יהודי פתח חנות קטנה במרכז העיר ושיעבד עבורה את כל המעט שהיה לו. בסוף יום העבודה הראשון, הוא שב הביתה וסיפר לאשתו בפנים נפולות כי היה יום נורא בחנות. אף אחד לא נכנס. למחרת, הוא חזר עם פנים מאירות וסיפר כי היום דווקא היה מוצלח. מישהו נכנס לקנות משהו.

ביום השלישי, חזר האיש שפוף וסיפר כי היום היה יותר גרוע אפילו מהיום הראשון.

"מה יכול להיות יותר גרוע? ביום הראשון אף אחד אפילו לא נכנס", תמהה האישה.

"זה שקנה משהו אתמול, הגיע היום והחזיר אותו"...

וייצא העגל

כולם אוהבים לדבר על הצלחות. ביטוי יפה אומר: "הדבר המוצלח ביותר הוא ההצלחה". אבל הפעם אנחנו רוצים לעסוק דווקא בכישלונות; באותם רגעים בחיים שבהם אנו חשים בושה ומתקשים להתאושש ממנה. הכוונה היא בראש ובראשונה לכישלון רוחני, רגע שבו נכנענו לתאוות הלב והחיים הוכתמו בכיעור. באותו רגע קשה עולה התהייה: מה צריך לעשות עכשיו? האם הכישלון מעיד על כך שאנו אבודים ולא נהיה מסוגלים לעולם לשלוט בעצמנו? או שהכישלון הוא דווקא הזדמנות עוצמתית לחולל שינוי?

אנו עוסקים בכך בעקבות הכישלון הגדול ביותר של עם ישראל כעם: "חטא העגל". פחות משלושה חודשים אחרי קריעת ים סוף, עת "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי"; בקושי ארבעים יום אחרי מעמד הר סיני, עת שמעו "קול השם אלוקים מדבר מתוך האש" – והנה הם מנצלים רגע שבו עזבה הגננת את החדר ויוצרים לעצמם ‘אלוהים אחרים', עגל זהב לסגוד לו. במילים החדות והכואבות של דוד המלך בתהלים: "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב".

ולא ברור מה יותר תמוה: הטיפשות – המחשבה שעגל זהב יכול להחליף את האלוקים הכול יכול, או כפיות הטובה – כלפי אלוקים שקרע להם את הים, ובאותו בוקר עצמו נתן להם לחם מהשמיים ומים מהבאר. כמו שחכמינו מתארים זאת, בני ישראל נדמו ל"כלה המזנה בתוך חופתה", כלה שבוגדת בבעלה בין מוטות החופה...

אָמַר1 הַכּוּזָרִי: הִשָּׁמֵר לְךָ הֶחָבֵר לְבַל תַּפְלִיג בְּסִפּוּר שְׁבָחֵיהָּ שֶׁל אֻמָּתְךָ, וּבַל תַּסִּיחַ דַּעְתְּךָ מִן הַדָּבָר הַנּוֹדָע בָּרַבִּים, דְּבַר הִימְרוֹתָם אֶת אֱלֹקֵיהֶם עַל אַף הַמַּעֲמָדוֹת הָאֵלֶּה. שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי כִּי בְּעֶצֶם הַיָּמִים הָהֵם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל וַיַּעַבְדוּ אוֹתוֹ וְלֹא לֵאלוֹ-הַּ

הבה נשוב אל הימים ההם: למחרת מתן תורה, בשביעי בסיון, משה עלה אל השם ללמוד את המצוות. הוא נפרד מעמו בשעות הבוקר ומודיע כי הוא חוזר בעוד ארבעים יום, בשעה השישית. הם כיוונו את השעונים לשישה עשר בתמוז, בחצות היום.

רגע האמת הגיע ומשה לא יורד מההר. המועד האמתי היה למחרת היום, שבעה עשר בתמוז. אבל הם הבינו אחרת, והמתינו לשווא. נשמות טובות התחילו לדבר בקול שמשה מת והסיפור נגמר. אנשי הערב-רב ליבו את הרוחות ודיברו על כך שצריך להקים מהר ‘אלוהים אחרים', מישהו לעבוד אותו. חור, בן מרים הנביאה, ניסה לדבר על ליבם ולשכנע אותם לא לזנוח את הנאמנות למשה, אבל הם נכנסו לאקסטזה והרגו אותו במקום. ואם זה לא מספיק, השטן הראה להם את דמות מיטתו של משה מרחפת באוויר והם השתכנעו סופית שהם נותרו בודדים במדבר, בלי מנהיג. הם פנו לאהרן, והוא הבין שעדיף לעכב אותם ולחבל בתכנית מבפנים. הוא ביקש מהם לאסוף תכשיטי זהב, מתוך מחשבה כי הליך האיסוף ייקח כמה ימים ובינתיים משה יחזור. אך הם עשו הכול במהירות ובהתלהבות – וייצא העגל הזה.

התמיהה העצומה היא: מה היה ההיגיון שלהם? כיצד עלה בדעתם שעגל יכול להחליף את הקדוש ברוך הוא? למה זה קרה להם, בסך הכול ארבעים יום אחרי ההתגלות הגדולה של אלוקים במתן תורה?

נעבד מורגש

הגישה בקרב רוב הפרשנים היא ללמד זכות על בני ישראל ולצמצם את משמעות החטא. לפי הגישות הללו, הם לא התכוונו כלל לייצר תחליף לקדוש ברוך הוא, בדיוק להיפך – הם ביקשו למצוא לעצמם אמצעי חדש כדי לתקשר עם אלוקים. ההיגיון בכך מתבקש: הרי משה נעלם להם, לא הקדוש ברוך הוא. הם התכוונו רק ליצור תחליף למשה, כלומר, אמצעי חיבור חדש בינם ובין האלוקים.

עלינו להבין את הלך המחשבה הרווח באותם ימים. הגישה של כל העמים עד מתן תורה הייתה שאלוקים הוא מושג טבעי נראה לעיניים. אחד עבד את השמש, השני את הירח, ובמצרים עבדו את הטלה. אבל כולם הסכימו שהאלוקים הוא "נעבד מורגש", כלומר, ישות עם פנים מוחשיות. ההמצאה הגדולה של אמונת אברהם היא שכאן נטען לראשונה כי האלוקים איננו מוחשי. פתאום צריך לעבוד א-ל מופשט, אבסטרקטי, שאי אפשר לראות אותו, אולי גם לא לדמיין אותו. וזאת הייתה תפיסה מהפכנית, שהיה קשה מאד להתרגל אליה אחרי מאות שנים של שהייה במצרים הפגאנית. זה מה שגרם להם ליצור חפץ מוחשי, ממשי, במקום משה, שישמש כממוצע ומתווך בינם לבין האלוקים.

הָאֻמּוֹת2 בִּזְמַן הַהוּא הָיוּ עוֹבְדִים צוּרוֹת... לֹא הָיוּ עוֹמְדִים מִבְּלִי צוּרָה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ... וְנִשְׁאֲרוּ הָעָם מְצַפִּים לְרֶדֶת מֹשֶׁה... וּבוֹשֵׁשׁ מֵהֶם אַרְבָּעִים יוֹם... אָז גָּבְרָה הַמַּחְשָׁבָה הָרָעָה אֶל הֶהָמוֹן... לְבַקֵּשׁ נַּעֲבֹד מֻרְגָּשׁ... מִבְּלִי שֶׁיְּכַחֲשׁוּ בְּאֱלֹקוּת מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם... וְלֹא הָיָה הֶעָווֹן הַהוּא יְצִיאָה מִכְּלָל עֲבוֹדַת מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם אֶלָּא מֶרִי לִקְצָת מִצְווֹתָיו

השורה התחתונה לפי הגישה הפשטנית הזו היא שהם לא התכוונו למצוא תחליף לאלוקים, חלילה, אלא דרך מוחשית לתקשר אתו. אולם בסופו של דבר נדמה שתחושת חוסר הנוחות במקומה עומדת. למה הסיפור הזה היה צריך להתרחש? האם הם לא היו מסוגלים להמתין עד שמשה יחזור? ואיך אפשר להתנהג בצורה מחפירה ובוגדנית כזו, סמוך כל כך למתן תורה?

זה היה יום ראשון שגרתי במשרדו של הרב שבתי סלבטיצקי באנטוורפן. בפתח עמד אדם מכובד עם ארשת פנים כאובה וביקש לשוחח. הרב הכיר אותו היטב: באנטוורפן, עיר היהלומים של אירופה, יש רחוב ראשי רצוף חנויות תכשיטים, והיהודי הזה הוא סוחר ‘כבד' שם.

הוא פתח וסיפר כי לפני חצי שנה החליט לשמור שבת. בכל יום שישי בצהריים הוא אוסף את המזוודות עם התכשיטים והולך הביתה. אך בכל אותם חודשים קינן בו החשש מפני יום שישי האחרון. בסוף השבוע הזה חלו חגי תחילת השנה האזרחית, וכאשר החגים חלים בסוף השבוע, סוחרי התכשיטים עושים את ה'מכה השנתית' שלהם. הוא לא רצה להחמיץ את ה'בוננזה'.

ביום שישי בצהריים הוא סגר כרגיל את החנות והלך הביתה, אולם בליל שבת הוא לא הצליח להירדם. המחשבות שלו לקחו אותו אל הרחוב. הוא ידע היטב מה קורה שם עכשיו. הוא ראה בעיני רוחו את מכוניות היוקרה חונות ברחוב ואת החברים שלו לא מפסיקים לספור את שטרות היורו.

בבוקר, הוא יצא ללכת אל בית הכנסת, אך הרגליים שלו נשאו אותו אל הרחוב. הוא עמד מהצד וראה איך המתחרים שלו מתחילים את יום העבודה עם הפדיון הכי גבוה בשנה, ורק העסק שלו סגור כאילו הוא מת בתאונה.

אחרי שעה של בלבול חושים, הוא חזר הביתה. הוציא בקבוק ויסקי מהמקפיא, מילא את גביע הקידוש ושתה בלגימה אחת. הוא נרדם עד מוצאי שבת בשלוש לפנות בוקר...

כעת הוא עומד לפני הרב ומבקש "תיקון" על השבת הנוראה שהייתה לו. "על המחשבות האסורות, על ההליכה לרחוב החנויות, ועל השינה הארוכה ללא תפילות וללא קידוש".

הוא הרים את העיניים אל הרב וראה אותו בוכה. "תראה", אמר הרב בדמעות, "כל חיי אני שומר שבת, אבל לא הייתה לי שבת יפה כמו השבת האחרונה שלך"...

ירידה זו

אדמו"רי חב"ד מציגים תפיסה מהפכנית בקשר לחטא העגל. למען האמת, התפיסה הזו נוגעת לא רק לחטא העגל, אלא גם לחטא הגדול והקדום ביותר, מקור כל החטאים – חטא עץ הדעת. החטאים הללו קרו משום שהם היו צריכים לקרות. עד כמה שזה נשמע מפתיע, לפעמים הקדוש ברוך הוא מגלגל עבירה מסוימת על האדם כדי שהיא תתרחש.

לִפְעָמִים3 גּוֹבֵר הָרַע שֶׁל יֵצֶר הָרָע עַל הָאָדָם וַיְחְטָא אַף שֶׁלֹּא הָיָה בְּחִירָה בְּלִבּוֹ לָזֶה בִתְּחִלָּה כְּלָל... רַק מִלְמַעְלָה הֵסִיתוּ עָלָיו הַיֵּצֶר הָרָע לְהָבִיאוֹ לְחֵטְא זֶה

המטרה של גלגול החטאים היא לעורר את עבודת התשובה. עד עכשיו היו בני ישראל בבחינת צדיקים שקיבלו הכול מלמעלה: לחם, מים ותורה; אך אלוקים רוצה עבודה אחרת לחלוטין: קימה מכישלון.

החשיבות הטקטית של הכישלון היא, שהוא מכניס אותך לעניין. אדם שאינו נכשל, עובד את השם בדרך שגרה, "מצות אנשים מלומדה", בלי לחפור יותר מדי בתוך תוכו. הכישלון והנפילה מצריכים אותו לעמוד מול המראה ולהחליט מי הוא. האם הוא יהודי כי אימא שלו הייתה כזו, או כי יש בו אהבת השם בוערת? מעבר לכך, וזו הבשורה העיקרית: הכישלון הוא היעד של הבריאה.

אלוקים ברא אותנו כאן כדי לתקן את הרע, לא כדי לשפר את הטוב. אנשים צדיקים יש מספיק למעלה בגן עדן. הרעיון של בריאת העולם הגשמי הוא להפגין את האין-סופיות של הטוב ולהראות כיצד כל נקודה בעולם שייכת לקדוש ברוך הוא. זה יכול להתאפשר רק על ידי המפגש עם הכישלון והקימה ממנו.

ְמָקוֹם4 שֶׁעוֹמְדִים בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִים לַעֲמוֹד. מִפְּנֵי שֶׁהֵם עוֹבְדִים אֶת הַשֵּׁם בְּאַהֲבַת הַלֵּב יְתֵרָה וּבְכֹחַ רַב וְעָצוּם לְהִתְקָרֵב אֶל הַמֶּלֶךְ

כאן חשוב להדגיש: אין הכוונה שחטא הוא דבר טוב, חלילה. חטא הוא מעשה איום שמשבש את סדר הבריאה. הוא הופך להיות טוב רק אחרי שמתקנים אותו. אז מתברר למפרע שהוא מצדיק את הסבל הכרוך בו. למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחדר ניתוח. הניתוח עצמו קשה והוא עלול להותיר רושם רע לכל החיים. רק לאחר שהוא מוביל לחיים טובים יותר, הוא נעשה מוצדק למפרע.

בֵּין5 הָעִילוּיִם בַּעֲבוֹדַת הַתְּשׁוּבָה עַל פְּנֵי עֲבוֹדַת הַצַּדִּיקִים, שֶׁדַּוְקָא עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה נִתַּן לְבָרֵר אֵת נִיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשָׁה שֶׁנָּפְלוּ בֵּין גִּימֶל קְלִפּוֹת הַטֻּמְאוֹת. אָדָם יָשָׁר הוֹלֵךְ, צַדִּיק, יָכוֹל לְרוֹמֵם רַק אֵת נִיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשָׁה שֶׁנִּמְצָאִים בְּדִבְרֵי הֶתֵּר, וְאִלּוּ בַּעַל הַתְּשׁוּבָה מַעֲלֶה גַּם אֵת הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁנִּמְצָאִים בְּתוֹךְ הַזְּדוֹנוֹת

זה מסביר גם מדוע שמה של הפרשה שבה מתואר החטא החמור נקראת בשם "כי תישא". איך שם שכולו מבטא עלייה, התקדמות ושגשוג, יכול להכיל בתוכו ירידה וקלקול עצום כזה? משום שדווקא הירידה הגדולה של חטא העגל הובילה לתשובה, לעלייה הגדולה – הלוחות השניים, "כפליים לתושייה".

מה אומר הרעיון הכביר הזה בפועל, הלכה למעשה? אנחנו יכולים לבחור מה יקרה עם הכישלונות שלנו. אם אדם נשבר ומתייאש, הוא נשאר רק עם הכישלון ואף נענש עליו. אולם יש דרך אחרת: לנצל את הכישלון כדי לקבל בעקבותיו החלטה טובה שלא קיבלנו עד היום, ואז הכישלון הופך להיות מנוף להצלחה והכישלון פשוט נמחק (לקוטי שיחות, יז, 191).