בכבוד ולומר קדיש.

במשך שנים, עשיתי הכול להשכיח מעצמי את המחזה הנורא הזה, עד שבשנת תשכ"ה פגשתי בלונדון יהודי חשוב בשם הרב אברהם יצחק גליק. הוא סיפר לי על הערכתו לרבי מלובביץ' ובתוך הדברים סיפר כי פעם התקשר אליו מזכירו של הרבי ואמר: "הרבי מבקש ממך טובה, ואם תעשה אותה כראוי – מובטח לך עולם הבא. בכפר קטן ליד מינכן, בקצה בית העלמין הנוכרי, קבורים קדושים מימי המלחמה. אך בית העלמין הנוכרי מתרחב והגויים החלו לקבור את מתיהם מסביב לחלקה היהודית. גם המחיצה שהייתה שם נפלה. עליך לנסוע לשם, לדאוג לגדר את השטח ולשלוח לכאן תמונות".

שמעתי את הדברים והחוורתי כסיד. פתאום חזרו אלי המראות האיומים ההם. אך מה שהפתיע אותי יותר: הכרתי את המתים מטוצינג, אף לא אחד מהם היה חסיד חב"ד. אך יהודי שיושב בברוקלין לא יודע מנוח כאשר נוכרים קוברים מתים ליד קברי הקדושים בכפר קטן ליד מינכן.

לפשוט את האדרת

נפנה לאירוע הכי חשוב בחייו של נח: המבול. נח שומע מאלוקים שהוא עומד למחות את כל היקום, להשמיד את האנושות ולהציל רק אותו, נח, ואת משפחתו. ומה התגובה שלו לבשורה הנוראה? כמעט אפתית. הוא לוקח פטיש ומסמר וניגש לבנות את התיבה. היכן הזעקה? איפה הזעזוע על מיליוני בני אדם שיטבעו וייחנקו למוות?!

נכון, הם היו רשעים מרושעים. אך הבה ניזכר כיצד מגיב אברהם אבינו כשהוא שומע מפי השם על מותם הקרב של אנשי סדום החטאים. הוא נעמד וזועק מול אלוקים: "האף תספה צדיק עם רשע?!"; הבה ניזכר כיצד מגיב משה רבנו כשהוא שומע מפי השם על עונש ההשמדה שנגזר על חוטאי העגל. הוא מעמיד את עצמו כערב לחבורת כפויי הטובה הללו, ומתייצב לפני אלוקים באמירה בלתי נתפסת: אם אינך מוחל להם – "מחני נא מספרך אשר כתבת!". חיי אינם חיים, אומר משה, אם אתה מתכוון להרוג את בני עמי!...

מה הניע את אברהם ומשה להתייצב ולהגן על הרשעים? הם הרגישו את הערבות ההדדית בין אנשים. אנו לא חיים כאן כאוסף של אינדיבידואלים נפרדים; כולנו מפליגים בספינה אחת, ולכל אחד יש אחריות על כולם. אין דבר כזה "זו הבעיה שלו", כי הבעיה שלו היא גם הבעיה שלי!

והנה, נח שומע מהקדוש ברוך הוא שהעולם כולו עומד להיחרב, והוא אפילו לא מצייץ. ‘נו, שוין. אז יהיו פחות כמה רשעים בעולם'... וזה מה שהתורה רוצה לומר לנו. היא רוצה ללמד אותנו משהו על צדיקים ועל ‘צדקות'.

נח היה צדיק תמים, אבל זו איננה צדקות אמתית. צדיק אמתי לא רק שורד בעצמו, אלא מחויב לסביבתו. הוא לא מתבדל מהרשעים, הוא פושט את אדרת הפרווה שלו ומנסה להשפיע גם עליהם, מתוך תחושת ערבות ואחריות.

נֹחַ2 אָמַר לְמֹשֶׁה: אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ, שֶׁנִיצַלְתִּי מִדּוֹר הַמַּבּוּל. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה: אֲנִי הִתְעַלֵיתִי יוֹתֵר מִמְּךָ. אַתָּה הִצַּלְתָּ אֶת עַצְמְךָ וְלֹא הָיָה בְּךָ כּוֹחַ לְהַצִּיל אֶת דּוֹרְךָ, אֲבָל אֲנִי הִצַּלְתִּי אֶת עַצְמִי וְהִצַּלְתִּי אֶת דּוֹרִי כְּשׁהִתְחַיְיבוּ כְּלָיָה בְּעֵגֶל

זה בדיוק המסר החינוכי של ה'כוכבית': צדיק אמתי דואג לכולם, לא רק לעצמו.

אִם3 הַתּוֹרָה לֹא הָיְתָה מְסַיֶּגֶת שֶׁנֹּחַ הָיָה צַדִּיק רַק "בְּדוֹרוֹתָיו", הָיִינוּ חוֹשְׁבִים שֶׁכָּךְ רָאוּי לְכֻלָּנוּ לִנְהֹג. לָכֵן מְצֻיֶּנֶת הַתּוֹרָה אֶת הֵפֶךְ שִׁבְחוֹ שֶׁל נֹחַ, כְּדֵי לְלַמֵּד הוֹרָאָה בְּרוּרָה כֵּיצַד רָאוּי לִנְהֹג